בית טיבו

רומן בהמשכים בן שמונה חלקים, שנכתב בין השנים 1922-1940. הרומן עוקב אחר חייהם של שני אחים לבית משפחת טיבו, שקיבלו חינוך קתולי נוקשה במשפחה צרפתית בורגנית, ערב מלחמת העולם הראשונה.

יצירה זו זיכתה את די-גאר בפרס נובל לספרות שנת 1937. לפי התאריכים נראה שהפרס ניתן עוד לפני שהסתיימו כתיבת ופרסום הפרקים האחרונים. מוזר..

הרומן תורגם לעברית ע"י מנשה לוין ויצא לאור בעברית בשנת 1848בהוצאת הקיבוץ הארצי. מאז לא תורגם ולא יצא לאור. גם זה מוזר. היום ניתן למצוא את הכרכים הישנים בספריות ובחנויות לספרים משומשים. וגם אצלי, זה אחד הספרים שהשפיע עלי עמוקות בגיל הנעורים, ושלמרות אורכו, קראתי בו כמה וכמה פעמים...

הנה מסה שכתבתי על היצירה בשנת 2002 במסגרת לימודי תואר שני בספרות באוניברסיטת חיפה.

אני ואתה נשנה את העולם

בסוף שנות ה-60 של המאה העשרים ההיסטוריה האנושית התגלתה בפני במלוא הדרה, הרואית וקסומה. וככל שהמאות התקרבו אל המאה שלי והאירועים נגעו לעולם המוכר לי, נשאבתי עוד ועוד לתוך התקופות הסוערות. בת 16 עמדתי מול העולם ופני אחורה, ביקשתי לגדול בתוך תקופות שהאנשים נולדו כדי לשנות את העולם.

אני, שזה אנחנו, נשנה את העולם לקראת מחר טוב יותר.

יחי החינוך הקיבוצי, תנועת הנוער ודור הנפילים שהקימו את המדינה. זה היה קשה, אבל הנה גם אני מתרוממת מתוך ילדותי להיות אדם פוליטי עם שאיפות מאופק עד אופק. כמה חודשים ביעור הבערות במעברה, שנתיים הדרכת נערים ממשפחות שהתפרקו, כל זה מעט מדי ומקומי מדי. ומה עם העולם? חלמתי על תחילת המאה ה-20 באירופה, כשהמהפכה הסוציאליסטית דחקה את מנהיגות האצולה, החיים הבורגנים הפרטיים וחוסר התקווה של דלת העם.

בגיל הנעורים פרץ ז'אק לחיי. ז'אק טיבו, נער צרפתי בן למשפחת אצולה. כשנולד מתה אמו. אביו השופט ביקש חינוך הולם ושלח אותו לפנימייה שוויצרית בעלת שם. ז'אק נלחם בחינוך הנוקשה, לא ויתר, ברח, גורש, עד שגדל למתבגר סוער. כרך ראשון של בית טיבו, ז'אק חוזר הביתה ופוגש לראשונה את מי שישפיע על הספר ועל חייו: חבריו המהפכנים וז'ני בת הטובים האנגליה.

ז'אק גדל להיות פעיל פציפיסטי ערב מלחמת העולם הראשונה, והוא שלימד אותי להסתכל במבט רחב על תהליכים כלל עולמיים. איך כוחות ציניים של מנהיגים מוליכים את העולם אל פי תהום, כמה כוח יש ליחיד, ומאבק, מה פירושו. הצטרפתי יחד איתו באותם ימי נעורים לחיי  המחתרת, קראתי בשקיקה על מסעותיו בין בירות העולם ומפגשיו עם מי שיגרמו לטלטלה שתזעזע את התרבות האנושית בדרך לחברה צודקת יותר. יחד איתו פגשתי פעם בכמה פרקים גם את האהבה. שעות גנובות על חשבון העולם עם ג'ני, התוודעות, נשיקה ראשונה, גילויים של גיל הנעורים.

ז'אק חזר אל משימותיו ואני נשארתי עוד רגע עם ג'ני, נמשכתי אל האישי והפרטי בלי לדעת שדווקא לכך אפנה בעתיד. עוד רגע מתוק ושוב לחזור לארגן עצרות, לנסח כרוזים ולשכנע את העולם לדבוק בדרכי שלום גם כאשר גבולות בין מדינות זזים ומתקבעים. ז'אק רוצה מדינת עולם לכל אזרחיה. ז'ני רוצה את ז'אק, ואני רוצה את שניהם.

בכרך השני גילויי נוסף: ז'אק כותב. רק עכשיו במפגש עם הספר לאחר יותר מ-30 שנה אני מגלה שז'אק כתב פרוזה ונובלה שלו היא חלק מכרך זה. העובדה הזו נטמעה בי והתגלתה מחדש בעבודה הנוכחית. האם גם זה היה חלק מקסמו של ז'אק?

כמו אותה פגישה מקרית בגיל 20. עמדתי בטרמפיאדה  עם שורה ארוכה של חיילים, מחכה בסבלנות לתורי. לפתע נעצר ג'יפ, איש מבוגר ממני פתח את הדלת ואמר: "בואי את". ההיגיון ההגנתי אמר שהייתי צריכה לסרב. מה הוא רוצה ממני? ובכלל, יש לפני מספיק חיילים. אבל אני, שנמאס לי לחכות, עליתי. בדרך הוא אמר לי: את... ואת... ואת גם כותבת". "לא נכון" אמרתי. "את כותבת כנראה בהסתר, את לא רוצה לגלות" דבק הנהג בשלו. "לא, אני לא כותבת. אולי פה ושם מכתבים, זה הכל". "לא, לא מכתבים, פרוזה, או שירים". אני שהאמת הייתה יקרה לי התווכחתי בנחרצות, אבל הוא לא וויתר וסיכם: "טוב, אז אם לא עכשיו, את עוד תכתבי". ירדתי מהטרמפ ושכחתי מהשיחה. רק השנה נזכרתי בה. מאיפה צץ אותו נהג בעל הידע והביטחון, שחזה במה אדבק בתאווה ובנאמנות 15 שנה מאוחר יותר?

בכרך השלישי של בית טיבו פורצת מלחמת העולם הראשונה. בספר הזה למדתי על אותה מלחמה. ז'אק לא מוותר עד הרגע האחרון. פעם אחת ויחידה שוכב עם אהובתי כדי לדאוג להמשכיות שלו ושל הספר. בכרך הרביעי הוא עולה על מטוס ומפזר כרוזים פציפיסטים המיועדים לחיילים המתבוססים בחפירות באזורי הקרבות של מרכז אירופה. ז'אק מנסה לשכנע את החיילים משני צדי המתרס להסיר את נשקם ובכך להתנגד למנהיגות שמשחקת בחייהם כמו על לוח שח-מט. הוא היחיד שלא משלים עם רוע גזירת המלחמה ומנסה לשנות את מהלך ההיסטוריה. קנה של תותח מתרומם לשמיים, פגז נבלע בלוע מכונת הירייה, חייל נאמן למלכו לוחץ על ההדק ופגז משלים את משימתו בקרביו של מטוס. אלפי כרוזים מתפזרים בשמיים. חלקי מתכת נופלים לאדמה. ז'אק נפרד מעולם מסוכסך לעולם שכולו טוב.

כרך אחרון – ובו ממשיכים חייהם של ז'ני וז'אן פול בנם, אנטואן אחיו הרופא ושאר ידידיהם. היה לי קשה לקרוא. אין יותר גיבור שנלחם בדרכי שלום מול העולם המשתגע. יש אנשים קטנים שמנסים לחיות את חייהם הקטנים בעולם בלתי אפשרי של מאבקים לאומיים.

קשה להיפרד מז'אק. קשה להשלים עם חוסר האונים של הצדק. אני קוראת פעם ועוד פעם את הכרכים הראשונים וחולמת איך אני מצטרפת לז'אק ובוראת איתו עולם חדש.

ניצנים ראשונים של גילוי עצמי. החברה הקיבוצית מתגלה בפניה השמרנים. אני רוצה לפרוץ את הגבולות המגבילים ולצאת לעולם הגדול והמפחיד. לגלות את כוחותיי וחולשותיי, ובעיקר את בחירותיי.

פברואר 2003