נובלות

ליד הדלת עומד ילד. אני הרבה יותר גבוה ממנו. הבגדים שלו ממחסן הבגדים אבל הוא לא נראה מפה. הוא לא מסתכל עלינו. אפילו שאבירן אומר שהוא בן אחד-עשרה וחצי, אני לא חושב שהוא בגיל שלי. אבירן מראה לו את חדרי השינה, את המקלחת, אחר-כך הוא נכנס לכתה. כולנו בשקט כשהוא מתיישב בפינה. עיינה לוחשת לי שהיא רוצה לראות איזה צבע העיניים שלו.

נובלה שנכתבה בהשראת יומנים שמצאתי בגנזך של סבא. מעל עשר שנים קראתי, מיינתי, התלבטתי, עד שבשנת 2007 הוצאתי לאור את הספר "ומלבם יוציאו מילים" של סבי יצחק לוי ז"ל. כך נולדה התהייה: מה היה שם בתקופה ההיא? מה גרם לאנשי העליות לעזוב את בית הוריהם וללכת למדבר? חיפשתי בחללים השתוקים שבין המילים, ניסיתי להבין את המניעים, ותוך כדי כך נולדו הדמויות - יוסף, הלגה, חבריהם ובני משפחתם.
הנובלה הזו היא הדרך שלי לנסות להבין את המהגרים של תחילת המאה העשרים, את היהודי הנודד השב לארצו.

ניסתה להיזכר איך זה התחיל. יום אחרי שחגגה יומולדת, כשעמדה בתור, הוא נעמד אחריה. חיכתה עד שתגיע לקופאית, אחרי כן העבירה מצרכים מהעגלה למדף ואז שמה לב שהוא מביט בה. הציצה בין המצרכים וראתה שהעיניים שלו מצטמצמות והמבט חודרני. בשלב מסוים הרגישה לא נוח, אז החליטה להביט בחזרה.

מה להביא לה, מה? עיניה מטפסות מהרצפה עד לתקרה. משוטטות בתוך הארונות, תרות אחר מגירות עלומות. מחפשת, מחפשת, מנסה להיזכר מה אהבה כשהייתה בגילה, ילדה אחרת של תקופה אחרת בסביבה שונה. מה להביא, מה? כשהיא הייתה בת שש סבא יעקב חזר בתשובה. אבא ואמא נסעו אליו והיא בכתה, בכתה, רצה אחריהם לאוטובוס וצעקה: "גם אני רוצה".