לדודה שלי היו שני דברים שלא יכולתי לסבול, וזה מה שכל כך אהבתי בה. הראשון - הצבע האפור שהשתלט על השיער הערמוני שלה. אש אדומה אמורה להשתלט על האפר האפור
והשני - החברה שלה דיאנה שגזלה אותה מהמשפחה

איש צעיר עוצר מול קיר לבן. הוא מסתכל על הקיר שמתמלא בקווים ונקודות. בחוץ, שמש בהירה מאירה את הרחובות. תיירים מהלכים בנחת, מרימים מבט אל הבתים המסוגננים. התושבים ממהרים לעבודה. עיר.

שעתיים לאחר שעזב את דירתו עלה על האוטובוס לעפולה והתיישב מאחורי---"לא. לא לעפולה" מוחקת נגה את השורה. ערן תופס לה את היד ודוחף אותה מהנייר בנהמה של: מה את עושה?

"היי חברה', תראו – שמיים!"
שמוליק עצר וחסם את השביל. כל מי שהיה אחריו הרים ראש. בין העלים הגזורים של השרכים הגדולים, מעבר לענפים הסבוכים שזקנקני טחב אפור תלויים עליהם ועלים רחבים וירוקים צומחים בפרקיהם, ומעל לצמרות הגבוהות שסוככו למעלה, בצבצו כתמים כחלחלים.

אנה קמה, לובשת טישרטס גברית ויוצאת. שמעון מתמתח, קושר את הסדין סביב מותניו ומסתובב בחדר. נעמד ליד צנצנת הפרחים, שולף פרח, תולש עלעלים ואומר: עובר, לא עובר, עובר, לא עובר, עובר, לא עובר, עובר!

את הסיפור הזה כתבתי כשבקרתי את חמותי בבית האבות. תמונת הקשישים היושבים במעגל במפגש הבוקר, הזכירה לי את ימי בגן הילדים