אשה בת 36, אמא לילד בן 6 ותינוק שזה עתה נולד, חיה בבית קטן על הר בגליל, מקום שהאוטובוס מגיע אליו פעם ביום במקרה הטוב, בימים שהאינטרנט עדיין לא נכנס לחיינו. רחוק, אוורירי מדי למי שאוהבת אנשים, מפגשים, הרצאות, תערוכות, סרטים...

לא, בשבילי זו לא הייתה בדיוק פסטורלה. הייתי רחוקה ממרכזי תרבות, עמוסה מכדי  להוסיף משהו לסדר יומי הפיזי, וחסרה מדי משהו לנפשי.

זה היה בדיוק באמצע החיים (נכון להיום) כשהתחלתי לכתוב סיפורים. בהתחלה בשקט של הלילות - זמן שנהיה ל"חדר משלי", ובהמשך בכל רגע פנוי אפשרי. כך יצרתי את מרכז חיי הרוח שלי בעזרת דמיוני. 

הדמיון נהיה לדרך. המשכתי לכתוב סיפורים משלי.  הצטרפתי לקבוצות כתיבה של הסופרים: יעל רוזמן, דן בניה-סרי, עמליה כהנא כרמון וחיים באר. התחלתי להנחות כתיבה יוצרת בקבוצות נוער ומבוגרים שארגנתי. למדתי תואר שני בחוג לספרות עברית של אוניברסיטת חיפה במסלול כתיבה יוצרת. הצטרפתי לקבוצת הנחיית כתיבה יוצרת במסלול של מתא"ן - שיתוף פעולה של חברת המתנ"סים עם מכון אדם. התנסיתי בלימודי תקשורת שלום של הטלוויזיה החברתית. תרגלתי עריכה לשונית בלימודי חוץ של אוניברסיטת חיפה. לדרך הזו נוספו גם כתיבת סיפורי חיים למשפחות שביקשו להנציח את חיי ההורים והסבים שהגיעו לישראל מתוך התופת של השואה והקימו מדינה, וכתיבת טור ספרותי ובהמשך עריכה ספרותית באתר הגלילי הדו לשוני דוגרינט.

כל כך הרבה ניירות כתובים מפוזרים במגירות ומחשבים. הגיע הזמן שיהיה לכם בית.

בית לסיפורים שלי. 

ובקשר לבית הקטן על ההר בגליל ולתחושת הבדידות של תחילת הדרך: הגעתי לחרשים בשנת 1980 יחד עם עוד 14 אנשים בשנות העשרים/שלושים של חייהם, למקום קטנטן שנהיה לישוב קהילתי עם כמאה משפחות והרבה עוברי אורח שמצטרפים וחיים פרק מחייהם אתנו. אני בת הזוג של גבי, אמא של עומר ארנון ואלה, וסבתא של הלל, נור, בארי, סער ואוריה. הבית הזה התרחב, המקום שהתחיל עם 7 משפחות ממשיך לגדול ויש בו שפע של פעילויות חברתיות, תרבותיות ורוחניות למי שלא יכול לצרוך תרבות במקומות מרכזיים. 

ועכשיו גם לסיפורים שלי יש בית.

​

תודה למיכל אלצור המקצועית והמקסימה שעזרה לי להקים את האתר: