הספסל של רגינה

ניסתה להיזכר איך זה התחיל. יום אחרי שחגגה יומולדת, כשעמדה בתור, הוא נעמד אחריה. חיכתה עד שתגיע לקופאית, אחרי כן העבירה מצרכים מהעגלה למדף ואז שמה לב שהוא מביט בה. הציצה בין המצרכים וראתה שהעיניים שלו מצטמצמות והמבט חודרני. בשלב מסוים הרגישה לא נוח, אז החליטה להביט בחזרה. הזוג שלפניה ניהל דיון עם הקופאית ונראה שיש לה עוד כמה דקות לחכות. הסתכלה עליו במבוכה גדולה. הוא לא הסיר ממנה את העיניים. העיזה ושאלה האם משהו קרה, משהו לא בסדר במה שהיא עושה והוא ענה: "לא".

חזרה לעגלה. עוד כמה מצרכים שצריך להעמיס כשיתפנה מקום. והוא אמר: "אני מביך אותך?"

"כן" אמרה.

שמה לב שהאנשים מאחוריו גם הם מקשיבים. לא ידעה מה לעשות. אי אפשר להמשיך בדיון המשונה הזה. הם עומדים בתור של הסופרמרקט.

"לא מתכוון להביך אותך"

"אז תסביר לי מה קרה?"

"זהו, ששום דבר לא קרה. אני נהנה להסתכל".

"לא יודעת מה יותר מביך, מה שאתה אומר או איך שאתה מסתכל" העיזה ללחוש בתקווה שהיא נשמעת רק לאוזניו, והוא ענה לה שאפשר לקחת כל דבר לאן שרוצים וחבל לו שהיא בוחרת במבוכה.

הזוג שלפניה סיים לשלם ולארוז והדלפק התפנה. היא מסרה לקופאית את פרטי תעודת הזהות ועברה לצד השני של המסלול בתקווה שעוד רגע לא תהיה שם וזהו. לרגע לא שמה לב למבטו אפילו, וכשסיימה עם הכל והמדף התמלא במצרכים שלו והוא עבר לצד שלה, כשהניחה את השקיות בעגלה אמר לה: "חכי לי שניה בחוץ, אני רוצה להגיד לך משהו" והמשיך באותה נשימה לתת את הפרטים שלו לקופאית.

יצאה בלי להגיב. עמדה רגע בחוץ וחשבה מה היא עושה. זה מטורף. האיש הזה משוגע לגמרי אם הוא חושב שהיא תענה לבקשתו. המבט הנוקב בעיניים מצומצמות לא הניח לה והיא תפסה תוך כדי המחשבות ההגיוניות שלה שהיא מתה מסקרנות.

גם הוא יצא. ניגש אליה עם אותו מבט ואמר הכי פשוט בעולם שהיא כל כך יפה בעיניו ושהוא היה רוצה להכיר אותה אפילו שאין לו מושג מיהי ואיך היא תגיב והוא ביקש שתחכה כי רצה לבקש ממנה את מספר הטלפון שלה.

ככה. בלי הקדמות. ישיר כמו חץ. ככה היה מההתחלה.

הישירות הזאת עוררה בה ישירות משל עצמה. "זה לא משחק" אמרה לו בהתחלה. "אני כבר בת 62, מה יש לך לחפש עם אשה מבוגרת כל כך?" היה בו משהו צעיר למרות השיער הלבן, עד כדי כך לבן שאי אפשר היה לנחש מה היה צבעו לפני שהלבין, וכשהמשיכו להיפגש קלטה פתאום שבתחילה התייחסה אליו כבלונדיני, מה שהתברר בהמשך, כששאלה מה היה צבע שערו לפני שהלבין, כלא נכון.

למה נתתי לו אז את מספר הטלפון שלי? חשבה לעצמה. איך ידעתי שזה מה שצריך להיות? הרבה פעמים, במיוחד כשחיכתה בין פגישה לפגישה, כשהבערה הפנימית איימה לכלות את כוחותיה, חשבה, מה היה קורה אם לא היתה נותנת לו את מספר הטלפון, וכמה חסרה לה השלווה שלפני ההכרות.

אבל השאלות האלו לא משנות כלום עכשיו. אמרה לעצמה ביום שני. עוד יומיים ניפגש על הספסל בגן הציבורי. מההתחלה ידעה שזה מה שהולך להיות ובכל זאת נתנה את מספר הטלפון. וכשטילפן פעם ראשונה, 10 דקות אחרי שנכנסה לביתה עם הסלים והמצרכים, אמר לה שקוראים לו חיים ושהיה רוצה לדבר אז שתגיד לו מתי מתאים לה.

"אחרי שהחלב יכנס למקרר, כדי שלא יחמיץ. נתת לי שפע זמן לסדר את הקניות".

"גם אני לא סידרתי. שיחמיץ החלב. עדיף חלב חמוץ על חיים מוחמצים. זה מה שאני רוצה עכשיו".

"אתה לא נורמלי. אני בכלל לא מכירה אותך וככה אתה כבר מדבר?"

ידעה שלא תצא ממנו כי לצאת לא רצתה. ביקשה שייתן לה עוד חצי שעה ואחר-כך למטה, לא רחוק מבית המרקחת של מאיר בוסקילה אם הוא מכיר יש את הגן הציבורי. היא תגיע לשם ותשב על הספסל הירוק  הנוגע ללב שנתרם ע"י הבעל האוהב של רגינה כפי שכתוב על הלוחית מנחושת שמודבקת לו על המשענת, היא לא תסתיר את הלוחית אם במקרה לא יזהה אותה כשתשב שם. ושיסביר לה בדיוק מה הוא רוצה כי היא הפסיקה להבין לא רק אותו אלא גם את עצמה על זה  שהיא קובעת איתו פגישה בגן הציבורי.

ושם זה התחיל. או שבעצם שום דבר לא התחיל. רק המשיך. המשיך מנקודה נסתרת שכבר היתה שם מזמן. כמו לפגוש נחל באמצע הדרך ולדעת שהמים שלו נובעים בארץ זרה שאין אליה גישה. כמו החצבני והבניאס שהמקורות שלהם בארץ אויב, ובכל זאת כשאת פוגשת אותם זורמים בארץ שלך את לא עומדת בפניהם, נכנסת למים כאן וצפה בזרם.

חיים אהב את הספסל. אמר שהוא מכיר את הגן אבל מעולם לא שם לב שבעלה האוהב של רגינה דאג לאוהבים למקום מפגש. 'אילו כל האוהבים..' התחיל לזמזם והיא פשוט לא הבינה מה היא עושה שם בדיוק באותו זמן שנהנתה מקול הבריטון החם והמלטף.

ישבו עד החשכה. כבר בפעם הראשונה היה חשוב לה לספר שהיא נשואה באושר. ושהילדים שפרחו מהקן עסוקים מאוד כך שהיא והאיש שלה למדו לחיות ביחד וזה ממש ממלא אותה שמחה לגלות מחדש כמה טוב להם ביחד אחרי שהבית התרוקן. אפילו יותר מההתחלה, לפני שנולדו הילדים. חיים לא שאל על הילדים. סיפר מעט על עצמו. אמר שגם הוא ואשתו יש להם חיים מעניינים ושלהם יש עוד ילדים בבית, וגם ילדים בוגרים. אבל אין לכך שום קשר לסיבה שהם נמצאים על הספסל של רגינה. שגם לו אין מושג איך העובדה שהם יושבים עכשיו כאן ומדברים התחוללה, זה לא משהו שקורה בשגרה, זה חזק ממנו. זה מה שהיה צריך כנראה לקרות כשראה אותה. עובדה. אנחנו כאן.

קצת הרגיז אותה, הביטחון הזה. אבל ידעה שהוא צודק. לא נהגה לעשות לעצמה הנחות. היו לה שתי הזדמנויות לדחייה שלא ניצלה. הרגישה שהחיים הזה לא נוהג לפנות אל כל אחת בסופרמרקט. היא ראתה זאת בזווית עיינה, על קו הלסת הברור והעדין כל כך בפרופיל שלצידה. ושתקה.

וכשירדה החשכה אמרה: "פעם בשבוע. על הספסל של רגינה. זה מה שאני יכולה. וזה יהיה ביום רביעי כי יום רביעי זה היום שיובל לומד ויש לי אחה"צ פרטי משלי". ולא שאלה מה הוא עושה ביום רביעי. ידעה שזה יהיה היום שלהם. ושאם זה לא מתאים לו אז הוא ידאג שזה יתאים לו. הוא התחיל. אז  שימצא לעצמו את הדרך להמשיך במה שהתחיל. או שלא.

חיים שתק. ישב וחייך והעיניים שלו זהרו בחשכה המוארת על ידי פנס רחוק. לא אישר ולא שלל אבל היא כבר ידעה שזה בסדר. וזה קצת הרגיז. רצתה שיעשה בעיות כדי שתוכל לצאת מהצרה הזו שאליה היא נכנסת. וככה זה יצא, בלי שתכננה בלי שהיה לה בכלל זמן לחשוב.

"ותדע שאני מספרת עלינו ליובל. אין לנו סודות. אתה התחלת איתי" ופתאום התחילה לצחוק. צחקה וצחקה ולא יכלה להירגע. "אתה התחלת איתי בתור בסופרמרקט, אתה לא נורמלי, אתה לא היית אמור, כלומר אנחנו לא היינו אמורים לגמור עם העניין הזה בגיל עשרים או שלושים?" ואז השתתקה לאחר שהניח אצבע מסמנת שקט על פיו ואמר ששום דבר לא נגמר בגיל 30 ויש אפילו דברים שמתחילים בגיל 60 ושתפסיק לכבול את עצמה למוסכמות טיפשיות כאלו, ושכמובן שתספר ליובל אם זה מה שבא לה כי הוא לא מתכוון בחיים להגיד לה מה לעשות.

"אתה לא חושש מהתגובה של יובל? אני אספר לו שאנחנו נפגשים פה ביום רביעי. מה אתה יודע עליו? אולי הוא יחליט לבוא לכאן במקום ללימודי ההיסטוריה שלו ולאיים עליך שאם תעז להסתכל על אשתו..."

"אני רואה אותך וזה נראה לי ברור, בדיוק כמו שברור לך, שלא היית חיה עם איש שמחליט מי יסתכל עליך, שיחליט עליך".

אחר כך קם, הגיש לה את ידו והיא אחזה בה וקמה גם. נחמד, מגע היד לרגע. בלי חשמל. רק אחר כך כשחשבה על היד המוגשת הרגישה בגרון את ההתרגשות. הלכו לשער, בשתיקה. עוד 7 ימים יעברו עד שיפגשו כאן. לו יש את הטלפון שלה. לה יש את הטלפון שלו שעדיין לא שמרה. ויש אחר הצהרים אחד עוד שבוע לחכות.

איך בעצם, מה בדיוק היא סיפרה אחר כך ליובל? יובל הגיע הביתה מאוחר כמו בכל יום רביעי, פתח את המקרר בשקט ורק אחרי שאכל נכנס לחדר השינה. היא שכבה במיטה, מנורת הלילה האירה ספר שלא נקרא, וחשבה. "איך היה?" שאלה. התחיל להסביר לה על המגילות האחרונות שפוענחו אבל היא לא היתה מסוגלת להתרכז והרגישה עם זה לא נוח. "אני משעמם אותך אנה?" תמיד הרגיש אותה. מה שלא יהיה. "אתה לא, אבל אני לא טובה עכשיו בהקשבה". "מה קרה?" ידע שהנושאים שהוא לומד ואיך הוא מספר מעניינים אותה ושאם היא אומרת משפט כזה יש משהו אחר.

"אני רוצה לספר לך משהו ולא יודעת איך להתחיל". אחר כך סיפרה. והוא הקשיב. סיפרה בדיוק. לא חסכה ממנו את החלק שלה. הוא רק הקשיב. פלט אנחה כבדה ונכנס למיטה. "אני רוצה לשמוע מה יש לך להגיד". "תני לי לישון על זה טוב?"

זה התחיל לא טוב. איך תישן? אף פעם לא דחה אותה ככה. אבל מה לעזאזל היא רוצה ממנו. מילא מישהו מתחיל איתה בסופרמרקט. ניחא היא לא ישר מנפנפת אותו. אבל מה באמת היא אומרת לו, זה עובד עלי, אני יוזמת היכן, מתי, המשכיות. מה היא רוצה שיגיד. ואולי עדיף שלא יגיד. לא ישר. ישאיר לה לילה אחד ליהנות מהאפשרות...

אפשרות למה?

אחר-כך באו השיחות. כל כך הרבה שיחות. שבוע שלם של שיחות. לא ידעה מה היו הציפיות של יובל. האם ציפה שלא תלך ביום רביעי שיבוא? או שתלך ותגיד לא מתאים לי? יובל סירב להיות קול המצפון שלה. אמר לה שאלו הם החיים שלה ושהיא צריכה להחליט מה לעשות בהם. "לא שומר אשתי אנוכי. לא מתכוון לנהל חיים של אף אחד, גם לא של מי שקרוב אלי. הציפיה היחידה שלי היא התקשורת בינינו. לא רוצה שתשמרי ממני סודות. עם זה לא אחיה בשלום. אם אבוא ואגיד לך שזה לא מתאים לי המשמעות היא: או שתבחרי לעשות מה שמתאים לי ואני לא יודע אם זה מה שאת רוצה, אני בטח לא רוצה שתנהלי את חייך לפי מה שמתאים לי, או שתעשי מה שאת רוצה ותסתירי ממני".

צחקה. "אתה מכיר אותי. אני לא מסוגלת להסתיר כלום. לא ממך. אתה חלק ממני ואתה יודע אותי עד הקצה".

אתה ואני והוא. זה הפך להיות הנושא. הנושא המרכזי של חייהם. של שיחותיהם. האם אהבה את זה? כן. זה היה מקרב באיזה אופן שלא ידעו מקודם. משהו בו התרכך. ראתה את מבטו. הרגישה את נגיעותיו. ובימים שעדינות נגיעת היד היחידה של חיים נטמעה בזיכרון הגוף, הליטוף הבלתי נגמר של יובל והחיבוקים האינסופיים היו מים צלולים לצימאון בלתי מתכלה. "אל תגיד שאתה לא חוגג" אמרה לו והוא אישר שללא ספק העובדה שיש לה מחזר משחררת אצלה פרומונים נקביים והוא מרגיש כמו פרפר ששומר על הפרח שלו 24 שעות מפני כל החרקים.

אבל עמוק בפנים נשאר געגוע. געגוע למישהו אחר שהצליח לפרוץ למקום שמור. למקום שעד עכשיו לא הכירה. כל כך עמוק וכל כך שמור שלא ידעה על קיומו. האם אפשרי שאת מסתובבת עם עצמך יותר מששים שנה ולא מכירה את כל מי שאת? ומה היתה הסיבה לשמירה הזו? האם אי פעם, אי חיים קודמים, נחשף המקום הזה לאור השמש ונכווה? לא ידעה. לא ידעה איך תדע. ידעה רק שהיא פוגשת עכשיו משהו שלא הכירה מקודם. ניסתה להיות כנה עם עצמה. כשהיתה נערה התאהבה לא מעט פעמים. בחלקם היתה נאהבת. את האהבה היא מכירה בהרבה עוצמות. בסולם ריכטר שלה היו רעידות בכל העוצמות. גם עשר. גם חמש. גם שתיים. הכל. אפשר להגיד שדי קל לה להתאהב, ושהיא יודעת לזהות כמה. אבל היה כאן משהו אחר. נגיעה במקום מסתורי כל כך... לעיתים זה הציף אותה עד כאב, ולעיתים מילא אותה שמחה על שהיא נבחרה לקבל את מתנת האהבה.

בפעם הבאה כשישבו על הספסל זה לצד זה הרגישה שגם הוא מרגיש לא נוח בפוזיציה הזאת. היה איזה צורך לשבת פנים אל פנים. לראות כל הבעה, לקלוט כל נשימה, לקבל כל מילה שנאמרת ישירות לאוזניים. להסתכל, לחייך, לדבר אחד עם השני, לא ליד השני. הסתובבה לכיוון שלו ושילבה רגליים על הספסל. תודה לאלוהי היוגה והמשקל שהיא עדיין גמישה. העיניים הבוחנות כבר פחות מאיימות. זיהתה אפילו איזו מבוכה קלה. ניסה גם הוא להסתובב סביבה ואז רטן שאם הם עומדים להיצמד לספסל הזה הוא מוכרח לעשות משהו לשפר את המצב וכששאלה מה אמר שיש לו שבוע למצוא פתרון, או שתיתן לו להזמין אותה למקום אחר.

יובל דיבר על זה איתה. "ומה תעשי אם יזמין אותך לבית מלון?" "השתגעת" אמרה לו אז, "לא זה הכיוון". והנה עכשיו יש לה הזדמנות לבדוק את זה, אבל היא לא בדקה. "הספסל של רגינה זה המקום שלנו" אמרה והוא חייך ואמר לה שהיא מאתגרת ושיכין לשבוע הבא הפתעה.

משהו בכמיהה שנעורה, בכמיהה להכיר את האיש הזה שאמר לה את יפה עורר בה כמיהה אחרת. כמיהה להבין את האש. האש המחממת, האש המכלה. חשבה איך שמרה על עצמה שלא תשרף. זכרה את הפעם ההיא בצעירותה שהאהבה שרפה אותה והיא איבדה את עצמה ושום דבר טוב לא יצא מזה, נשמה צעירה נשרפה לכמה שנים עד שהתאוששה וגילתה אהבה מצמיחה. אבל מאז רק שמרה על עצמה. שלטה באהבה. התמסרה בצורה מושכלת. ידעה בדיוק מה טוב לה וכיווננה את עצמה ואת אוהביה למקומות הנכונים.

ופתאום נפתחת דלת. דלת פנימית שהיתה נעולה עד כדי היטמעות בקיר פנימי שלא הכירה. לא יודעת לאן הדלת הזו מובילה אבל נכונה להיות מובלת. אבל מה זה אומר בשבילה להיות מובלת? על ידי מי? לאן תגיע? ופתאום הבינה הכל אחרת. כי הכל היה בתוכה פנימה. יובל או חיים, מה חושב יובל ומה רוצה חיים, זה לא בדיוק העניין. הם שניהם כל אחד בדרכו עוררו משהו גדול אצלה. היא לומדת את עצמה עכשיו. היא מתמודדת עם הרגשות שלה. היא נענית לצורך שלה. ופתאום רצתה להשקיע את ראשה בחיקה ולבכות. כל כך לא בודדה עכשיו. כל כך עטופה בעצמה היתה. הלוואי ותוכל להכיל את כל העוצם הזה, ולהעביר לכל אחד מהם את מה שיש לה כך שיצליחו להבין איפה היא ולקבל את המסע שלה כמו שהוא ובלי הגבלות.

חודש שהם נפגשים. השבוע עובר בעצלתיים. רביעי חולף ועד שרביעי חדש מגיע הנשמה יוצאת. ידעה שזה תלוי בה כי ככה היא קבעה ובכל זאת לא היתה מסוגלת לשנות את החלטתה. עדיין זקוקה לשמור על עצמה איכשהו, ומסגרת הזמן שקבעה, כך הרגישה, היא המפתח לכך.

בפעם השלישית שנפגשו הופיע ובידו תיק בד צר וארוך, פתח את הריצ'רץ' והוציא כסא מתקפל. הניח את הכסא מול הספסל ואמר לה שהוא זקוק לראות אותה ולשבת על ידה בלי שיראה את פניה זה לא זה בשבילו, לכן הביא כסא.

"את מעדיפה לשבת על הספסל או על הכסא?" שאל והיא ענתה שהספסל זה המרחב שלה. התיישב מולה. זה היה קצת משונה  לא להרגיש אותו על ידה אלא לראות אותו ממול. חסרה תחושת הנוכחות הקרובה שלו והחום שהקרין גופו. הפריע לה לראות את מבטו. הרגישה שהיא זקוקה להתרגל לנוכחות שלו לפני שתתרגל למראה שלו. הנוכחות שלו שעברה דרך תחושת הקירבה היתה נעימה כל כך. המבט שלו היה חקרני והיא הרגישה שהוא נוקש עמוק בתוכה ולזה עדיין היה קשה להתרגל. לא אמרה דבר. חייכה אליו ונתנה לו לדבר. האם הרגיש איתה אחרת? מה היא חושבת על איש שמגיע עם כסא כדי לפגוש אותה? כל פעם יביא את הכסא הזה עד שתרגיש מגוחכת ותוותר ותיתן לו להזמין אותה למקום שהוא יבחר? בפעם הזאת דיברו שירה. סיפר לה שהוא שר וקצת מנגן ואם זה מתאים לה הוא רוצה להשמיע לה מוסיקה שהוא אוהב. אהבה את הבחירה, חשבה שאין דרך יפה מזו להכיר. מי צריך תולדות חיים, או מחשבות, או סיפורים על הילדים. המפגש הבלתי אמצעי עם הנוכחות ודרך המוסיקה מאפשר להם להציץ למקום טוב, להכיר דרך מה שמרטיט את הנשמה. אהבה את ההכרות הזו ואת הבחירה שלו להוביל אותה. כששאל אותה אם גם היא היתה רוצה להביא מוסיקה שהיא אוהבת לא ידעה מה לענות. אמרה שתנסה. אמרה שהיא יותר אשה של מילים ושהמילים כנראה מרטיטות אותה יותר מהצלילים אבל כן, יש שירים שהיא אוהבת אז היא תחשוב על זה.

עוד יומיים שבוע חמישי. איך היא סופרת את השבועות. עדיין לא רגילה. הכל מתרכז במפגש עם עצמה ואיתם ועדיין לא מסתגלת. פרק חדש בחיים כמו ילדות או נעורים או אמהות או קריירה אבל לפרק הזה נכנסה בבת אחת בלי התכוננות או מעבר הדרגתי. אולי, הכי דומה ללידה, חשבה. כשנולד הבן הבכור זו היתה תחושת בין לילה. 9 חודשי הריון אינם באמת הכנה לאמהות. הגוף פוגש גוף חדש שצומח בקרבך, הנפש מנסה לזהות, אבל עד יום הלידה, עד לאותו רגע כשאת מחבקת את יצירת חייך, את לא באמת מבינה מה זה להיות אמא. אחר-כך גדלה לתוך זה, לפעמים על חשבון הילד שלה כי לא את הכל הצליחה להכיל כשגידלה אותו, וכמו שאמרה לבכורה כמה פעמים בשנים האחרונות: אתה לימדת אותי להיות אמא, יש לך את הזכות אבל גם אכלת את כל השגיאות.

לפרק הזה היא נכנסת עוד פחות מוכנה. היכן שהוא במעגל אישי אך מרוחק במקצת מסתובבות מחשבות או הרגשות שמושפעות כנראה ממי שהיתה עד כה. מה זה אומר? האם אפגע במישהו? האם אפגע ממשהו? טוב, עם זה היא חיה יחסית בקלות. שאלות שהיא רגילה לעסוק בהן. לבדוק את עצמה ביחס לסובבים. אבל עם החלק הזה שמנסה לפענח את עצמה יש לה פחות ניסיון. המחשבות מסתחררות לאיזו מערבולת, יוצרות סלילי קשרים שאין ביכולתה לפרום. מה שמתברר לה תוך כדי שרק ההתנסות נותנת תשובות ושהיא צריכה פשוט להניח להגבלות ולתת לעצמה להתנסות בדיוק במה שמתאים לה כל רגע ורגע, לסמוך על עצמה שהנכונות ללכת במסלול הלא סלול הזה מותאמת בדיוק למה שהיא מסוגלת ושעושה לה טוב. הנה, לפחות את הסליל הזה היא מצליחה לפרום ולפרוש את החוט. זה לא חוט שהולך ישר, הוא מתפתל על השולחן של מחשבתה אבל לא מפותל בתוך עצמו, אפשר לעקוב אחריו, להניח את האצבע ולזרום עם הנגיעה והתחושה של קיומו.

קשה לחכות עוד יומיים. אולי תתקשר ותציע משהו אחר?

פתאום חשבה על הכללים שקבעה ואיך הוא משתף עמה פעולה ומה זה אומר. האם האיש החכם הזה ידע שלא תהיה מסוגלת לעמוד בכללים שלה, וידע שרק היא יכולה לשנות לעצמה את החלטותיה? האם האיש הרגיש את המשא שהיא נושאת עד כדי כך שהיה מסוגל להניח את המשא שלו בצד לכל הזמן שתזדקק? זה היה כל כך מפתיע, המחשבה הזאת. מצד אחד הנחישות להכיר אותה ולהיפגש, מצד שני רוחב הלב לקצב שלה. הביטחון והידע של הוויתור. כששאלה אותו כל פעם בצורה אחרת איך הוא מסתדר עם הנכונות המסתגרת שלה אמר לה תמיד שהוא הולך עם מה שקורה ושאין לו תכנית סדורה מראש ואין לו מושג בדיוק כמו שאין לה מה הולך לקרות ביניהם הלאה, והוא גם לא זקוק לידיעת העתיד, מספיק טוב לו עם מה שקורה כאן ועכשיו.

"מה טוב בזה?" התפרצה באחת הפעמים. "אני גוררת אותך לגן מעפן, את הכסא שהבאת והסתרת בין השיחים גנבו לך ואתה נאלץ לשבת לידי בחוסר נוחיות, וכשאתה שולח יד מלטפת אני תמיד מתחמקת שמא..."

"את באה" אמר בפשטות. "את יושבת איתי ומדברת איתי ומשתפת אותי ממקום שהוא שלך. את מכירה עוד הרבה אנשים שיש להם אותך?"

איך היה מצליח להגיד לה כל כך מדויק וכל כך מחמיא. כשחזרה לביתה כל פעם מחדש נחמץ לבה על מה שלא אמרה, על החיבוק שמנעה ונמנעה, על כל מה שרצתה ולא ידעה.

בפגישה הרביעית שלהם (עבר חודש מאז שהכרנו אמרה לו והוא צחק ושאל אם היא מנהלת יומן) העיזה לשאול על ההתחלה. "המשפט הראשון שאמרת לי" הקדימה את שאלתה "היה 'את כל כך יפה'. באמת התכוונת לזה? אני אמנם נהנית ממחמאות אבל בינינו זה לא שאני כל כך יפה, זה נשמע קצת כמו תירוץ להתחיל, לא?"

"חשבתי שאת כבר קצת מכירה אותי" (האם נעלב?) "נראה לך שאני זקוק לתירוצים?"

"לא יכול להיות שבגלל המראה שלי רצית בקשר" ענתה

"מה כל כך לא ברור באת יפה בעיני?" שאל, "היופי שלך זה משהו מבפנים ואת זה ראיתי. לא כל אחד רואה למזלך כי אחרת היית מרגישה כמו בהפגזה, אבל זה גם לא ממש קשה לראות, זה קורן ממך. אני ראיתי משהו שיש בך וכל כך רציתי לפגוש את אותו משהו ו..."

אחר כך השתררה שתיקה. הסתכלה עליו וראתה שהוא מסתכל עליה ומחייך. חייכה. ידעה שהיא מבינה בדיוק את מה שהוא אומר, שזה לא זר לה, והיא שואלת לא בגלל שהיא לא יודעת, אלא יותר בגלל הפלא הזה של ההיקלעות המשותפת לאותו תור, האם היתה יד מכוונת או יד המקרה זה לא ממש משנה. ברגע שנקלעו לאותה סביבה זה היה הכי ברור שאפשר. שהוא ראה אותה כבר בהתחלה מבפנים.

ומה היא ראתה? היה משהו שראתה, כי עובדה שלא ניערה את הפנייה הישירה שלו, שנענתה לבקשה שלו, שיזמה את המפגש ביניהם. אבל מה בדיוק ראתה? איש זר, גוף רחב וקצת דובי, חם כזה. עיניים חודרות מבט. מה קרן באותו מבט? מה היא זוכרת שראתה כבר אז? את המבט היפה, את קו הלסת העדין. פרטים קטנים כאלו של מפגש ראשון. ומה היא רואה עכשיו?

עוד יומיים. לָמה היא הולכת? לְמה היא הולכת?

כל כך הרבה שאלות. זה לא שאלות של עתיד שאולי מתבקש שיישאלו. אם היתה מספרת למי מחברותיה לבטח זה מה שהן היו שואלות. לאן זה מוליך? היא לא שואלת את זה אבל כן שואלת מה יש כאן. כאן. עכשיו. וכל פעם שהיא מנסה להתרכז במחשבה עליו היא מתפזרת. הכל מתפזר לה. הגעגוע. התמונה של הפגישה. אולי תדבר איתו גם על זה. כן. לפעמים הוא עוזר לה להתמקד. לראות את התמונה קצת ממרחק אפילו.

כשהם יושבים יחד על הספסל היא מרגישה עטופה. הנוכחות שלו עוטפת אותה ותמיד יש על מה לדבר. וגם לשתוק. יש את רגעי המנוחה. רוגע בלתי מוסבר. כל השבוע היא מחכה ואז הם נפגשים והיא נרגעת. שום מחשבה על הרגע שיקומו וילכו כל אחד לביתו. על השבוע שיעבור. על העובדה שהוא גר לא רחוק ובכל זאת הם לא נפגשים. מדי פעם שואל אותה אם בא לה לים או משהו אחר והיא מזכירה לו ש'לא, זה לא יום רביעי', ואחרי כמה ימים, כשמגיע יום ראשון למשל הוא מסמס לה: 'יום רביעי ' היום. בא לך קפה בדרום תלאביב?'

שונאת להדוף. צוברת תסכול. "אנחנו לא על אותו תדר?" שואלת

"אנחנו כן" עונה.

"אבל אתה רוצה שנפגש אחרת"

"את לא צריכה להיות במה שאני רוצה. אני מסתדר. תאמיני".

טוב, היא לא מצליחה באמת להירגע מהנושא הזה. למה היא ככה ולמה הוא מקבל אותה ככה ומיהו האיש הזה שהולך איתה וגם מנסה שהיא תלך אתו ואף פעם לא מתייאש.

מי אתה? פורצת זעקה מלבה ולא מגיעה לגרון. מי אתה אני רוצה לדעת.

לסיפור הזה אין תשובה. זה הסיפור של אנה, רק אנה יכולה לגלות מי זה חיים. ובשביל זה היא צריכה עוד. עוד להיפגש. עוד להעז. למה היא לא מעיזה? האם בגלל השיחות עם יובל או שאת השיחות עם יובל היא מקיימת בגללה, כדי לשמור על עצמה שהיא מכירה. כדי להישאר על קרקע בטוחה... וכשאנה לא יודעת הסקרנות והציפיה גוברות וזה מה שהיא כל כך אוהבת. את הנעלם, את המיסתורי, את הלא רגוע. האם באמת זו תשוקה אל הלא נודע שמולידה הסקרנות? דוקא היה כיף עד שפגשה אותו. התמונה ברורה. חיה על מי מנוחות וזה מאד הרגיע אותה. ועכשיו השלווה ממנה והלאה. די עם הלולאה הזאת אמרה לעצמה, אני חוזרת שוב ושוב לאותו מקום. לכי למקום אחר.

מקום אחר. נזכרה ביום רביעי האחרון. חזרה הביתה בעשר ועשרים. הבית היה חשוך. יובל במכון ללימודי ארץ ישראל. הילדים חיים את חייהם. הוציאה את הכלב לסיבוב. כבר הייתי היום בגן הציבורי לחשה לו והוא קשקש בזנבו ורץ משוחרר לספסל של רגינה, הקיף ורחרח, רחרח והשתין והמשיך הלאה. אחר-כך חזרו הביתה. מילאה את הקערות באוכל ומים וקילפה לעצמה תפוז. העייפות ירדה עליה בנינוחות ורגע לפני שנרדמה על הספה קמה, צחצחה שינים, ניקתה את עור הפנים והתמרחה, ונכנסה למיטה.

התעוררה מאוחר. יובל לא לצדה. לא התעוררה כשהגיע, האם הגיע? קמה ביגעות והלכה לשירותים. לא היו סימנים שהיה שם. ירדה למטבח לשתות כוס מים ואז ראתה אותו. יובל היה שרוע על הספה, ישן. נגשה אליו. הוא בבגדיו, רק את הנעליים חלץ. התיישבה על הכורסא וחשבה האם להעיר אותו שיבוא למיטה, או שתניח לו לישון כך. יובל אהב את המיטה שלהם. מדי פעם היתה היא עוברת לספה בימים שהשינה בורחת. היתה זקוקה לשינוי תנוחה. אבל לא יובל. מה הוא עושה כאן? למה לא בא למיטה שלהם, האם בגלל שלא רצה להעיר אותה או שהיה משהו אחר?

משהו אחר. השיחות הראשונות הסקרניות, הקשובות של ההתחלה השתנו אחרי השבועות הראשונים. בימי רביעי כשהיה חוזר מהלימודים ונשכב על ידה היה שותק. היא היתה מנסה לדובב אותו באיך היה והוא היה משיב לה שיש לה עכשיו דברים יותר מעניינים מהלימודים שלו אז אם היא רוצה לדבר על משהו שתתחיל, היא לא צריכה לשלם מס שפתיים של איך היה. זה פגע בה כשאמר מה שאמר אבל בינה לבין עצמה הודתה שהוא צודק.

"מתאים לך לדבר על מה שמעניין אותי?" שאלה בפעם הראשונה שהגיב ככה והוא אמר: "כן".

טחנו את המצב. ניסתה להפחית. ניסה להעמיד אותה במקום שבו היא נמצאת. ניסתה לבדוק מה הוא מרגיש. אמר שמה זה משנה מה הוא מרגיש, היא עסוקה ברגשות שלה. אמרה שאפילו שהיא עוברת משהו זה לא אומר שלא אכפת לה ממנו. לא עד כדי כך. אכפת לך ממך בעיקר. לא אהבה את הכוון הזה. ניסתה לכוון למקום המוכר, יש בינינו תקשורת, אתה יודע בדיוק מה קורה. שום דבר לא קורה. זה לא מאיים עלינו.

"או שאת טפשה או שאת עיוורת".

כשאמר לה בפעם הראשונה את המילים האלו הרגישה שהיא מאבדת את יובל שהכירה ושהם עוברים לשחק במגרש אחר.

ועכשיו הוא ישן על הספה בסלון.

לפנות בוקר התעוררו ביחד. הוא על הספה והיא מכורבלת על הכורסא. חייך אליה: "נוח לך כאן?"

"למה לא באת למיטה אתמול?"

בואי נכין כוס קפה ונדבר בראש צלול יותר" פתיחה מטרידה ללא ספק. קמה והכינה לשניהם קפה חזק ומתוק. ישבו במרפסת והקשיבו לציפורים המתעוררות. "אתה חושב שהציפורים מרגישות שהגיע יום חדש? אני מתכוונת, האם כל יום מתחיל אצלן אותו הדבר או שיש גם להן איזו תהייה איך יהיה היום?"

"אם את מתכוונת שיש להן איזו ציפייה, כן, אני חושב שכן. גם הציפורים מצפות, שיומן ימשיך בהתאם למה שמתאים עכשיו. לעונה, למזג האוויר, לתקופה בחיים. לא חושב שהן מצפות להפתעות. יש להן משימות לבצע כדי להמשיך לחיות. זו הציפייה שלהן, להמשיך להתקיים".

"אנחנו לא ציפורים. החיים שלנו זה לא רק קיום. יש עוד. ולא תמיד ולא הכל הולך במסלול אחד. אני לא חושבת שאנחנו סוטים מהמסלול. אני לא סוטה משום דבר אבל אני מקבלת את מה שהחיים מזמנים לי, לא דוחה".

"אנה. את לא. את משחקת באש. את..." אף פעם לא דיבר איתה כך. אף פעם לא נתקע באמצע משפט. מה הוא אומר לה?

שתיקה ארוכה. ניסיון להבין חצי משפט. חוסר רצון שיהיה למשפט הזה המשך. ככה אנה. ויובל, יובל מדבר אחרת, היא צריכה להקשיב למה שהוא אומר. האם הוא רואה משהו והיא עיוורת?

בימים הבאים סובב אליה את גבו. אמר שהוא צריך מרחב לעצמו. לא נתן להתקרב. אנה רצתה בקירבה שהכירה, בשיחות שמנסות להבין. אמרה שהיא רוצה להבין מה הוא מנסה להגיד לה. אמר לה שלא נראה לו שהיא רוצה להבין. להקשיב אולי כן. אבל הוא לא מתכוון להגיד משהו שהיא לא רוצה לדעת ורק אם ירגיש שהיא כן, שהיא כן רוצה לדעת יגיד לה.

"אני כן" אמרה אנה.

בדק אותה שוב. "זה לא יהיה נעים לך לשמוע" אמר. "וזה גם יאלץ אותך להחליט. אני לא הולך לעשות את ההחלטות שלך אבל אני לא מתכוון להגיד לך משהו שאת לא מסוגלת להקשיב לו. אם את לא מסוגלת להיפתח ולהקשיב אין למילים שאגיד לך שום ערך ואני מוותר אבל גם תופס מרחק".

זה היה מפחיד. אף פעם לא דיבר איתה כך. "אף פעם לא..." אמרה.

"נכון. אבל גם את אף פעם לא"

אני כן. היו דברים מעולם. גם לך. גם לי. תמיד דיברנו. אנחנו יכולנו לשאת אחד את השני גם כשאהבנו אחרים".

"חיות מחמד. לא ככה".

האם צדק? היה פעם עמית בעבודה. הכל עשו יחד. דיברו שעות. יובל ידע עליו והכיר את מה שהרגישה וזה לא איים עליו בכלל. בסוף נעשו קצת משפחות מיודדות ואפילו בילו כמה פעמים. למה אז זה היה לגיטימי ועכשיו לא?

הימים התקדמו בעצלתיים. השיחות שינו כיוון. אפילו שלא הכיר את חיים דיבר כמי שהכיר. לא במשפטים כללים כאלו כמו 'אני מכיר את הטיפוס ותזהרי כי כאלו אם אומרים להם לא הם נעשים חיות', לא, בכלל לא בכיוון הזה. יובל אמר דברים נחרצים על חוסר ההגינות. על היכולת המופלאה שלו לקרוא אותה ולדעת את הגישה המתאימה ואפילו דיבר על סוג של כישוף. "את לא מסוגלת להסתכל קדימה, את נלכדת בקורי העכביש שלו. סוג של קסם שעובד עליך אבל עלי הוא מאיים".

המילים הממו אותה. זה מה שיובל חושב?

התכרבלה בתוך עצמה. ניסתה להקשיב למה שהתקשתה לראות. הוא אומר לה בצורה הכי מפורשת אני לא הולך להחליט בשבילך אבל אם החלטת לצרף לי שותף חלק ממני פורש. אני לא שותף מלא כשיש לי שותפים שלא אני בחרתי בם. לך לעזאזל. לך לך לך. אתה מפעיל עלי לחץ אגרסיבי באופן פאסיבי? לא מוכנה שתשתנה לי פתאום. לא עכשיו כשאני זקוקה לך כמו שהיית לי קודם. לא מוכנה שתשתנה לי ברגע כל כך חשוב.

ואיך שהזעם מתפשט בקרביה היא מרגישה איך הזעם מופנה אליה. עליה היא זועמת. על המהפכה שהיא מחוללת בחייו מפני שחייה לא כשהיו. לא מוכנה לוותר על אף אחד משניהם. צריכה להגיד לעצמה מהם סדרי העדיפות שלה וככל שהיא יודעת מהם היא נעצבת יותר ויותר.

מתקשרת לחיים ואומרת שצריך להיפגש כי חייה השתבשו והיא רוצה לדבר איתו. האם הוא מבין כבר משיחת הטלפון מה היא רומזת? שואל אם היא רוצה לחכות לרביעי ולספסל או שיפגשו עכשיו במקום אחר.

"מה מתאים לך?"

"רדי למטה אני אוסף אותך ונלך לאן שנחליט". מתאים לה שהוא לוקח אחריות. עד עכשיו היא קבעה. עייפות משתכנת באיבריה. אוספת את התיק, משאירה פתק 'יצאתי לסיבוב' ויורדת לרחוב.

טנדר אפור עוצר לידה. פותחת את הדלת ומטפסת על המושב בכבדות. מילה לא נאמרת. לא שואלת לאן. לא אומר מה את רוצה. פשוט נוסעים. בשקט בתחילה ואז היא אומרת "תודה שאתה תמיד פנוי בשבילי". "כן, תמיד" עונה. "התמיד שלך די צנוע. זו פעם ראשונה שאת מזמינה. יוצאת מהשגרה. ואני תוהה מה זה אומר. מה משתנה לנו אהובתי?"

מסתכלת עליו. על הפנים הנעימות. על הכתפיים הרחבות. נוגעת בידו ואומרת שייקח אותה למקום שתוכל לחבק אותו לפני שתדבר.

נוסעים לים. דרך עפר חולית בין דיונות מכוסות בשיחים נמוכים שנאחזים בחול המרמֶה. הדרך מתפתלת, עולה ויורדת. במקום אחד שהדרך כאילו נכנסת לתוך אפיק חולי הוא עוצר, יורד ואומר בואי. פותח לה את הדלת והיא מחליקה החוצה ונאחזת בו. החיבוק שלו חם ועדין וכל הגוף שלה צמוד לגופו. להרגיש את הבשר שנאחז והדם שזורם ואת הנשימה שלו מלטפת את פניה. אבל זה יותר מדי.

"אני מפסידה את יובל" היא אומרת, "הוא מרגיש אפילו לפָנַי מה שקורה בינינו והוא לא מוכן להתחלק. אמר לי שאני צריכה לבחור. כל פעם שאני אתך, כל עוד יותר שאני אתך אני פחות איתו. אנחנו גרים באותו בית אבל הוא מתרחק ומסתגר מפני ואני מרגישה שאני הולכת לאבד אותו בלי איומים. הוא פשוט מפוגג אותי מחייו. לא עומדת בזה. צריכה להחליט. ולהחליט בשבילי זה להמשיך בטוב שהיה בחיי עם יובל. לא יכולה לוותר על זה. רוצה אותך. לא רוצה לוותר על מה שיש בינינו. אבל זה אומר הפסד אחר".

חיים מקשיב ושוב מחבק. אומר שהוא מקבל כל דבר שתחליט רק שתסביר לו מה זה אומר. לא נפגשים יותר? לא מדברים? מה בקשר לאימייל?

"לא יודעת מה זה אומר. מה שאנחנו מסוגלים אני משערת".

"מתוקה. מה שאני מסוגל נמצא כאן ועכשיו. לא מסוגל משהו אחר".

"לא נפגש ברביעי. בוא נראה מה זה אומר"

"בואי לים". לוקח את ידה. נועל את הרכב והם הולכים. היא חולצת את הסנדלים ומבוססת בחול החמים. זה נעים. היד שלה מוגנת. כפות הרגלים דורכות, נוגעות ונפרדות, פוסעות במעין יש ואין. כמו הגלים שבאים והולכים, מבטיחים ונסוגים, נותנים ולוקחים, מגיעים אבל לא מצליחים להישאר.

"את והגלים", הוא אומר, "את והגלים זה החיים. אף פעם אל תחשוב שהיש קבוע, אף פעם אל תיבהל מהאין. היית לי לשמחה, תמשיכי להיות בחיי אפילו אם תיסוגי. את קיימת בעולם וזה הרבה אפילו אם לזמן מה לא תהיי נוכחת באופן פיסי. אני לא מצטער על כלום. את מעוררת בי שמחה בכל מצב. אני אוהב אותך. היתה לי הזדמנות לאהוב אותך את יודעת כמה הרבה זה?".

הלוואי והיתה יכולה לראות כמוהו. כשדיברו עליו התקשתה להאמין. "איך אתה יכול לאהוב אותי ולהמשיך בחיי המשפחה שלך בעת ובעונה אחת?" שאלה. "מה, הכל כשהיה? חייך נשארו אותו הדבר גם כשהכרת אותי וגם עכשיו? איך זה לא משבש אותך המצב הזה?"

"לא מכיר את המושג שיבוש" ענה. "דברים קורים, משתנים, אנחנו משתנים. לומדים לחיות במצבים משתנים. זו התפתחות. זורמים עם הדברים. לא שיבוש".

"אז מה, מה מתפתח בינך ובין אשתך? היא יודעת על קיומי? מה אתה מספר לך ביום רביעי?

"יודעת כמה שרוצה לדעת. אני לא מספר מה שהיא לא שואלת. היא יודעת שפגשתי אותך ושאת אשה מיוחדת ושהקשר איתך נותן לי המון. אבל זה לא על חשבונה. החיים שלנו טובים ביחד. רוב הפעמים היא לא שואלת או ששואלת בכלליות. טוב לך? וכשאני עונה כן זה מספק אותה. שנינו רואים במפגשים כאלו הזדמנות להתפתחות".

"יש לך אישה מיוחדת"

"נכון. היא אחרת".

אחרת? איך אחרת? אבל לא התאים לה להבין אז לא שאלה. האם היא מקנאה בו. למה שתקנא? מה שיש לה עם יובל זו קירבה מסוג שאולי אין לו ולכן הוא יכול להשאיר את הקשר ביניהם בערפל ולא להתחייב לאשתו בכלום. ובכלל זה לא מה שמשנה, היא עם עצמה, היא עם השאלות שלה, אין לאנשים אחרים פתרונות בשבילה.

ועכשיו היא איתו בים. הגלים מגיעים עד כפות הרגליים ונסוגים. הים ככה לנצח. מגיע לחוף ונסוג. לא בא אל היבשה פנימה. רואה מנגד ומוותר. ועם הים יכול... לא זה ממש לא ככה. לא יכולה לוותר. ולא יכולה יותר. נזכרת בספר שקראה לאחרונה, על ידיגיי שאהב כל כך את פארינה אשת חברו הטוב, ושהתמכר לאהבת ילדיה כי זה היה בתחום המותר. באמת אהב אותם. חיבק ונישק וחיכך פניו בשיער הרך של הבן הקטן. וכמה אהב וכמה ידע שאסור, ועוד יותר אסור היה אחרי שאבוטוליפ נאסר. וכל הספר עד הסוף היה אחוז באהבה הזו, בתשוקה לבלתי-אפשרי. אבל המילים האלו בלתי אפשרי לא קיימות בלקסיקון של חיים. גם היא רוצה לדחות אותן. למעשה היא דוחה אותן. היא עכשיו איתו והוא מחבק אותה והיא מרגישה אותו והמתיקות מתפשטת עוד ועוד בזרם גופה.

"את רוקדת לי בידיים" אומר לה חיים ומלטף. הגוף אכן רוקד. הנשימה נעתקת.  אף פעם לא היו לבדם ביחד, אף פעם היחד שלהם לא הוליך אותם למחוזות האלו. אבל אז הוא מוסיף. "בואי, חוזרים עכשיו". איך הוא יכול. לא רוצה שיפסיק לגעת בה. אבל גם הפעם הוא יודע הרבה יותר ממנה מה הכי נכון.

כשחזרו לרכב ונסעו בחזרה כמעט ולא דיברו. אמר שימשיך לכתוב לה במייל. ביקשה שיכתוב במידה ועדיף שלא יסמס כי גם ככה הוא כל הזמן בראש שלה והיא מפחדת שכל מילה ממנו תפרק ממנה עוד חתיכה. כמה הצטערה אחר כך על הבקשה הזאת, כמה התגעגעה לכל מייל שהגיע. כמה התקשתה לוותר על כל חתיכה שהתפרקה ממנו והגיעה אליה.

בימים הבאים יפתח בפניה עולם אחר, עולם שאת מהלכיו תבנה בעזרת דמיונה. תשב ותכתוב את הסיפור שלא נגמר, סיפור שאולי אף פעם לא ייגמר כי הוא ממשיך לחיות עמה דרך המילים הכתוּבות. המילים שחיים שולח, והמילים שהיא ממשיכה עוד ועוד לכתוב:

יום אחרי שחגגו לי יומולדת, כשעמדתי בתור בסופרמרקט וחיכיתי עד שאגיע לקופאית, שמתי לב שהאיש מאחורי מביט בי במבט מוזר. הרגשתי שהמבט שלו קודח בי אבל ניסיתי להתעלם. זה בלתי אפשרי. בעוד ידיי העבירו מצרכים מהעגלה למדף עיניי התגנבו לכיוון שלו.  העיניים שלו מצומצמות והמבט חודרני. הגזים. זה כל כך מביך. אולי אם אחזיר לו מבט כזה הוא יבין את מה שהוא עושה ויפסיק. לא. הוא לא מפסיק. הוא לא מסיר ממני את העיניים. די אני לא יכולה: "משהו קרה? משהו לא בסדר במה שאני עושה?"

"לא. שום דבר לא קרה. אני פשוט נהנה להסתכל עליך..."