כלבים, סיפור טריוויאלי

שיעור בשיטת אלכסנדר. אני שוכבת על שולחן הטיפולים והמבט פנימה. הגב פרוס, הכתפיים משתחררות, הידיים של אביבה נוגעות בעורף ובראש ונותנות כיוון. הנשימה מודעת והעיניים עצומות. ואז הוא מופיע. פנים של כלב/שועל מסתכלות אלי בעיניים מחממות. אני מסתכלת בחזרה.

איך עוד לא כתבתי עליכם ידידי הקרובים מעולם הכלבים. אתם שהייתם לצדי כל חיי.

הכלב הראשון שאני זוכרת. כלב זאב שאבא גידל ברפת, וכשהיה לוקח אותי בת השלוש לחליבת אחר הצהריים הייתי מטפסת עליו ומתחממת בחיקו. למה ברפת? כשגדלתי גיליתי שאמא לא רצתה אותו בבית, אז המלונה  והשרשרת עברו אל הפרות. את שמו של הכלב היפיפה אני לא זוכרת וכבר אין את מי לשאול, אבל את סופו אני מאוד זוכרת. יום עצוב אחד הוחלט להרדים, מילה יפה במקום להרוג, את כל הכלבים בקיבוץ, מחשש למחלת הכלבת. אבא ניסה להילחם על חייו, סגר אותו בכלוב שהכין, אבל זה לא עזר. איך מסבירים לילדה בת חמש שהחבר הטוב, היפה, הבריא, האהוב שלה צריך למות בגלל החלטה של מוסדות הקיבוץ?

כושית, הכלבה של כתת רימון, הייתה השנייה. כלבה קולקטיבית אמנם, אך בשבילי היא הייתה שלי. האכלתי, ליטפתי, הכנסתי פנימה לחדר השינה כשאף מבוגר לא ראה. כושית ליוותה אותנו מבית הספר היסודי עד שעברנו בגיל 13 ללמוד במוסד החינוכי בקיבוץ עברון. נחמקה, אמא של ענת, המשיכה לטפל בה בימים שנעדרנו מהקיבוץ, והקשר התרופף.

לכושית נולדו גורים (באותם ימים פתרון העיקור עוד לא נולד). נראה שהקולקטיביזם הכלבי לא התאים לי ובאחת ההמלטות הודעתי להורי שאני רוצה כלב משלי. וכך הגיע ברק. גור יפיפה שחור ומבריק, הכלב הראשון רק שלי. בבית ההורים לא היה סיכוי שיגדל אז הוא קיבל מלונה משלו ליד המלונה של אמו, כושית. החברותא הזו הייתה רעשנית וכדי שלא יפריעו לישון הייתי יוצאת בלילה, מתיישבת ליד המלונה, מלטפת ומנסה להרגיע את הגור הנרגש. זה לא מצא חן בעיניי המטפלות שלי ולכן הוחלט להרחיק את הכלב למשק החיות מעבר למגרש המשחקים. ברק לא השלים עם הפרידה ונאלצתי לקשור אותו בלילות, מה שגרם לכלב לילל ולי לא לישון. אחרי תקופה כשההורים והמטפלות גילו שאני עדיין מתקשה להירדם, הכלב נעלם. אף אחד לא ידע מה קרה, היום אני מבינה שידעו והעדיפו לא לספר...

לא אכתוב על הכלבים כולם, את מי זה מעניין (חוץ ממני), אבל יש איזה סיפור שאני צריכה להשתחרר ממנו על כלבה אחת אכזרית שפגשתי לפני שנה כשטיילתי לבדי בחורש שסובב את חרשים. כשהגעתי ל"שדות הבצל", אותה סדרת דולינות* שבפי תושבי המקום נקראת כך מכיוון שבעבר, כשהגענו לכאן, פגשנו את אנשי פקיעין שגידלו בה גידולים עונתיים, שמעתי נביחות עזות ומולי הופיע נער עם שני כלבים אמסטפים, האחד קשור אליו והשנייה חופשית. הנער נבהל. הכלב משך בכל כוחו לכיווני והוא מנגד משך לכיוון השני. אבל הכלבה המשוחררת נהגה אחרת, התקדמה ונעמדה 3 מ' מולי, חשפה שיניים ונבחה.

עמדתי בשקט והסתכלתי לכיוונה אך לא עליה. הכלבה התקדמה ונסוגה כמו רקדה וולס. "ננה ננה" קרא הנער נואשות. לא ראיתי אותו, הוא פנה לכיוון אחר וקיווה שתבוא אחריו, אבל היא סירבה, נבחה ונבחה. עמדתי בלי להזיז אצבע, בלי למצמץ, באיזו מעין שלווה שאין לי מושג מהיכן הגיעה. היה בי בטחון עמוק שכך צריך להיות. אסור לי לזוז, להגיב, להתייחס. עכשיו אני כמו עץ. סוג של נציבת מלח ים תיכונית.

"ננה, בואי מיד!" הקריאה הנואשת הפכה לציווי, אבל גם זה לא עזר. השביל צר ואני חוששת לסגת כדי שלא תרדוף אחרי. וגם להתקדם לא יכולתי, היא תפסה את כל רוחב השביל. אני חושבת שעמדנו כך בלב החורש לפחות 5 דקות, היא ברעש הנביחות, אני בדממה נציבית, עד שהנער הבין שלא יעזור לו לקרוא לה אז הוא התחיל ללכת, מושך אחריו את הכלב הקשור. הסיכוי שהיא תרצה להמשיך איתם גרם לי לסגת צעד אחורה לתוך החורש הסבוך. זה עזר, הכלבה המפחידה חלפה לידי בזינוק ורצה קדימה להמשיך בטיול.

המשכתי ללכת בתחושה עמוקה שברגעי האמת יש איזו ידיעה מה צריך לעשות. שהעובדה שלא הגבתי בגופי ולא חשתי פחד בנפשי שמרה על המרחק בינינו כך שהיחסים שנוצרו שידרו: זו אני, זו את. במקרה נפגשנו, עכשיו אנחנו יותר מדי קרובות. אך אין מה לעשות, לא יהיה שום מפגש. כל אחת תמשיך בחייה בלי שיתרחש בינינו מגע או קשר.

ואולי לא ממש מקרה, אולי הזדמנות לגלות את מידת הפחד ומידת הבטחון במה שצריך לקרות. צידה חשובה לימים שיבואו בשנה שאחרי.

אפריל 2026