מסע עם פרפר

טיול י"גמלאים לאיים הקנרים. שחר זיו מדריך, אילן לכיש הבעלים של חברת בריזה על הארגון, ואני, נטולת נשימה מהמצב בארצי בורחת לפינה אחרת בעולם.

האי השני - טנריף - כבר מוכר. בזמנו הייתי כאן עם נורית, ואהבתי.

באחד הימים אנחנו מטפסים עם האוטובוס אל ה-Teide, הר הגעש הגבוה ביותר בגוש הקנרי, ועוצרים למעלה, בפסגה כמעט, לטיול רגלי אל הקלדרה, הלוע הגעשי.

אין כמו לצעוד על אדמה געשית, ובמיוחד לאחר כמה שעות של נסיעה. טיולים קבוצתיים של נסיעה מאתר לאתר פחות אהובים עלי, אבל החברה שווה. מחבורה של י"גמלים (ככה קראו לשנת שירות לפני צבא לפני 50 שנה) נהיינו לי"גמלאים כשחידשנו את הקשר לפני כמה שנים וגילינו אחד את השנייה מחדש... ובנוסף, המקום יפיפה, ההדרכה מעולה, ואני שמחה שהצטרפתי אחרי כל ההתלבטויות!

מתחילים לרדת. פרפר קטן בצבעי כתום מרפרף סביבי. אני ממשיכה ללכת והוא מתקרב. בתנועה רכה ואיטית אני מרימה את זרועי השמאלית, כשלפתע הפרפר מתיישב על כף ידי השמאלית, על שורש האגודל. אני מקרבת אלי את כף היד ומסתכלת. מתחילה להתיידד עם האורח העדין.

אני ממשיכה לרדת בנחת, והפרפר איתי. אנשים עוברים, רואים, מתלהבים. חלקם מבקשים שאעצור ומצלמים. עומדת ומסתכלת. מסתכלת ומחייכת. הפרפר עלי, אין צורך במילים. מסביבי התקהלות, אנשים מתייחסים. לא זוכרת הכל. לא זוכרת מי צילם, לא ביקשתי שישלחו לי תמונות. אני מרוכזת בפרפר, כל השאר פחות חשוב.

זוכרת רגע שבו הגיעה אחת המטיילות וביקשה שאעביר אותו אליה. אמרתי שזו החלטה שלו, של הפרפר, היכן להיות. אולי אמרתי "תבקשי ממנו, לא ממני" ואולי לא. היה רגע שהוא עבר ליד שלה והיא הייתה מאושרת, התלהבה, הראתה למי שהיה סביבה. ואני הרגשתי בסדר. זו הבחירה שלו.

אחרי דקה קלה הוא חזר אל ידי, המשכנו לרדת.

זה היה מופלא, הגענו למטה, לקרקעית הקלדרה, ורק שם הפרפר הניע כנפיים ועף. אמר שלום בלי קול. נפרדנו בדממה, בהשלמה.

הייתה מי שאמרה: את יודעת, פרפר זו נשמה שבאה לבקר אותך

נזכרתי בכמה שיחות עם חברי לטיול על עמי קליין, החבר הראשון שלי, שהיה גם הוא י"ג אתנו. חמש שנים, שכללו את שנות הי"ב והי"ג והשירות בצבא, היינו חברים. ואז, פרידה קשה, ואחריה, כמה שנים מאוחר יותר, פרידה אחרונה. עמי נפטר בגיל 26 ממחלה קשה. חשבתי לעצמי שאולי השיחות בטיול הזה, שהעלו זיכרונות מימים עברו, זימנו בפני נשמה יקרה שאיבדתי לפני 44 שנים.

איזו פגישה...

כשחזרנו הביתה, סיפרתי ללאה דרום, שהיא בשבילי בנוסף לחברה גם החיבור למשנה האינדיאנית, על המשמעות שנושאות עמן פגישות עם בעלי חיים. וזה מה שלאה כתבה לי:

פרפר – שינוי, טרנספורמציה

העוצמה שנותן לנו הפרפר משויכת ליסוד האוויר. זוהי התודעה והיכולת לדעת את התודעה או לשנות אותה. זוהי אמנות השינוי.

כדי להשתמש בסגולת הפרפר עליך להתבונן היטב היכן את ניצבת במחזור השינוי האישי שלך. כמו הפרפר, את נמצאת תמיד בתחנה מסוימת בפעולות שבחייך.

שלב הביצה - תחילתם של כל הדברים. זהו השלב שבו נולד רעיון שלא הפך עדיין למציאות.

שלב הזחל - הוא הנקודה, ההחלטה ליצור את הרעיון בעולם הממשי.

שלב הגולם - כרוך ב"הליכה פנימה", עשייה או פיתוח של הפרויקט, הרעיון או היבט האישיות שלך.

שלב הלידה - השלב הסופי של השינוי הוא עזיבה של הגולם והלידה. בצעד אחרון זה אתם משתפים את העולם בצבעיכם ובחדוות היצירה שלכם.

אם תתבונני מקרוב בשיעור שמלמד הפרפר, תיווכחי שזהו מחזור שינוי אישי שאינו נגמר לעולם. הדרך שבה את יכולה לבדוק איפה את נמצאת בשלבי מחזור זה היא לשאול את עצמך:

1. האם זה שלב הביצה: האם זהו רק רעיון או מחשבה?

2. האם זהו שלב הזחל: האם עלי לקבל החלטה?

3. האם זהו שלב הגולם: האם אני מפתחת או עושה את הדרוש כדי לממש את הרעיון?

4. האם זהו שלב הלידה: האם אני משתפת אחרים ברעיון שהושלם?

בכך שתשאלי את עצמך את השאלות הללו, תגלי איך הפרפר מתייחס אליך ברגע זה. כשאת מבינה איפה את נמצאת, הסמל יכול ללמך אותך מה הדבר הבא שעליך לעשות כדי להמשיך את מחזור השינוי העצמי. אם מצאת את העמדה שממנה את חגה, תיווכחי ביצירתיות של הפרפר.

סגולה זו הופכת את השימוש בכוחות שכליים או ביסוד האוויר לקל יותר. לדוגמה: אם הרגשת תשושה ושאלת את עצמך איך לרפא את תשישותך, שימי לב לצבעים שאליהם את נמשכת לאחרונה. האם גופך מרגיש טוב יותר עם הצבע הירוק? האם משמעות הדבר שעליך לאכול יותר ירקות ירוקים? אופן מחשבה זה מגיע בהשראה מסגולת הפרפר.

המפגש התרחש לפני שנה בדיוק. ועכשיו, כשאני כותבת עליו, אני יכולה להתבונן אחורה וקדימה. כבר אז ידעתי שאני ב"תקופת מעבר". במקרו, מעבר לזיקנה. הרגשתי חזק מאוד שמה שהיה מובן וברור עד כה נהיה קשה וכרוך בוויתור. לא כל מה שהתרגלתי לעשות, הן בקצב והן ביכולות, אפשרי. במיקרו, בשנה וחצי האחרונות אני חשה בשינויים, בעיקר תודעתיים, שאני עוברת. הגוף ממשיך בסדר, הנשמה התעייפה. שמחת החיים והאופטימיות כבר לא מלוות אותי. נכון שהיו לא מעט נסיבות חיצוניות, אבל זה לא רק זה. ארגז הכלים ששימש אותי בעבר נשחק והתרוקן.

במבט אחורה, במסע עם הפרפר לתוככי הקלדרה הייתי בשלב הביצה. יומיים אחרי כן, במהלך הטיול, כשהגענו לאי הגעשי לנסרוטה Lanzarote, חגגתי את יום הולדתי ה-71, וזכיתי בשפע חיבוקים ואיחולים, ובמתנה משותפת של מקהלת הי"גמלאים ששרה לכבודי באולם קונצרטים מיוחד – חלל טבעי שנוצר באירוע של התפרצות געשית בעבר בזכות בועת אוויר ענקית שנכלאה במעמקי הלבה הזורמת.

את אחת הברכות המרגשות ביותר העניקה לי סמדר קולבן ששאלה: מה את מאחלת לעצמך? תחשבי על משהו ממשי שאת יכולה להעניק לעצמך. זה דרש ממני להעמיק מחשבה לתוך נבכי התודעה, והתשובה שבקעה הייתה: לפרסם סיפורים שלי. זה היה המעבר משלב הביצה לשלב הזחל. בסוף הטיול הזה הגעתי להחלטה. בחרתי בנובלה חלום יוסף. החלטתי לחזור אליה, להשלים פרקים, לערוך, להיעזר בקוראים שאת חוות דעתם אני מעריכה ובאנשי מקצוע נוספים.

כשחזרתי הביתה נכנסתי לשלב הגולם. חזרתי לקרוא ולחשוב על הסיפור שנכתב בתחילת שנות האלפיים. קראתי וכתבתי פרקים נוספים, שלחתי לקבל חוות דעת נוספות וחיפשתי מהי הדרך המתאימה לפרסומו. אחת המסקנות הייתה להכין אתר בית לכל הסיפורים, המסאות, הביקורות הספרותיות והטורים שפרסמתי.

בימים אלו שכרתי את שירותיה של מיכל אלצור - מומחית לאפיון, עיצוב ובניית אתרים באינטרנט, ובייחד עמה אנחנו מקימות את בית הסיפורים שלי.

האם אפשר להגיד שנכנסתי כבר לשלב הלידה?

9.6.2025