חיוך של מלצר

שבת בבוקר בבית קפה. המלצר ניגש ומחכה שאזמין ואני מתלבטת אם כוס קפה נוספת תתאים היום. המלצר שופע חיוכים עדינים. בעיקר העיניים מחייכות ויש גם זווית קטנה בקצה הפה. חיוך מלא כוונה טובה. אני לוקחת את הזמן להחליט בלי להרגיש מבוכה. זה החיוך שמשפיע על ההרגשה הנוחה, אני מחייכת בחזרה ומבקשת כוס מיץ רימונים.

יש אנשים שהחיוך הוא חלק מאיברי הפנים שלהם, איבר פעיל מאד כמו אור של מגדלור שמנצנץ אל הצופים בו. כן, גם החיוך מנצנץ, נמצא ולא נמצא בהתאם לנסיבות. תארו לעצמכם שהלחי למשל תופיע ותעלם לפרקים, אז ככה זה עם החיוך. ולאנשים כאלה אין ברירה. זה בלתי ניתן לבחירה. זה חלק מהתשתית הבסיסית של הפנים ולכן לתהות למה הם מחייכים כל הזמן זה אידיוטי כמו להגיד למה יש לכם לחי בפרצוף..

למה את מחייכת כל הזמן? שאלה מאדם X וסיפרה לי על שיחה עם בעלה בה הם דנו האם החיוך שלי אמיתי. וכך אמרה: זה לא יכול להיות, יש לך כל כך הרבה בעיות, אז איך את יכולה לחייך?

ואני, טיפשה שכמותי, עניתי: עזבי, זה סתם רפלקס... והרגשתי שהקביעה הנחרצת שלה מביכה אותי יותר ממעליבה, אבל בעיקר למדתי פרק חשוב: כשאדם אומר על זולתו משהו, יותר משזה אומר משהו על הנמען, זה אומר הרבה על השולח. ובמקרה זה, הספק שניתן על כנותו וטבעיותו של החיוך שלי אינו קשור אלי, הוא קשור למאדאם X עצמה, לדרך ההסתכלות שלה על החיים. העובדה שבאותם ימים התמודדתי עם גידול ילד שנולד עם ליקוי שמיעה, ושבחרתי לגדל אותו עם חיוך על הפנים, נתפשה על ידה כבעיה, כחוסר יכולת להתמודד עם קושי. היא בחרה לא להאמין לי כי היא היתה מגיבה אחרת, כי  מדובר בטרגדיה ולכן התגובה היחידה האפשרית תתבטא בפנים עצובות. מי שמגיבה עם חיוך ולא עם דמעות סימן שמשהו לא בסדר אצלה, שהיא לא אמיתית. חוסר יכולת לראות את מגוון האפשרויות ושכל אחת ואחד בוחרים את הדרך שלהם מעידה משהו על מי שמבקר, ובמקרה הזה, על מאדאם X המבקרת שלי.

אני מודה שאת השיעור הזה למדתי רק אחרי שבחנתי מכל הכיוונים מה לא בסדר אצלי, עובדה שכשראיתי את חיוכו של המלצר באותה שבת נזכרתי באמירה הספקנית על החיוך שלי. אבל שם בבית הקפה שמחתי על החיוכים הספונטניים שעברו בינינו, נזכרתי וקצת ריחמתי על חוסר היכולת לראות את יופיו וכנותו של החיוך שלי, של כל החיוכים בעולם.