פרידה שם קשה

פרידה שם קשה. קשה לי עם פרידות. אני לא מלווה את ידידי לתחנת הרכבת, לא שולפת ממחטה לבנה לנפנף. רק מהשנה שחלפה לא קשה לי להיפרד. הרי עוד רגע תגיע חדשה, וגם בה יהיו שבועות וחודשים, שבתות וחגים, שמשות וירחים.

אז הנה, זה מה שיש לי להגיד על פרידות, רגע לפני שאני נפרדת מהשנה שחלפה. דקה אחרי שילדינו החמודים חוזרים לגן/בית הספר.

(נכתב בהשראת הספר האלמותי של מירה מאיר: "הצב של אורן").

הצב של אורן ברח. לדעתי הוא לא ברח, הוא פשוט המשיך בדרכו, אבל אורן חשב אחרת וזה מה שחשוב.

דינה שעוזרת לגננת החזיקה לאורן בכתף והעבירה על הלחיים שלו את הפינה של הסינור. אחר-כך בשביל הנזלת היא הלכה להביא ניר מהשירותים.

הגננת בכלל לא נגעה בו, היא דיברה, והסבירה לאורן שצבים כמו כל החיות אוהבים חופש. אני חשבתי שאם כל החיות אוהבות חופש אז למה היא הביאה לגן את האקווריום עם הדגים?

אלה אמרה שהוא גמר את כל הסלט ואולי הוא הלך לעשות פיפי בחוץ. דנה אמרה שהוא חיכה שישחקו איתו אבל התייאש. טל הציע לחפש בשיחים וכולם רצו ללכת אבל הגננת אספה את הילדים ואמרה שהגיע הזמן של המפגש וצריך להיכנס לגן ולסדר את הכיסאות.

לדעתי אורן הבין שלצב יש בית משלו, וגם שהוא אוהב להיות בחוץ, ואפילו כשהוא מכניס את הרגליים והזנב והראש לתוך השריון שלו, הוא לא רוצה לעשות את זה בתוך כלוב.

אורן, הוא בכה כי הוא רצה להגיד לצב שלו שלום. לנפנף לו ביד ולראות איך הצב מסובב אליו לרגע את הראש לפני שהוא הולך ונעלם.