חדר משלי
מרץ 2004
וולף מתארת איך היא יושבת על גדות הנחל ומתבוננת במים הזורמים, שחוחה תחת כובד הנושא שהוטל עליה: האם יצירתיות היא נחלתם של הגברים בלבד.
ובמילים שלה:
"...והנה, התגבש לפתע רעיון בקצה החכה. ואז, הגרירה הזהירה של החוט ופרישת השלל בהקפדה, אבוי, כשהיא מונחת על העשב נראתה המחשבה כה זעירה, כה חסרת חשיבות, מסוג הדגים שדייג מקצועי משליך בחזרה לנהר כדי שישמינו ויהיו ראויים יום אחד לבישול ולאכילה..."
אותה מחשבה זעירה התגבשה לכדי אמירה מעשית שסביבה נסובה כל ההרצאה: אין כמעט נשים יוצרות כי לנשים אין את הפריבילגיה לפנות לעצמן זמן ומקום, ולהיות לא תלויות בגבר מפרנס – בעל, אב או אח - כדי ליצור.
חדר משלך - היא מסה שכתבה וירג'יניה וולף בעקבות ההרצאות. המסה התפרסמה שנה לאחר מכן (1929), בתקופה שמעט הנשים שהצליחו להתקבל ללימודים באוניברסיטה לא יכלו לבחור באמת את תכנית הלימודים שלהן, לא יכלו להלך על המדשאות של הקמפוס באופן חופשי, ולא יכלו להיכנס לספרייה בגפן ללא מכתב הפניה מאחד המרצים...
נושא המסה היה כאמור "נשים וספרות". וולף בחרה לענות על השאלה מדוע אין כמעט סופרות בטענה מאד מעשית: כדי ליצור אשה זקוקה לחדר (וכסף) משלה! חדר שתוכל לנעול בפני בני ביתה! החדר הזה מסמל מקום, זמן, עצמאות, בחירה. אי קיומו מעלה שאלות על תפקידיה ותפקודה של האשה בקרב משפחתה.
קריאת המסה שנכתבה לפני כמעט מאה שנה מעלה שאלות של "מה נשתנה"...
חדר משלי - בימינו קשה להגיד שאין כמעט סופרות, אבל בעיית ה'חדר משלךְ' ממשיכה להיות רלוונטית. האם בתחילת המאה העשרים ואחת מצאנו את החדר הנעול? האם אנחנו יודעות באמת לחלק את זמננו בין המשפחה ליצירה, בין הבית לקריירה, בין ילדינו למשימות בעבודה? האם וכמה מעסיקה השאלה הזו את בני הזוג שלנו?
כשקראתי לראשונה את 'חדר משלך' הגבתי לספר במסה משלי, וזה מה שכתבתי אז:
שאלה: למה אני כותבת? יצר? רצון? צורך? פונטיקה דומה למקורות שונים.
את הרצון אני מכירה ולא תמיד אוהבת. 'אני רוצה' נובע מן האגו והמחשבה. רצון להשתמש בשפה כדי להסביר את הקשרים בין המילים הנבראות ומתעצמות לפרשיה, מעשיה, מאמר. הי, כתבתי משהו. מבין השורות מתגלים רעיונות ודמיונות ועוד כמה סודות שנחטפו ממני בלי להרגיש. הי, כתבתי משהו. רוצה לקרוא? מה דעתך?
הצורך חמקמק יותר. הוא מתלווה אבל קשה לתלות עליו אדרת. אניח אותו שיישאר בצד בלי שיזיק.
והיצר, אותה תאווה בלתי נלאית ובלתי מוסברת, להזיע מילים ולטפטף אותן על דף ניר. לקרוא ולקמט, לישר ולקרוע, להסתכסך אתן עד זוב דם ולהניח להן לפעם הבאה.
ועוד שאלה: למה אני לא כותבת? חוסר-זמן? חסך בכישרון? אי-פרגון? אלם-מילים?
אין לי חדר משלי כי לא בניתי לי כזה. גם זמן לא פיניתי אף פעם במיוחד. את ההנחה שאם היו לי חדר וזמן הייתי כותבת יותר, לא בדקתי ברצינות. לא בחיים, לא במחשבה ולא בפנטזיה. אני אלופה בבריאת חיים אחרים. בילדותי בראתי ארמונות ויערות ומשפחות ואחים תאומים. בבגרותי בראתי אהבות וחברויות ומקצועות ובתים ונדודים. אבל אף פעם לא בראתי את הפנטזיה שחיי מוקדשים לכתיבה. אני חוששת שבדיקה יסודית תגלה לי שחיי אינם על הכתיבה, הכתיבה היא רק אקט מתלווה לתאווה לא עקבית.
כשרון? בנושא הזה יש לי סכסוך רציני עם הבריאה. אם יש משהו שניתן מראש - דנ"א, מגע מלאכים, משהו, אלוהים וגם השושלת שלי התקמצנו מעט. כלי העבודה שלי, משושי הראיה והשמיעה שלי נולדו מקוצרים. אני מנסה למתוח אותם למרות מגבלות נתוני הפתיחה.
פרגון אינו מחומרי התורשה. קצת קשה לי להתייחס לחומר הזה בגלל הצורך העצמי להגיד שזה לא מה שחשוב. אבל באמת, לי זה כנראה חשוב. היכולת לפרגן קשורה לא רק האם מגיעה לך מחמאה על מה שעשית. היכולת הזו קשורה גם ל-מי את ואיך גדלת. סביר להניח שסביבה מפרגנת דייה יכולה למלא את הדלי שיטפטף עודפים לסביבה. יש רגעים שאני מפרגנת לעצמי ויש רגעים שלא. אני פוגשת גם אי וגם פרגון מהסביבה, נמשכת פעם לזה ופעם לזה, תלוי במצב הצבירה העצמי.
את האלם המילולי מעולם לא הבנתי. פתאום האור כבה, משתררת אפלה. אני מגששת ומחפשת משהו להיאחז בו. בהתחלה התמלאתי חלחלה, בהמשך למדתי לחכות בסבלנות ליום חדש, ימים חדשים נולדים כל יום, צריך רק סבלנות. אבל תמיד כשהחשכה הזו יורדת אני מחפשת סיבות וכמובן מוצאת. הן גדלות ומנסות להיות טוטליות ויש רגעים, תמיד הם מופיעים, שנדמה שהחושך יישאר לעולמים.
החדר שלי נשאר כרגע בפינה הצפופה שליד המיטה.