משפך

כמו שאתם רואים, חתיכת פח מקופלת זה הכל. בסדר, משפך. אפשר להשתמש בי. אולי אני יכול לעזור לאיזה שניים שלושה עציצים להתקיים. אבל ביננו – משפך פח עם נטייה להחלדה, זה מה שאני.

לא הייתי מקטר לכם אם הייתי נמצא במקום מתאים. מסגריה אולי, או משתלה ישנה. אבל לא, לא לשם התגלגלתי. אני הגעתי ישר הנה, לחנות של אורית. איך היא קוראת לה: "חנות בכפר". שם, על הפינה במדף, בין הקרמיקה הכחולה למפות הארוגות שעליהן פזורות קעריות חרסינה לבנות... אני כל-כך מתבייש. עליבות בוטה בתוך כל ההוד והפאר והיפעה.

אורית דווקא נתנה בי איזה מבט טוב כשהוציאה אותי מן הארגז. היא הניחה אותי על המדף ומאז – כלום. אנשים נכנסים, מסתובבים, מתפעלים, ממששים, בוחרים ומשלמים. קערות החרסינה התחלפו בפורצלן. הקרמיקה הכחולה קיבלה תגבורת. אני כל-כך מתבייש.. הלוואי ויכולתי להעלם..

מה? אלי? מה הכוונה? אני? כל-כך יקר? לא יכול להיות. למה מחיר כזה? היא לא תרצה אותי.

סליחה, הצליל נעים? אולי היא לא שומעת טוב?

היא אוחזת בי ביד בטוחה. הידית שלי מתאימה בדיוק ליד שלה. היא אומרת לאורית שזה כיף למצוא כל-כך מהר בלי לחפש בכל החנות. ישר היא ראתה אותי. מוזר. אולי היא לא כל-כך.. כלומר הכוונה שהטעם שלה לא כל-כך..

רק כשהגעתי לבית שלה הבנתי למה היא בחרה בי. הכל פשוט ויש מיליון עציצים. חלון גדול והמון אור. אין פה קרמיקות. אין גם פורצלן ומדפים עם קישוטים מזכוכית. יש מזרון גדול והמון כריות, סלים מקש מלאים בצעצועים פירות וניירות. זה בית נוח שאין בו מקום לקישוטים. רק דברים שמישים משמשים לי לחברה, ככה היא אוהבת, רואים עליה.

תודה לאל, יש לי עבודה וזה המקום שלי ללא ספק. אני מרגיש בבית. לא עוד חזיר בנזם זהב.

תרגיל הכרות – חפץ שלי מספר עלי