פלוטו ואני קורעים את החבל
דצמבר 2002
לכבוד שבוע הספר העברי, אני מנסה להיזכר בספר הראשון שלי..
האם באמת אני זוכרת את הפעם הראשונה? מי הקריא? באיזה תנוחה הייתי? בת כמה? קליפות זיכרון עוטפות את הגלעין הראשוני. אני זוכרת את הכתב החום על הניר הלבן. איך צחקתי מהפרה שעושה קצפת. את החבל הקרוע והריצה אל החופש. אך אלו בוודאי זיכרונות ילדות מאוחרים יותר. האם הם מובילים אל התחושה הראשונה? האם אנחנו באמת זוכרים את עצמנו בגיל 3? אולי התמונה באלבום, הסיפור המשפחתי המתגלגל הם שמשמרים את הזיכרון הראשוני, זיכרון שהיה נספג ומתפוגג ללא קליפותיו.
פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. יש עוד קיבוץ, עולמי מתרחב.
לפלוטו יש הכל, אבל בעצם לא הכל. הוא לבד. אני אף פעם לא לבד.
צריך לחוש שמשהו חסר כדי לקרוע חבל. החבל על צווארי שקוף כמו רוח בין עצי הברוש. אז אני חשה את החבל על צווארו של פלוטו.
הי פלוטו, לאן אתה רץ בעיניים פקוחות על השביל החוצֶה את השדה החום?
פתאום יצור ירקרק משונה. ברר.. איכס, תחזור פלוטו. רק מי שקורע חבל ורץ למרחב פוגש יצורים משונים שחיים במקומות משונים.
מתוך הבריכה מציצות עיניים. "שלום אני" אומרות העיניים של פלוטו. מתי אני נפגשתי עם אני? בטח זה היה אחרי אנחנו.
מה יש שם מתחת למים? רטוב? קר? מסקנה: כלבים במים זה לא טוב. צא ידידי אל החוף.
פלוטו שמח, הנרקיס פורח, הפרפר אחת ושתים עף לשמים
מביט בו פלוטו נדהם ועצוב: "מדוע אני לא אוכל לעוף?" מסתבר פלוטו שלא מספיק לקרוע חבל.
פלוטו הסתפק במפגש רטוב אחד וגעגוע לשמים. הנה חבר קיבוץ, כמה טוב הביתה לשוב.
ושוב, מהו הזיכרון הראשון? האם כבר בקריאה ראשונה חשתי אכזבה? קשה לי להאמין. סוף טוב ומרגיע, אפשר להתכרבל במיטה הקטנה, לחבק את השמיכה ולחלום על יצורים ירקרקים מוזרים עפים בשמים מעל ברושים מפרפרים בתוך בריכה. אחר כך לגדול ולקרוע חבל, ולרוץ בלי דעת לאן ומדוע. וגם לחזור אל הקצפת. מותר להנות מקצפת לפעמים.