תאכלי
נובמבר 2002
"תאכלי", סבתא מעבירה בחישה אחרונה. המזלג שורט את המחבת כשהיא שופכת את האוכל לצלחת. "תאכלי. רק בשבילך שמרתי", הבצל השחמחם שוחה בשמן, חתיכות של כבדים ולבבות מפוזרים עליו. אני מציצה בהם.
"ככה זה הכי טוב. קטנים של פרגיות עשיתי לך".
הריח חרוך ושמנוני. אני לוקחת מזלג נקי מהמגירה בשולחן, נוגעת בכבד קטן במיוחד, מנסה לנעוץ אבל הכבד מחליק.
תאכלי מיידלע', הכי טוב כשחם".
אני בולעת את הרוק ומנסה לנעוץ שוב. סבתא פותחת את המקרר ומוציאה צנצנת לֶבֶּן ועוד צנצנת עם שמנת. היא מניחה אותן ומביאה קערה. את השמנת, אני יודעת, היא קנתה במיוחד בשבילי. עכשיו היא תערבב בקערה יחד עם הלֶבֶּן ותחלק לקעריות. חבל לבזבז, שכולם ייהנו כשזה טרי.
"נו, מה לא טוב? למה את לא אוכלת. הכבד זה הכי טוב בשבילך. את כולך עור ועצמות"
הרוק שבלעתי עולה בחזרה. אני מוכרחה לשירותים. סבתא רוטנת ואני חומקת למקלחת. שם, מעל לכיור אני מסתכלת בראי. הפנים שלי דווקא עגולות. שום עצם לא בולטת. אני מכוונת את הראי יותר למטה. חולצת הבד הכתומה מכסה אז אני פותחת את הכפתורים. הילדים בכתה אומרים שלא צריך שלד בשיעור טבע. אני מניחה ידיים על הצלעות, מלמטה, וסופרת: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, האצבעות מגיעות אל הפטמות.
"רחלי, עוד מעט הקקאו מוכן. בואי חמודה, חבל על הזמן".
אני רוכסת את החולצה ויוצאת החוצה. אם אתן לקקאו לחכות גם קרום יצטרף לארוחה. אני מוכרחה לשתות אותו חם.
הכבד מתקרר בצלחת. קערית עם שמנת ולבן על יד. אני מרחרחת ונוגעת בלשון. סבתא מוזגת חלב חם לכוס חומה ומערבבת. עכשיו היא תספר כמה היא שמחה שאני באה לבקר, ושמזמן היא חושבת שאם היא הייתה מאכילה אותי אז הייתי יותר, אֶעפֶעס, עגולה בכתפיים ובמרפקים. ובכלל היא לא מבינה איך אמא יכולה גם לעבוד וגם לגדל ילדים.
הטעם של השמנת מקרר לי את הגרון ומחליק את הרוק פנימה. אני חושבת איך האצבעות שלי נגעו בפטמות והרגישו מתחת עצמות. כבר שנתיים אני נוגעת, מלטפת, צובטת, מחפשת טיפת שומן עגלולית. שום דבר. האמהות של כל הבנות מהכיתה לקחו אותן לעליזה למדוד חזיות. רק אמא שלי לא.
"שוב את חולמת. תראי, הכבד קר. עכשיו בטח שזה יהיה לך מר"
"סבתא, אני לא רעבה".
"לא רעבה? את רוצה לחכות שתהיי רעבה בשביל לאכול?" הגבות של סבתא מתכופפות אל העיניים "לא כדאי. תאמיני לי לא כדאי"
"אמא אומרת שאני כזאת בריאה וזה בכלל לא חשוב שאני רזה"
"אמא שלך כל-כך עסוקה שאין לה זמן לראות. לא יפֶה, את כבר נערה" האור חוזר לה לעיניים, "את צריכה שיהיה עגול יותר. שלא יראו לך עצמות".
סבתא מרימה את הסינור ומנגבת ידיים. אחר-כך מתיישבת על-יד השולחן ומסתכלת עלי במבט חמים. אני ניגשת אליה ומתכרבלת בתוך הזרועות העבות, נשענת על הבטן התפוחה, מתרפקת על השדיים התלויים מחכה לחיבוק.
"סבתא. הכבד זה לטוסיק ואני לא רוצה טוסיק כמו שלך".
"הכבד זה לשום טוסיק. הכבד זה שתהיי בריאה וחזקה. ושמנת—"
הריח של סבתא חמצמץ וחריף. מין תערובת של מאכלים וזיעה, אבל הרוק לא עולה לי למעלה. אני מרימה את קערית השמנת ולוגמת ישר לגרון, מרגישה את הקרמיות הקרירה מחליקה ונספגת בחזה. הפטמות שלי כואבות. אני מניחה יד על אחת ומרגישה אותה קשה וחדה. ביד שנייה נוגעת בבטן הרכה שמתחתי ומרגישה כאילו נתחי שומן זוחלים ומתפיחים אותי. אני מחבקת את סבתא ושותה את הקקאו עם הקרומים.