לפני המילים

א.

לדודה שלי היו שני דברים שלא יכולתי לסבול וזה מה שכל כך אהבתי.

הראשון - הצבע האפור שהשתלט על השיער הערמוני שלה. אש אדומה אמורה להשתלט על האפר האפור

והשני - החברה שלה דיאנה שגזלה אותה מהמשפחה

אני אהבתי את דודתי לילי בכל כוחותיי, אבל זה לא עזר, המשפחה התנכרה והיא ניתקה מגע. הייתי ילדה, וילדות בשנים ההן לא אמורות לשמור קשר עם דודות שלא מסוגלות להשתלט על שערן, אז ככה איבדתי את דודתי לילי, האחות הצעירה של אמא, שנסעה יום אחד ויותר לא שבה למושב.

עד שיום אחד כן. האמבולנס הביא אותה לבית שלנו שבורה ורצוצה, החברה שלה דיאנה הלסבית הזונה הזו נטשה אותה ישר אחרי הניתוח כשהוציאו לה את הגידול.

אמא שלי, אחותה הגדולה, אספה אותנו אחרי ארוחת ערב ואמרה שדודה לילי זקוקה למשפחה ושנסדר לה את החדר שהיה שלה כשהיתה ילדה. הבית מספיק גדול אמרה אמא, וגם: אני יודעת אפרתי שאת תהיי מוכנה לעבור לחדר העבודה שלי כי לילי תזדקק לחדרה עד שתחלים.

וככה דודה לילי חזרה הביתה.

בשיער אפור ודליל שזור בפסים כתומים שאולי כבר לא היו השיער הערמוני שאמא סיפרה עליו, אולי היו החינה או הצבע שבו השתמשה עד שבאה המחלה, נשענת על הליכון, בשקט תהומי בלי לתת לאמא לגעת בה, התקדמה לילי לתוך הבית. אנחנו עמדנו בגינה בלי להוציא הגה, אני ואחי חיים ע"ש סבא של אמא שעליו אמרה: איזה מזל שסבא ז"ל לא ידע על לילי נכדתו המועדפת, ואז לרגע לילי נעצרה נשענת על ההליכון, הסתכלה עלי ועל חיים והתנשפה עמוקות.

לא יכולתי יותר, כל כך הרבה סיפורים שמעתי על לילי והם היו כל כך אחרים, אז הורדתי את הראש וברחתי פנימה. בחדר שלי שהיה של לילי הילדה ועכשיו יהיה של דודתי לילי הזקנה, התיישבתי על המיטה המוגבהת המכוסה סדינים ירקרקים והסתכלתי מסביב. אמא שמה כורסא חדשה שקנתה, שולחן קטן עם מפה רקומה ופרחים וטישו וחוברת תשבצים. את המרבד על יד המיטה הזיזה לפינה של הארון. רק את התמונה שלי, הילדה והיונה, השאירה. אמרה שלילי תאהב אותה וצריך לתת לחדר קצת נעורים.

היום אני יודעת שאמא היתה אכולת אשמה. היא ידעה ושתקה. נתנה לאבא שלה לנהל את המשפחה. היא היתה הילדה הטובה, לילי לקחה את כל הווכחנות והמרדנות. ללילי אחותי היה הכל, אמרה, שיער ערמוני מפואר ועיניים ירוקות. עור לבן וצח ורגליים ארוכות. לאן שהלכנו תמיד היתה לילי. לי נשארו הפרורים. אבא אהב את לילי בטירוף וציפה ממנה שתהיה הכל ולי לא נותר אלא להיות הנשמה הקטנה הטובה. כן, ככה הוא אמר לי: 'אסתר, את הנשמה הטובה של הבית. תמיד דואגת לכולם, אבל אל תשכחי לדאוג גם לעצמך'. ואז, כשלילי היתה צריכה אותי אני דאגתי לעצמי ואיבדתי אותה.

הדלת נפתחה ולילי נגררה פנימה. פעם ראשונה ששמעתי את קולה. כן, זה היה יום הפעם הראשונה שלי. והיא אמרה בשקט, בצליל חורקני: זה החדר שלך, אני ממש מצטערת... רציתי להגיד לדודה שלי לילי שזה החדר שלה ואני רק שמרתי או משהו כזה אבל הקול לא יצא לי. רציתי לחבק את לילי מהחלומות, גבוהה וערמונית עם צחוק מתגלגל כמו שאמא סיפרה תמיד אבל לילי שמולי היתה מכווצת וחשבתי שאם אגע בה היא עלולה להתפורר. אז קמתי מהמיטה והחלקתי את קפל השמיכה מתחת לישבני.

לילי התיישבה על הכורסא, הסתכלה בי ושתקה. לא ידעתי אם אני יכולה פשוט לצאת בלי להגיד כלום או שאני צריכה לחכות עד שהמילים יצאו לי מהפה. עמדתי ככה באמצע החדר על יד המיטה וחיכיתי לנס. שמשהו יקרה. לילי הזיזה הצידה את ההליכון, הסתכלה בי עומדת, ואז חייכה. החיוך שלה היה קצת משם, מהסיפורים של אמא. לילי ראתה אותי עומדת קפואה והתחילה לחמם. אמרה לי וזאת היתה הפעם הראשונה, אף פעם לא אשכח, "אפרת" וקולה נחנק וגם החיוך קפא.

התיישבתי כי חשבתי שאולי יש לדודתי עוד מה להגיד, וזה מה שהיה. לילי אמרה לי שאפשר אם אני רוצה לתת לנו עוד קצת זמן להתרגל ורק אז לדבר, כי יש לה המון מה לספר לי על החדר הזה. אבל אם אני רוצה אפשר ישר לדבר, ותראי שנתרגל תוך כדי.

חייכתי וקמתי ואמרתי כי עכשיו הקול שלי היה ממש כמו תמיד, שאני רוצה להתרגל וכל כך הרבה זמן חיכיתי לה בסבלנות אז בטח לא יזיק עוד קצת ימים אם זה מה שצריך.

לילי ספקה כפות ידיים ואמרה שכבר עכשיו היא מרגישה ואפילו יודעת שיש לנו את זה ביחד ושניקח כמה זמן שצריך כדי ללמוד אחת על השנייה לפני המילים.

לפני המילים. ככה ממש היא אמרה, וזה מה שכל כך אהבתי.

ב.

יותר מכל רציתי להיות דודה. אחי חיים אף פעם לא התחתן. אולי יש לו משהו מדודה לילי אבל בלי התעוזה. מוקדם מדי הוא למד שפירות התעוזה אחרי ההבשלה נרקבים, וההכרות שלו עם הדודה היתה אחרי שהרקיבה, זה בהחלט משפיע על חלק מן הדברים.

אבל מה שרציתי להגיד הוא שחסרה לי אחיינית. אני חושבת שיחסים בין דודה לאחיינית זה יותר מאמא ובת. אפשר לדבר על הכל, לספר בדיוק, לא להשתלט על כלום. דודה לילי לימדה אותי שאפשר לומר הכל. אפילו לקלל. אלה רק מילים אפרתנית, ככה קראה לי במקום האחיינית אפרת, כי ככה היא חוסכת בצלילים, ועכשיו היא צריכה לחסוך המון על כל האנרגיה שבזבזה בעבר. ממילים לא צריך להיזהר, וזה היא אומרת מניסיון, אבל בהפוך על הפוך, כי הניסיון שלה עם המשפחה הזאת היה שצריך ועוד איך להיזהר עם המילים. אולי אם היתה נזהרת יותר לא היתה מקצרת את חיי אביה והיתה ממשיכה לשמור קשר עם אחותה הגדולה שהיתה מקבלת אותה כמו שהיא, ובזה לילי בטוחה.

היו לי מילים שנזהרתי, זה ברור. למי אין, בעיקר כשהוא, כלומר היא, זאת אומרת אני הייתי כבר בגיל ההתבגרות. לילי לימדה אותי שמותר להגיד הכל, וברגע שאת אומרת את המילים קרניים של שמש מגיחות ומאירות את האפלה של הפחדים והחרדות.

ג.

בימים הראשונים גיששתי מסביב לחדר. נכנסתי לפתוח את התריסים והווילונות, להחליף את הפרחים בצנצנת, להביא כוס תה. אמא אהבה את 'הריחוף העדין שלי' מסביב לדודה. אמרה שאני 'ממש נשמה' וזה לא נשמע בכלל כאילו שהיא מדברת רק על הפירורים.

אני חושבת שאחרי כמה זמן אמא פחות אהבה איך שהנשמה העדינה נשאבת לחיי אחותה, היתה מאיצה בי ללכת לבריכה ולהתקשר לחברות. מה קורה עם רוני? מזמן היא לא באה / את לא הלכת אליה, מה קורה?

כלום לא קרה והכל קרה. עם רוני אי אפשר לדבר על מה זה להיות חברות כשלכל אחת מאתנו יש בית כזה אחר. על למה לדבר עם אמא זה מסכן את הפרטיות ולמה אבא שלך חוזר כל כך מאוחר וכשמגיעה השבת רק העיתון או מבט  בטלוויזיה מעניין אותו. אפילו שאני הבת שלו, בטח לחיים הוא הרבה יותר חסר, בכל זאת.

אבל לא באבא ואמא אני רוצה להיזכר. דודה לילי שאחרי כמה זמן קראתי לה רק לילי והיא קרה לי אפרתנית.

בוקר אחד כשבאתי להביא ללילי מים ולהחליף את הפרחים, אחרי שפתחתי את התריסים ראיתי שלילי יושבת זקוף על מיטתה. שערה הדליל היה אסוף בסיכות ומחרוזת ענברים כתומים עטפה את גולגולתה. הצבע הענברי העמוק השתקף על השיער האפור והעניק לו גוון זהרורי אפלולי. שמחתי לראות לילי אחרת. ניגשתי והתיישבתי על ידה במיטה ושאלתי אם היא צריכה משהו. לילי חייכה והניחה את ידה על כתפי. בואי נרד למטבח. שתינו קמנו ויצאנו מהחדר וההליכון נשאר בפינה ליד המיטה.

מאז אותו יום לילי הצטרפה לכל הארוחות. כשהייתי בבית היא צעדה נשענת קלות על כתפי, כשלא הייתי היא נעזרה באמא או בקירות. כל כך שמחתי שלילי הצטרפה בחזרה למשפחה. אבל זה היה לזמן קצר, כל כך קצר.

ד.

ישבתי ליד המיטה שלך בבית חולים ואמרתי לך שהיית מעט מדי אתנו בבית, ואת אמרת: אפרתנית, אנחנו שתינו הספקנו כל כך הרבה ביחד. זה לא מספיק רציתי להגיד. אני רק מתחילה ואני זקוקה לך לילי רועת הדרך שלי, כמו אז כשאמרת לי שלא כדאי לדאוג קדימה כי הדאגה מראש היא כמו ראונד אפ שסבא היה מרסס בין השורות כדי ששום דבר לא יינבט מסביב לגזעי התפוזים. הדאגה לא נותנת לסקרנות לנבוט.

זה לא שהפסקתי לדאוג אבל היתה לי רועת דרך שהראתה לי כמה לדאוג זה בזבוז, בזמן שהחברות שלי וההורים הוסיפו דלק לדאגות.

ואני אמרתי: לילי, יש עוד כל כך הרבה עצות שאני רוצה לקבל ממך ואני עדיין לא יודעת איזה. איך אני שומרת עליך כדי שתהיי כשאצטרך אותך לילי?

את מה שענית אני לא אשכח לעולם, אמרת שאולי הכי טוב יהיה אם נלמד ביחד איך אמצא את הדרך לתת לעצמי עצות.

את מבינה מה שאני אומרת? שאלת, ואחרי רגע הוספת, בוודאי שאת מבינה, אפילו אם עכשיו זה עוד לא ברור.

אחר כך התעייפת ועצמת עיניים.

ישבתי ושתקתי וחיכיתי לשמוע את נשימתך הסדורה. חשבתי איך העצות שלך מתמקמות בתוכי. איך הראש שלך ממשיך איתי. חשבתי האם כדאי לתרגל? כשתעוררי אשאל אותך אם את זוכרת שאלות ששאלת כשהיית בגילי, אני בטוחה שאת זוכרת. אחר כך אני אייעץ לך מה לעשות. חשבתי למשל על הרגע שבו הודעת להוריך שיש לך אהובה מרעננה ושאתן עוברות לגור יחד בתל אביב. איך סיפרת את זה להורים שלך? איפה הם היו באותו רגע? האם ניצלת את זמן ארוחת הערב? האם דיאנה באה לעזור לך לספר? כמה זמן ישבת על מיטת הנוער הצרה בחדר שלך, שהוא שוב שלי עכשיו, כי את בבית החולים? כמה זמן ומה עבר לך בראש? הרי יכולת לא לספר ככה. להגיד שאת עוברת לת"א ויש לך דירה עם שותפה. יכולת להשאיר את הוריך נינוחים באפלת אי הידיעה. מה הייתי אומרת לך אם היית שואלת אותי מה אני מציעה?

אפרתנית, את חושבת שסבא וסבתא שלך מסוגלים לשמוע את האמת שלי? היית שואלת

ואני הייתי עונה: לילי, תגידי לי קודם על מי את חושבת. על עצמך? על סבא וסבתא? מי הכי חשוב לך עכשיו לילי? ואם היית מהססת הייתי אומרת לך שאת החשובה ושההורים שלך מספיק מבוגרים לשמוע, ואם הם לא מסוגלים לשמוע לא מגיע להם אותך וזה ההפסד שלהם. וככה הם לא הכירו אותך אשה יפה, שהלכה בדרכה, שהעזה לחיות את חייה, ושרצתה להיות קרובה אליהם.

אחר כך כשהאחיות באו בריצה והוציאו אותי מהחדר והזעיקו את הרופאים, וכשאמא שלי באה וחיבקה אותי במסדרון, אמרתי לה שלילי לא סבלה את המיטה עם הצינורות והמפסקים והמסך המצפצף ולכן היא עברה ללב שלי. אני ממשיכה להקשיב לכל מה שהיא אומרת, גם כשהיא אומרת לי אפרתנית עכשיו תורך. ואותי אמא את תשמעי. לכל מה שאגיד תקשיבי. אפילו אם לא תרצי את תדעי. כשהזמנת את האחות הצעירה שלך לילי בחזרה הביתה ידעת שאת רוצה לשמוע את מה שלא שמעת כשהלכה.