צל הגשם

א.

ליד הדלת עומד ילד. אני הרבה יותר גבוה ממנו. הבגדים שלו ממחסן הבגדים אבל הוא לא נראה מפה. הוא לא מסתכל עלינו. אפילו שאבירן אומר שהוא בן אחד-עשרה וחצי, אני לא חושב שהוא בגיל שלי. אבירן מראה לו את חדרי השינה, את המקלחת, אחר-כך הוא נכנס לכתה. כולנו בשקט כשהוא מתיישב בפינה. עיינה לוחשת לי שהיא רוצה לראות איזה צבע  העיניים שלו. רבקה מנסה ללמד אותנו. היא מביאה מיקרוסקופ ושמה משהו מתחת. אני מגיע ראשון. של מה התאים האלו? ערן אחרי, הוא מצליח לגלות, זאת שערה מהצמה של רבקה. בצהרים אני נזכר בילד החדש. הוא נשאר באותה פינה. בכלל לא זז. רבקה מביאה אותו לשולחן ושמה לו שניצל ופירה בצלחת אבל הוא לא אוכל.

כבר כמה ימים שהוא לא אוכל. אני שואל את רבקה אם הוא ימות מרעב והיא אומרת שלא, כי הוא אוכל אחרי שאנחנו הולכים ובכלל לא יזיק שגם אנחנו נשב קצת יותר זמן על-יד השולחן. מחר בארוחת צהרים אני אשאר לראות אם הוא באמת אוכל.

איזה טיפשה עיינה. היום היא ניגשה אליו ושאלה אם הוא היה רועֶה עזים במדבר. כל הכתה שתקה והוא בכלל לא ענה לה. הוא יודע עברית? עיינה לא מוותרת. היום התור שלי לתת אוכל לאוגר. אני רואה שהיא ניגשת אליו שוב ומדברת. אני חושב שהיא הייתה רועַה לפני שהיא נולדה בקיבוץ אבל את זה לא אמרתי לאף אחד. היא באה ולוקחת בידיים אוגר. תפסיקי להפריע לו,  אני אומר, אבל היא לא מקשיבה, סתם כועסת, כי גם כשהיא קוראת לו עובַד ואת זה הוא בטח מבין כי זה השם שלו מהמידבר, גם אז הוא לא מסתכל. אני לא מעיז לדבר אִתו אפילו שהוא יושב לידי בשולחן האוכל  וישן בחדר שלי ורבקה ביקשה ממני לעזור לו.

בטיול לגבעה אני יחד עם עיינה על המִשקפת. איזה מזל,  היא בכלל לא רוצה את המשקפת ואני רואה כל הזמן איך החוחיות מביאות זרדים לבנות קן. בסוף לא נעים לי. אני שואל אותה אם היא רוצה להסתכל,  אז היא אומרת: עובַד הרים את הראש למעלה. ראיתי את העיניים שלו. אף פעם לא ראיתי כאלה שחורות. פתאום היא מטפסת על העץ וכמעט מפילה את הקן. איזה טיפשה.  עכשיו החוחיות בטח לא יחזרו.

בכיתה עיינה ניגשת אל עובַד ושואלת אותו. אבל הוא לא עונה. אני אומר לה: למה את בכלל עוד מדברת אליו? אז היא עונה: כי עכשיו הוא מסתכל עלי כשאני אומרת עובַד.

הלוואי והיה לי אומץ כמו שלה.

פעם ראשונה שעובַד מדבר. אני לא שומע מה הוא אמר. הוא מדבר עם הפרחים, לא אתנו. אנחנו הולכים לכוון הלול וכבר מרחוק רואים על ערמת האדמה המון נקודות אדומות זזות ברוח. רבקה אומרת שזה המזל שלנו, כי באדמה שמביאים במשאיות לגינות יש שפע זרעים מההרים הרחוקים. עובַד עומד בצד והשפתיים שלו זזות. אני רוצה להתקרב ולשמוע, אבל משהו עוצר אותי. לא רוצה להפריע. הפנים שלו נראים אחרת, הוא  כבר לא כל-כך נמוך ורזה כמו שהוא בא אלינו.  מזל שעיינה חולה, אחרת היא בטח הייתה מפריעה. עכשיו אני יכול לספר לה משהו שעוד לא ראתה.

אני כבר די רגיל לעובַד. הוא מסתכל עלינו ואני רואה שהוא מקשיב. בכתה הוא כבר לא בפינה, יש לו שולחן והוא כותב גם קצת במחברת אבל אף-פעם לא מֶדבר. אני יודע שהוא מבין כי תמיד כשרבקה אומרת לו משהו לעשות הוא עושה בדיוק מה שהיא מבקשת.

גיליתי לאן עובַד הולך כשאנחנו הולכים לשחק במגרש. רבקה בכלל לא יודעת שהוא לא אתנו. פעם אני וערן הלכנו  אחריו וראינו שהוא הולך עד הקצה איפה שהגדר של הקיבוץ. בהתחלה בכלל לא הבנתי מה הוא מחפש שם. בעצם רק כשעיינה אמרה בכיתה שנמאס לה שעובַד לא מֶדבר ובכלל אי אפשר לדעת ממנו כלום על החיים במידבר,  ועיינה אמרה את זה ממש בכעס, רק אז פעם ראשונה שמעתי את הקול שלו. כל מילה  אני זוכר.  אמרתי לעצמי בלב את מה שהוא אמר אלף פעמים:

"בהתחלה הייתי עצוב כי העצים פה והבתים והרעש הסתירו הכל. אבל עכשיו אני שמח".

איזה שקט היה בכיתה, כשעובַד דיבר בפעם הראשונה. אף פעם לא רציתי כל-כך לחבק מישהו. אני הלכתי להזמין אותו לשחק איתי כדורגל אבל הוא לא בא והלך אל הגדר.

רק היום כשעובַד חייך, פתאום ראיתי שבעצם אף פעם הוא לא מחייך וצוחק. טוב, גם לדבר זה רק כששואלים אותו. אבל היום הרבה פעמים הוא מחייך אפילו עיינה רואה. היא אומרת לי: ראית שעובַד מחייך? כן אני עונה, נו אז מה. אתה לא יודע למה הוא מחייך. אני כן. אני מחכה. מה אני אראה לה שאני מת לדעת? היא קצת מחכה שאני אשאל אותה למה אבל בסוף היא לא יכולה להתאפק: אתה זוכר את הפרחים שפרחו לפני שנה על ערמת האדמה? ראיתי אותו הולך לשם ומתכופף ונוגע בהם ואז ראיתי אותו מחייך. הוא לא ראה שאני מסתכלת עליו.

גם אני רוצה לראות את זה. אני הולך אחריו. כבר בכתה אני רואה שזה יהיה משהו מיוחד. הוא לוקח תרמיל ומכניס משהו פנימה. כשהוא מגיע לשם הוא מתיישב על יד פרח אחד, אני מסתתר מאחורי הקיר ורואה אותו נוגע בפרח, ממש מלטף אותו. עכשיו הוא מוציא מהתרמיל ספר. איזה ספר זה? הוא מדפדף, מסתכל בפרח ושוב מדפדף. אה, זה בטח המגדיר. פתאום אני שומע את הקול שלו ממש חזק: "פרג".

ב.

סוף סוף אפשר לשבת. אומרים לנו לשתות מים. על ידנו ילדים מהגליל הם אומרים שאנחנו בטח רגילים ללכת שעות במידבר בחום הזה. אבל אנחנו לא. כמה שחיכיתי לטיול, הרבה סיפרו לנו על מצדה אבל בחיי, לא חשבתי שכל-כך קשה. אף אחד לא אומר כלום אבל נראה שכולם קצת סובלים. אליהו אומר שהוא מחכה לערב למדורה. אני בקושי מסוגל לחשוב על זה עכשיו.

"נ ש ר י ם"

מי זה צועק ככה? לשמוע את עובַד כל-כך חזק, להרגיש את הידיים שלו מנערות אותי, אבל הוא לא נותן לי בכלל זמן לחשוב, מושיט יד למעלה. שתי ציפורים גבוהות שלא מנפנפות בכלל בכנפיים.

פינחס, תראה, נשרים!

איך אתה יודע?

עובַד מראה לי תמונה: ראיתי אותם. הם עפו מעלינו הרבה זמן אז יכולתי לחפש במגדיר.

עובַד מספר שהנשר הוא עוף דורס וכשהוא פותח את הכנפיים אז זה אורך של שתים וחצי מטר. שתים וחצי מטר?! קשה להאמין.

עכשיו אני שוכב עם עיניים פקוחות, מביט בשמיים. הנשרים נעלמים. טוב לי לשכב ככה. גם עובַד שוכב ומסתכל לשמיים. אולי אם אני ארים את הידיים מעל לראש תתייבש הזיעה. לעובַד אין עיגולים רטובים על החולצה והריח שלו היה נעים כשהוא נגע בי.

אפילו שעובַד נשאר על-יד המדורה ויש הרבה שמדברים איתו, בסוף הוא בא עם שק השינה שלו לישון על ידי. אליהו סיפר לי שהמון בנות באו לשאול את עובַד על ציפורים וכל מיני דברים. טיפש. הוא חושב שזה פטנט של עובַד להתחיל איתן. טוב, מה הוא יודע על כל הטיולים של עובַד ואיך הוא הגדיר את הפרגים פעם ראשונה.

לחשוב שבהתחלה חיכיתי שהטיול כבר ייגמר. עם עובַד אני מסכים להמשיך עוד הרבה לטייל. אני אומר את זה לעיינה והיא עונה: בוא נלך לראות אם הוא עוד בגדר. הוא שם. עיינה אומרת: אני רוצה לעבור לצד השני. אני אומר שאני רוצה לאסוף אבנים כמו אלו שלא היה לי כוח לסחוב בטיול. עובַד מרים את התיל ומחכה. עיינה מתכופפת, עוברת ומתחילה לרוץ. עובַד עובר ואחרי זה מחזיק גם לי. הוא הולך לכוון אחר אבל אחר-כך פתאום הם קרובים אחד לשני. חכו לי רגע! אני לא חושב שכדאי שנתרחק מהקיבוץ. עיינה צוחקת ועובד אומר: אולי תשתקי. את מבריחה את כל הציפורים. עובַד, אני הציפור הכי גדולה בעולם. מי צריך עוד ציפורים? הקול שלו זועף: אם את רוצה לבוא איתי…

אני לא שומע מה הוא אומר לה. לי הוא לא צריך להגיד את זה. אחר-כך הוא בא אלי ואומר שמחר שבת ואפשר לטייל. הוא יעזור לי לאסוף הרבה אבנים. הוא עובר את הגדר בחזרה. אני מחזיק לעיינה את התַיל. היא כועסת. אני שואל אם גם היא תבוא מחר אז היא אומרת: מה הוא חושב שאני אחת מהשבט שהוא יגיד לי מה לעשות? והולכת לכוון השני.

אני קם בבוקר ורואה שעובַד איננו. אולי הוא  בגדר? כן, הוא יושב שם ומחכה. אנחנו ממשיכים לחכות אבל אחרי כמה זמן אני מספר לעובַד מה שעיינה אמרה לי אתמול אז הוא קם בלי להגיד כלום ועובר את הגדר. אני עובר אחריו. הוא הולך כל-כך מהר, אני לא מצליח להשיג אותו.

" ע ו בַ ד "

כל-כך שקט במידבר. אף פעם לא הייתי פה לבד. לבד? אף פעם לא הייתי בשום מקום לבד. אפילו למקלחת אני תמיד הולך עם עוד בנים. הוא הלך קדימה והוא לבד וזה  לא מפריע לו. הוא לא מפחד. בעצם, למה שיפחד. תמיד הוא היה לבד במידבר כשהוא הלך עם העזים שלו. גם אני יכול להיות לבד. אני רוצה לקחת דוגמאות מהאבנים. אולי הוא ילך מפה עד לשבט שלו? אחר-כך יבואו בטענות אלי. ובכלל, לא אמרנו לאף  אחד בקיבוץ שאנחנו מטיילים.

" ע ו בַ ד "

במילא אני לא מתכוון לחזור עכשיו. אולי הוא קרוב ושומע אותי רק לא רוצה לענות? אולי הוא יתחיל ללכת ופשוט יעלם? מה אני יגיד לאבא שלו? כדאי לי ללכת לקיבוץ שיעזרו לי לחפש? אם עיינה הייתה פה היא הייתה יודעת מה לעשות. אני אעלה על הגבעה הזאת, מלמעלה אפשר לראות יותר רחוק.

פחדתי שאיבדתי אותו, אבל בעצם ידעתי שהוא לא ברח ואני אמצא אותו. אני חושב שגם הוא ידע הוא רק חיכה לי על הגבעה.

עובַד, אני מתקרב כדי לשמוע אותו. הוא לוחש: אתמול, אחרי שהיינו פה הלכתי לחדר של אבא. חשבתי שאני הולך מחר לטייל אתך ועם עיינה. אבא שלי שתק כמו תמיד. הוא הולך לעבוד ברפת וחוזר ושותק כל הזמן. רציתי לספר לו, אבל –

כל-כך שקט המידבר. מה אני יכול להגיד לו? קודם כשנעלמת כל-כך נבהלתי. בהתחלה פשוט לא הייתי מסוגל להיות לבד. אף פעם בקיבוץ אי-אפשר להיות לבד. קינאתי בך שאתה לא מפחד. עובַד מחייך. וכמו בפעם עם הפרגים, רק כשאני רואה את החיוך שלו אני נזכר שאף פעם אני לא רואה אותו מחייך.

ג.

ידעתי שעיינה לא תתאפק. היא לא באה, אבל כבר בערב היא מתלבשת עלי עם השאלות שלה. בהתחלה אני אומר לה שזה לא עניינה ואם הייתה באה הייתה יודעת מה היה. אבל אחר-כך, אולי בגלל שקשה לי לשמור בסוד את מה שעובד אמר על אבא שלו, אני מספר. עיינה שותקת. אני חושב שגם היא מחכה כמוני לחופש הגדול. אני רוצה שנלך למקום שיש בו מאובנים. אני אאסוף אותם ואנסה לזהות. ראיתי פעם בספר גיאולוגיה ציורים של מאובנים וכתוב שם מאיזה תקופה הם. אולי  יש מגדיר גם של מאובנים?

אני שואל את עובד אם הוא מחכה לחופש הגדול. אני לא חושב שהוא מבין למה אני שואל. הוא אומר שמעניין לו עכשיו בלימודים, ושהוא אוהב את החוג לריקודים ואת המסיבות ביום שישי. ראיתי שהוא רוקד, גם זוגות, אבל לא ידעתי שזה כל-כך חשוב לו. אני אף-פעם לא הולך לרקוד. אני שואל את עיינה על החוג לריקודים אבל היא לא רוצה לספר לי. אני לא מבין למה היא כזאת זועפת. לא רוצה, לא צריך. אני יכול לראות בעצמי.

לא פלא שהוא אוהב, איך הוא רוקד, כל הבנות רוצות לרקוד איתו, כל ריקוד הוא רוקד עם אחרת. לדעתי עיינה רוקדת הכי יפה אבל אף פעם הוא לא מזמין אותה.

פנחס, בוא לרקוד, היא מחוללת על-ידי. השתגעת? אני לא יודע. תלמד, פחדן, היא מושכת לי ביד. מה את מדברת איתי? לכי תרקדי, אני אוהב לראות אותך רוקדת. היא מסתכלת עלי ויש לה סימן שאלה בעיניים אז אני מנסה להסביר: אני רוצה שנלך לטייל כמה ימים. רציתי שנתכנן אבל אני כבר לא בטוח שהוא רוצה. נראה לי שהוא כבר לא מאד אוהב להיות על-יד הגדר. אני לא בטוח שאני מעיז לטייל לבד. וחוץ מזה, למה את לא רוקדת אתו? אני לא מכיר אותה, שעיינה תשתוק ככה? פתאום היא אומרת: הרבה פעמים אני הולכת לגדר. אבל הוא לא שם. שאלתי אותו פעם אם הוא כועס עלי. הוא לא ענה. שאלתי אם אפשר לבוא אִתו ושאני מבטיחה להיות בשקט. הוא אמר שאם הוא ירצה הוא יגיד לי. פעם, כשהוא לא דיבר עם אף אחד אז הבנתי את זה. אבל עכשיו הוא מדבר עם כל העולם ורק איתי לא. אולי הוא כן ירצה לטייל אתך? תחכי קצת, אני מנסה לנחם. די, בוא לרקוד. זה רק הורה, לא מסובך, היא מושכת אותי ומתייאשת מיד.

למה באתי הנה? לפעמים אני רוצה לדבר עם מישהו, נראה לי שעובד בכלל לא יבין על מה אני מדבר. אחרים מהכיתה? אני מנסה עם ערן אבל יש לו דברים אחרים  בראש. גם השאר כל הזמן מתעסקים בועדות ומה צריך להיות והמבוגרים רחוקים כל-כך.. רק עיינה יכולה להבין, נראה לי שגם אצלה זה קצת ככה. אני לא יודע איך להסביר. אני רוצה שעובד יהיה איתי, יעשה את מה שאני אוהב. כבר לא כמו פעם שהוא לא ענה בכלל והיה הולך לבד, לא איתי על כל פנים, אבל עם שאר הכיתה שכן. שיישאר שונה, זר. אני לא חושב שאני יכול להגיד את זה למישהו, סוף סוף הוא מרגיש טוב ואני רוצה ההפך?

בסוף הוא הגיע, החופש הגדול. זוכר שהבטחת? אני מעיז להציע ולהפתעתי הוא  עונה: אתה חושב שההורים שלך יסכימו, כי לי אין בעיה. ההורים שלי סומכים עלי, אני עונה, ומה עם עיינה? מה עם עיינה הוא חוזר כמו תוכי, גם היא רוצה לבוא אני אומר. עיינה? אני לא יודע. אתה חושב שגם היא רוצה? ככה הוא עונה לי הטיפש.

אנחנו מחליטים לנסוע למכתש הקטן. אבא אמר שיש שם סוגים של אבנים וחוץ מזה יש לנו טרמפ עם חיים במשאית של הקיבוץ. עובד נורא מתרגש. הוא לא מוריד את המשקפת מהעיניים. הוא מראה לנו המון ציפורים ואוסף כל הזמן צמחים לתוך מחברת. הוא מכיר את כל הצמחים ומסביר איך כל אחד מהם מצליח להסתדר בלי מים. את עיינה אני כמעט ולא מכיר. היא לא מדברת וכל רגע יש עליה משהו פחות. חולצה אחת כבר בתוך התרמיל. את השיער שלה מפזרת הרוח. כשהיא מורידה את הנעליים, פעם ראשונה שעובד מדבר: אסור לך ללכת ככה. למה אסור? היא קושרת את הנעלים על התרמיל, אל תדאג, אני אלך רק בַשביל. מי אומר שאני דואג. אין לי חשק לקצר את הטיול. כשהיא שומעת את מה שהוא אומר הידיים שלה נתקעות: אתה כועס שבאתי? אני מפריעה לך? אני לא יודע אם אני מפריע להם. אני רוצה שנטייל שלושתנו ושהם יפסיקו לריב. עיינה לא יכולה לשאת את השתיקה שלו. למה אתה לא אומר לי שום דבר? כי את כזאת טיפשה הוא עונה, כשאת יחפה את עלולה לחטוף מנחשים או עקרבים. וחוץ מזה אין לי מושג מתי את מתכוונת להפסיק להתפשט. אתה לא מבין, היא פורשֹת ידיים ארוכות, רק כשיוצאים החוצה אפשר להוריד את כל מה שאי אפשר בקיבוץ. וחוץ מזה, היא צוחקת, אל תהיה אתה המטפלת שלי וזורקת עליו את התרמיל הכבד. הוא מתחמק והיא ניגשת אלי כולה חיוכים. אני מרגיש שוב כמו שהייתי בן שתים עשרה ורציתי שיהיו לי אחים לדם. עובד חוזר, ומעמיס את התרמיל שלה על הכתפיים. עיינה מביטה אליו שואלת אבל הוא מתחיל ללכת והיא מדלגת אחריו. עיינה לא הולכת, היא מרחפת על האדמה. היא באמת בת הרוח. הידיים שלה שלוחות לצדדים ונראה כאילו שהיא רוצה לחבק את כל המידבר. אנחנו מגיעים למעלה. כל המכתש נפרשֹ מתחתינו. אני שואל איך הוא בדיוק נוצר ועובד שואל אם יש לי את הספר ההוא בגיאולוגיה. אנחנו מתחילים לקרוא. עיינה מתרחקת. הנה השרטוט של המכתש, נראה אם זה דומה למה שרואים מתחתינו.  אנחנו מדברים די הרבה זמן ואז עובד שואל: איפה עיינה? שאתה תדאג? גם אתה נוהג להעלם לפעמים. עובד משאיר על ידי את כל התרמילים והולך הצידה. אני לא יודע אם הייתי מצליח להבין את הכל, אבל עובד הראה לי בספר והתמונה מתבהרת. אני צריך ללמוד על זה יותר בבית. כשנרד אני אקח דוגמאות של אבנים מהקיר של המכתש, האבנים הללו הן מתקופות שונות, ככל שנכנסים פנימה האבנים יותר עתיקות.

עובד ועיינה חוזרים. כשהם מתקרבים אני רואה שהם שקועים בוויכוח: זה לא שזה לא מעניין אותי עובד, זה פשוט מפריע כל-כך. המידבר רובץ בכזאת שלווה, פתאום רואים את כל הנוף הזה שאי אפשר לעמוד בפניו ואתם פותחים ספר ומנסים לפרק אותו לחתיכות ולקרוא בשמות ולמצוא תאריכים. לי זה פשוט מפריע. הם נעמדים על-ידי, עיינה שותה מים. טיפות גולשות משני צדי פיה ועושות דרכן אל הצוואר, יש להן דרך ארוכה על הצוואר שלה, אחר-כך הן נספגות בחולצה. רק עכשיו אני רואה שגם את החזייה היא הורידה. אני מרים עיניים אל עובד ורואה שגם הוא מביט על הטיפות המטיילות.

הבור הענק הזה, לא יודעת איך קוראים לו, ואם נוצר בתקופת המזוזואיקון, אני יודעת שאם הייתי יכולה לעוף פנימה, לרגע זה היה כל-כך קרוב שהתרחקתי מפה. עובד תופס בכתפה ומרחיק אותה משפת המכתש. אנחנו מתחילים לרדת. אני הולך ראשון ואוסף בשקיות חתיכות אבנים. עובד ועיינה הולכים אחרי. הם שותקים.

בערב, על יד המדורה, עיינה שואלת למה יש פה מידבר. אני נזכר במה שלמדנו בשיעור גיאוגרפיה על רשת המדבריות העולמית. עובד אומר: נכון, אבל יש גם מידבר אחר בארץ, מידבר מקומי שנוצר בגלל צל הגשם. צל הגשם, מתפרצת עיינה, קוראים  למידבר צל הגשם? כן, הוא פותח את שק השינה, אבל את בטח לא רוצה לדעת מה זה כי זה יפריע לך ליהנות. אל תהיה טיפש, וחוץ מזה, איפה מצאת את השם הזה? זאת לא המצאה שלי, הוא משתחל פנימה, זוהי תופעה בטבע, הגשם מסרב לרדת כשהוא עובר מעליו. נראה לי שאת זה אני מבינה. אבל אני לא מתכוונת להסביר לכם בכלל כי על הכל אתם צוחקים.

גם כשעיינה ואני נכנסים לשקי השינה ואני מסתכל על מיליוני הכוכבים וחושב איך אני רחוק מהבית ומרגיש כל-כך טוב, אני שומע אותה פתאום  צוחקת ואומרת: צל הגשם כאילו המילים האלו הן החברות הכי טובות שלה מהיום.

תמיד חשבתי שבלילה הכל שקט, אבל עכשיו כשאני פה בחוץ אני שומע רשרושים וזמזומים ואת הנשימה הכבדה שלי. בנשימות של עיינה יש עוד הפסקות קטנות של צחוק. עובד הכי קרוב אלי ודווקא את הנשימה שלו אני מתאמץ לשמוע. היא כל-כך שקטה שבא לי להתקרב אליו יותר, אבל מה אני אגיד לו אם הוא יתעורר?

ד.

עיינה באה, מתיישבת על המדרגות מתחתי. אני רואה איך שהשערות שלה- - שהיא עשתה צמה. אני לא חושב שזה מתאים, כי יש לה שערות קצרות ודקות והצמה שלה  קטנה. אני אומר לה: למה את קושרת את השערות שלך? היא מסתכלת עלי די מופתעת: תמיד אני אוספת אותן. אבל זה בכלל לא מתאים לך, אני אומר. היא באמת מופתעת: ממתי אתה מסתכל מה מתאים לי? זה חדש. אני לא בדיוק מבין מה חדש, אבל לא שואל. עיינה שואלת תמיד מה שהיא לא מבינה. אני זוכר איך בכתה ז' אספו אותנו (את הבנים) והסבירו לנו על ההתפתחות. אמרו שהבנות בגיל הזה מתפתחות הרבה יותר מהר. חשבתי אז שמתכוונים לחזה ולשערות, אבל עכשיו אני מבין שהתכוונו לא רק בגוף.

אל תיבהל פנחס. זה דווקא מוצא חן בעייני שאתה מסתכל על התסרוקת שלי.

מה כל-כך מוצא חן בזה? היא צוחקת עלי. אם היא קטנה ממני בשנתיים אז היינו צריכים להתפתח יחד, לא? אבל יש גם הבדלים. אני חושב שערן מתעסק עם הבנות כבר כמה שנים. אני באותו הגיל ובכלל לא. רק עיינה מעניינת אותי וגם זה בטח בגלל עובד.

זה היה יותר נחמד שאמרת לי על התסרוקת, היא אומרת. יותר נחמד ממנה? אני שואל. יותר נחמד מהמחשבות שאתה לא אומר. מה את חושבת שחשבתי? אני לא מבין. לא יודעת. אתה שותק אותן. טוב,  אבל קודם תספרי לי את משהו. בשביל זה באתי, היא מתקרבת, בשביל לספר לך. רק לך, למי עוד אני יכולה? אני בכלל בקושי מתאפקת. כבר שבוע מאז הטיול. חשבתי שאחריו הכל יהיה אחרת ועובד ידבר איתי. אבל כלום. מזל שאתה קיים. למה? אני שואל ומקווה לראות חיוך. כי בטיול הכל אחרת. אני מרגישה כל-כך טוב. אני אוהבת ללכת, לראות אתכם, לדבר. וכשמגיעים לקיבוץ אני רוצה שזה ימשיך ופתאום אני לא יודעת מה להגיד. ועובד, אני חושבת שהוא עושה עיקוף כשהוא רואה אותי. ואת רוצה שאני אשאל אותו מה קורה? אני לא יודע אם אני מעיז. עיינה מנענעת בראשה והשערות שלה קופצות החוצה מתוך הצמה. אני רוצָה להגיד לך, כי אני רוצה לספר למישהו ואין לי למי חוץ ממך. פנחס, זה בסדר? אתה מסכים לשמוע את כל השטויות שלי? הרגליים שלה ארוכות והיא מותחת אותן עד המדרגה התחתונה. הן נגמרות שם בתוך הנעליים. באמת יותר מתאים שלא יהיו לה בכלל נעליים. את יודעת מה חשבתי קודם? איך את מעיזה לשאול כל מה שאת רוצה. אני לא העזתי לשאול אותך המון דברים. תשאל משהו שלא העזת. מה חדש בזה שהסתכלתי על השערות שלך? עיינה מחייכת ובתוך העיניים שלה קופצים אורות קטנטנים. פנחס זה טיולים עם עובד, ואבנים. בכתה שלך כבר המון בנים מתחילים עם הבנות אבל אתה לא. רגע טיפשה, את חושבת שאני מתחיל אתך? לא, איתי אני יודעת שלא, אבל חשבתי שאולי פתאום שמת לב שיש בנות בסביבה. למה זה חשוב לך? אני רוצה לדעת. כי זה חשוב לי, ומה שחשוב לי אני רוצה שיהיה גם לחברים שלי.

היא הולכת. אני מנסה לחשוב על מה שאמרה. לא יודע מאיפה להתחיל. אבל אם היא באה אלי, ככה היא אמרה, אז גם אני יכול ללכת לדבר איתה כשאני ארצה לדבר עם מישהו.

הרעש בחוץ חזק, כולם חוזרים מהבריכה. שאול סוחט עלי את הבגד-ים שלו (פסיכי, כולם יכולים לראות לו). עובד, הוא תמיד נשאר עם מכנסי ההתעמלות. אף פעם לא לובש בגד-ים. דווקא הוא היה יכול להרשות לעצמו, אבל נראה לי שהוא בכלל לא תופס איזה גוף אדיר יש לו. העור שלו חלק ומבריק בלי אף שומה. בכלל לא צריך להשתזף העור הזה. כשאני על-ידו במים ישר אני רוצה להתלבש עם כל הכתמים שלי. אני תמיד צריך להיזהר לא להישרף. אבל על זה אני  לא מעיז לדבר אפילו עם עיינה. אם עובד  ישב פה אני אספר לו מה שעיינה אמרה, אני אעיז וזהו.

כמעט שאני מוותר, אבל עובד מפתיע: ראיתי שעיינה יצאה מכאן. מה היא רצתה? לדבר עליך, אני עונה. היא מדברת אתך עלי? הוא מסתכל בפליאה, טוב, אז אני אדבר איתה עליך. לא נראה שאני אהיה נושא השיחה שלכם עובד. פנחס, אתה באמת צריך לבוא לבריכה. זה לא עסק להשאיר אותך פה לבד. צודקת עיינה. הוא לא מוכן לדבר עליה וזהו. מעניין אם הוא יסכים שתבוא אתנו לעוד טיול.

עוד טיול. כל-כך חם עכשיו שהאנשים חושבים רק על הבריכה. זה לא שאני לא אוהב להתרחץ אבל קצת נמאס מהמלחמות האלו במים וכל אלו שמשפריצים. למים יש ריח חריף של כלור שלא עוזב אותי אחר-כך כמה שעות. אני לא מת על הבריכה אתה יודע, אם המים היו בלי כלור, זה משהו אחר. הי, רוצה מים בלי כלור? כן. איפה? חכה, אני מביא את האטלס. כבר מזמן חשבתי שיש גם מים בארץ הזאת. לא רק מידבר. אולי נלך לאיזה נחל בצפון.

הכי אני אוהב כשעובד מתכנן משהו שהוא אוהב. העיניים שלו גדולות ושחורות יותר מתמיד. הוא מצביע  באצבע על כל הפסים הכחולים ומקריא שמות: ירקון, תנינים, נעמן, כּרכּרה. רק צריך לבחור. החלטנו שנלך לאחד הנחלים הקרובים יותר, ככה יש יותר סיכויים שירשו לנו. ואז עובד אומר כשאצבעו על המפה: אתה תלך לדבר עם אבא של עיינה, ניראה לי שעליך הוא ממש סומך. סוגר את האטלס ומחזיר אותו לכיתה.

לך תבין אותו.

דיברתי עם ניסים. הוא אמר:  לא! גם ככה הוא לא יודע מה קרה לעיינה. הילדה הזאת שהייתה תמיד עליזה ופטפטנית, (הוא אמר, לא אני) כל-כך שקטה בזמן האחרון וקשה לדבר איתה. יש לה מצבי רוח והם קצת מודאגים. חשבו להתייעץ עם המחנכים שלה. הם לא חושבים שהטיולים האלה מוסיפים. חשבתי אם להגיד לו שבטיולים עיינה אחרת. וגם, שאיתי היא מדברת. לא העזתי. אף פעם לא דיברתי ככה עם מישהו מההורים. אני לא יודע אם להגיד לעובד ואז אולי נצא לבד, וזה יהיה בדיוק ההפך ממה שהבטחתי לעיינה. אבל אם אני אספר לה מה שניסים אמר, כמו שאני מכיר אותה היא תרד לחיי אבא שלה וניסים כבר לא יסמוך עלי יותר. אולי כדאי בכל זאת שאני אספר לו? אני לא יודע איך. חבל שאני לא יכול לשאול את אבא על זה. גם אִתו לא דיברתי אף פעם על דברים כאלה. אני חושב שאשאל את עובד מה עושים.

בסוף ניסים פתר את הבעיה. הוא סיפר לעיינה. היא הייתה כל-כך  מופתעת: אתה ביקשת רשות מאבא שלי והוא לא הסכים?

לא ידעתי איך להגיד לך. לא רציתי שתריבו בגללי. עובד אמר שאבא שלך סומך עלי ואני לא רציתי לקלקל. זה מה שעובד אמר? כן. עיינה, רגע, מה אבא שלך החליט? עיינה מתארת את השיחה עם אבא שלה: אני סיפרתי לו. פשוט הסברתי לו איך אני בטיולים וניסיתי גם להסביר לו למה השתניתי אבל בלי להגיד כלום על עובד. רק גיל ההתבגרות וכל זה. אתה יודע, ההורים, רק תגיד להם גיל ההתבגרות והם פתאום נעשים כאלה מבינים ומיד משתתקים. איך שזה מביך אותם. בקיצור, הוא פשוט שתק ואימא קראה לו רגע הצידה. זה משגע אותי איך שהם לא מסוגלים לדבר על-ידי אבל מה זה חשוב, אחר-כך הוא אמר שהם מסכימים, רק שיש להם כמה תנאים.

עיינה, השתנית בגלל עובד? היא מסתכלת עלי: כאילו שאתה לא יודע. הדשא דוקר לי מתחת לברכיים. אני גורר את הטוסיק שלי למדרכה. שוב מצליחה להגיד מה שלי אין מילים. בחיים אני לא הייתי מעיז להגיד למישהו. מה למישהו, אפילו לעצמי לא. אני רוצה שעיינה תמשיך אבל אני לא יודע מה להגיד. עיינה, למה בגלל עובד? היא מביטה בי והגבות שלה מתכווצות. עכשיו גם לה אין מילים. אני חושב שעצמתי רגע את העיניים כי כשהסתכלתי עליה שוב המצח שלה היה חלק. אני רוצה לצעוק שאם היא לא תדע איך אני אבין, אבל עיינה אוספת את הסנדלים שזרוקים על הדשא ומקרבת את הרגליים עד שהן נוגעות לה בבטן. עכשיו אני רואה איך הסנטר שלה עושה חור בברכיים. היא מסתכלת איך האצבעות שלה  מגלגלות את רצועות הסנדל כאילו שהן לא שייכות לה. מתנערת, פורמת ומכניסה את כפות הרגליים המאובקות שלה פנימה. היא מסובבת את הראש אחורה: פנחס, מתי נוסעים? נוסעים? אני מגמגם, עוד לא חשבנו על זה. צריך למצוא כמה ימים שלא לומדים ולא עובדים. לא כדאי בסתיו כי אז חורשים וזה שיא העונה, אני לא יכול.

עיינה שוב ילדה בת עשר. קופצת סביבי ומפטפטת. פתאום היא מחבקת, אז הראש שלי פונה לכל הצדדים לראות אם אף אחד לא מסתכל. עופי מפה שאני לא אתחרט.

אתה לא. אתה בכלל לא יכול בלעדי. אני עפה ואני יודעת שלא תשכחו אותי.

היא צודקת. אני באמת לא יכול בלעדיה.

ה.

יותר אני לא רוצה לחשוב. אפשר להפסיק את הסיפור הזה? כל-כך חם, כל-כך חם. לא רוצה לראות איך  הטיפות נוזלות על הצוואר שלה, ואיך הוא נועץ בה עיניים. אבל כשאני עוצם עיניים אני לא מפסיק לראות את הטריקו הרטוב והשקוף שנדבק לה לגוף. עובד רודף אחריה ומשפריץ מים, ואני, מרוב מבוכה אני ממשיך ללכת במים ולטבוע בנעליים הגבוהות. בשביל מה הם צריכים אותי בטיולים האלו, בשביל מה? הייתי צריך לשאול אותם אבל כלום אני לא מעיז. כלום. אחר-כך נחזור לקיבוץ והיא תבוא לדבר איתי וכמובן שאני אשכח. אולי בגלל שהיא כל-כך רוצה לדבר איתי אני תמיד שוכח. אבל הם לא שוכחים, הנה הם אחרי. איך שאני מסתובב ורואה את השדיים שלה אני רוצה לברוח. הן  עגולות כמו פרי שאוחזים בכפות הידיים. פתאום אני מבין שכפות הידיים החומות של עובד יגעו בשדיים שלה. לא רוצה לחשוב על זה. לא רוצה את הרעד הזה בגוף.

וזהו. עכשיו עובד יעזוב את הצמחים והמגדירים שלו, אבל אני, אני בטח אצמד לאבנים. כאילו שאפשר  לנפץ את המתח הזה או לקבור. אפשר לחשוב, איזה כוח בעולם יכול לשמור שנשאֶר שלישיה? אין שום כוח בעולם שיכול להמשיך את זה ככה. אני בועט במים ונרטב בַפנים, יוצא החוצה ומרגיש את הזיעה ואיך הגוף רועד והשרירים מכווצים. נשכב על האבן הלבנה ופתאום לא רוצה שזה ייגמר.

ו.

אתה מצטער שהגעת אלינו בגיל אחת-עשרה? אני לוחש מתוך שק השינה שלי. את התשובה אני בקושי שומע: איך אפשר להצטער או לשמוח על מה שלא בחרתי בו? ההיגיון של עובד ישר כמו סרגל. אני מנסה שוב: אבל אם לא היית מגיע, לא היית לומד את כל מה שאתה יודע. הייתי לומד משהו אחר, הוא מוציא את הראש. כל-כך בקלות אתה מוותר על הביולוגיה? אתה חושב שבערבית אין שמות לצמחים ולציפורים? אני יודע שיש, אני לוחש, אבל לא בטוח שהיית מכיר מגדיר צמחים, מגדיר זוחלים, מגדיר ציפורים. לא בטוח שהייתי צריך, הוא מוציא ידיים ומשלב מתחת לראש. חשבת פעם למה בקיבוץ משתמשים במגדירים? לא, למה? אני שואל אז הוא מסביר: כי על הפרחים והציפורים אתם לומדים בכיתה. מי צריך מגדיר כשיושבים בחוץ ורואים כל רגע של כל פרח מלידתו ועד מותו? זה רעיון יפה. אני מתלהב, מתאים לעיינה לחשוב ככה. היא כתבה לך על זה? מי אמר שהיא כותבת לי? הוא מסובב את הראש לצד השני. היא. אני עונה. היא כותבת לך על המכתבים שלי? הקול שלו חורק, אז למה לי היא לא כותבת על המכתבים שלך? אני מספר לו את מה שהוא לא רואה: כי עובד בשביל עיינה זה רק עובד. ופנחס בשביל עיינה זה בשביל לדבר על עובד. אתה כועס עלי? הוא מסתובב אלי כמעט צועק.

מישהו צועק: יאללה, תסתמו! ואני נזכר איך הקמנו את האוהלים צפוף כי לא היה מספיק מקום. מזל  שרק שניים יכולים לישון באוהל. רעש הנחירות בחוץ מזכיר את המסע של הימים האחרונים. אפילו שהייתי עייף כבר בצהרים, בלילה,  כשאני לבד  עם עובד אני לגמרי מתעורר. בצבא, כמו בטיולים, יש דברים שאפשר לדבר עליהם רק בלילה בחוץ כשחושך מסביב.

עובד מסובב אלי את הגב ושוקע בתוך שק השינה שלו. הוא נושם כל-כך בשקט. אני מכיר את נשימות השינה שלו. נרדם במהירות כאילו שלא אמרנו כלום. כאילו שהיא לא נמצאת פה באוויר.  אולי מי שנולד במידבר יכול לישון בלי הרעש המטרטר הזה, כמו כלי נשק באימונים אינסופיים. הוא ישן ולי צפוי עוד לילה של נדודי שינה.

מכתב מעיינה: "לכו לעזאזל שניכם. השארתם אותי לבד, ונמאס נמאס מהכל. אין לי עם מי לדבר. ההורים שלי  מודאגים נ ו ר א ! אתמול שכבתי על ספסל אחד בגן המשחקים. הוא היה ריק כי סתיו עכשיו וכל האנשים ברחו פנימה. הייתה רוח נורא מוזרה, היא לחשה למטה, בעשבים היבשים על האדמה. היה לה קול שורק קצת יותר גבוה בין השיחים  וקול רועם למעלה בצמרות של העצים. לפחות לרוח יש גוונים בקול. כל השאר מדברים בקול אחד. קבוצה, עבודה, תנועה, ולי יש חשק לצרוח לכולם ולהחריש את אוזניהם אבל עכשיו אני כבר לא מעיזה כלום. גם ככה שאני שותקת יש לי הרגשה שאני מסתכנת במשהו.

כייף לכם שאתם ביחד. לפחות לא עשו לעובד בעיות כשהוא ביקש להיות אתך בצנחנים. אתה חייב לספר לי מה שאתם עושים. המון פעמים אני חושבת האם הצבא מזכיר לעובד את החיים שלו באוהל."

אני לא חושב שצבא זה בשבילי. הכושר שלי לא משהו. במסעות אני מתנשף כמו קטר. אבל תמיד ברגעים האלה אני חושב על הלילה, ועל השיחות עם עובד. בקיבוץ אף פעם לא דיברנו כמו עכשיו. עובד, מה הזיכרון הכי מוקדם שלך? עובד לא יודע בדיוק בן כמה הוא היה, אבל כשהוא מתאר את השמלה השחורה והעיניים השחורות שזרחו אליו, איך  הייתה מערסלת אותו בזרועותיה ושרה שירי מדבר מתוקים להרדימו, הוא אומר לפתע שרק האור בעיניים הבהירות של עיינה הזכיר לו פתאום את התמונה הזו, כי מאז שהוא זוכר את עצמו לאימא שלו היו פנים  שחורות והעיניים שלה היו צרות וכבויות.

בדרך כלל נותנים לנו לצאת יחד. הפעם עובד נישאר לשמור. אני פוגש את עיינה. נראה לי שיש אכזבה בעיניים שלה. היא אומרת: חבל שהוא נישאר. אבל אני שמחה שאתה פה. אני מספר לה על השיחות שלנו באוהל. אני חושב שעובד מפחד להתערסל בזרועותיה של עיינה כדי שפניה הבהירות ועיניה הזורחות לא ישחירו ויכבו אם יהיו יחד.

עובד, מה אתה חושב על עיינה? עובד מתעסק בחגור. איזה שטות. לא יכולתי לחכות עד הלילה? עובד מסתכל עלי. לעזאזל פנחס. תעזוב אותי, טוב? עברנו כבר שבעה ק"מ  ויש הליכה עד הלילה. איזה שד קפץ עלי לשאול אותו דווקא עכשיו? אבל בלילה, כשאני מזכיר את השם שלה, הוא נכנס לתוך שק השינה שלו ומנתק מגע. יש משהו בצבא שעושה את הכל דחוף, כאילו שאתה נוגע בנשק ומשחרר צרור למטרה. פתאום אתה צריך להספיק את הכל עוד באותו רגע, כבר אין זמן לדחות את מה שחשוב לך באמת.

עובד מתרחק ממני, עוזר לשמעון ולא מוותר לו שלא ישבר. באיזה חומר נפץ נגעתי אני מגלה רק בערב כשהוא בונה אוהל עם חייל אחר. אף פעם לא ישנתי צפוף כל-כך באוהל קטן כל-כך. לאיזי יש ריח זיעה חריף של קילומטרים עם חגור ומכשיר קשר על הגב. גם אני מריח ככה? הלוואי והוא היה מפסיק עם התנועות האלו בשק שינה שלו. הנשימות שלו חורקות שבא לי לסתום הכל ולנתק מגע. להפסיק לשמוע, לנשום, להריח. אולי אני אצא החוצה, אבל אז אני עלול לטפס על אוהל אחר. אני עוצם עיניים ומנסה לחשוב על המכתבים. מכתבים מעיינה. צרור ניירות כחולים בלי שורות. שורות, אמרה, מתאימות למי שצריך קווים ברורים. נתיבים שהולכים ישר בלי תפניות. מסלול קיבוצי כזה: בית-תינוקות, גן, קבוצה בחברת הילדים, ענף חקלאי שיאמץ אותך לבנים ובית-ילדים לבנות. אם אתה רוצה פנחס, אז תכתוב על ניר עם שורות. שורות? התעצבנתי, אני? הצחקת אותי, אפילו משבצות לא מספיק מסגרת בשבילי.  אבל אני לא מעניין וכמובן שהייתי מוכרח לדעת. ועובד? שאלתי, על איזה נייר הוא כותב? עובד, היא עונה, הוא במילא לא כותב. כנראה שגם נייר חלק בלי שורות זה יותר מדי בשבילו.

רגע לפני שאני נרדם אני חושב על המכתבים מעיינה. הם מקפלים בתוכם געגוע שהוא בעצם הגעגוע שלי. פתאום, בלילה הזה אני מגלה איך היא מצליחה להיות העיניים שלי והלב שלי והמוח והפה. כל מה שאני מרגיש בלי לדעת, אני מקבל כל שבוע מקופל במכתב. אני מוכרח פנס כדי לקרוא מחדש.

ז.

מזיזים אותנו ממש על הגבול עם מצרים. שומעים חדשות כל שעה. פעם בכמה שעות בודקים את הנשק וחוץ מזה רק מחכים. עושים טוטו אם תפרוץ מלחמה. אין  עם מי להתווכח, לכולם ברור שמוכרחה לפרוץ מלחמה. אז עושים טוטו מתי.

שעות וימים של ציפייה דרוכה ולי אין עם מי לדבר.

כבר כמה ימים שאנחנו רצים אחרי המלחמה. יש מורל אדיר. מתחילים לתפוס את גודל ההצלחה. בקשר שומעים כל הזמן על עוד נקודות כבושות. והכל, הזמן והנוף עוברים בטיסה. להסתכל בעיניים המבצבצות מתוך פרצופים שזופים ומטונפים זה לראות המון גאווה. קשה להכיל את תחושת העוצמה והשמחה. ראיתי במו עייני חייל אחד יושב ומלטף את המדים שלו. מה מלטף, הוא חיבק אותם ממש.

מישהו צועק   פ נ ח ס  וכמה רצים אלי בצעקות: בוא הנה. אני רץ איתם לא מבין רק מסתכל על האצבעות המושטות קדימה. אני רואה חייל רץ, טס, דווקא על הגבעה ההיא מטפס כמו משוגע. לוקח לי כמה דקות עד שאני מבין. עובד.

כולם עומדים קפואים, מסתכלים איך הוא רץ וכושל. אף אחד לא רץ אחריו. ידיים מחזיקות בי אבל אין  צורך. הגוף שלי, כל הכוח מתנדף. אני בקושי עומד. עובד רץ בתוך שדה מוקשים וכולם כאילו מחכים לשמוע פיצוץ אדיר.

מרחוק נשמעת צעקה ועובד נעלם בין הסלעים. מישהו רץ ומביא משקפת. אחר-כך הוא צועק: עובד שוכב שם. לא זז. אבל הוא לא עלה על מוקש. אלי מביא מגפון וצועק בו עד שכל המידבר רועד: עובד, אל תזוז. אנחנו באים לחלץ אותך. המון תכונה מסביב. אני יושב ומנסה להקשיב. אלי מפזר את כל החיילים שמתיישבים כמעט בשורה ומסתכלים. כאילו שאם יעזבו אותו במבטם הוא עלול להעלם. אלי קורא אליו את כל המ"מים והמ"כים וגם אותי. הם מנסים לחשוב איך לחלץ אותו. ממני הוא מבקש לדעת מה קרה לעובד. אין לי מושג. המון ימים שלא דיברתי אִתו. ואז אני נזכר איך הוא הגיע אלינו. אני אומר: עובד בדואי. עד גיל אחת עשרה הוא חי במידבר, באוהל, עם השבט שלו. כולם מקיפים אותי אבל אני מרגיש כאילו אמרתי יותר מדי ולא יכול יותר לספר כלום. הכל מטשטש. אני לא יודע כמה זמן עובר עד שמגיעים החבלנים ומתחילים לסמן שביל נקי בתוך שדה המוקשים.

אני הולך עם אלי אחרי החבלנים. הולכים צעד ומחכים. שומרים על מרחק סביר מהם.  כבר כמעט לילה כשאנחנו מגיעים אל עובד. אני נוגע  בו ראשון. הגוף שפוך. מצחין מצואה, אפור מהאבק שדבק בשיער ובמדים. החובש תופס לו ביד: יש דופק. תיקחו אותו מהר החוצה, צריך לחבר לאינפוזיה. אני מרים את עובד על האלונקה. הוא כבד. כל-כך כבד. כאילו עזבו אותו החיים ונשארו רק עצמות, בשר, שרירים. משום מקום מגיע הליקופטר ואלונקה נפרשת. זה לא הוא שם, זה מישהו שאני לא מכיר. אני רץ כמו משוגע לקצה המחנה. מריח את עצמי. בזמן שעובד גמור, מחוסל שם על האלונקה אני מוצא את עצמי בשירותי שדה מטונפים  מאונן בפראות. הכל נוזל ממני, זיעה, זרע דמעות…

אני מוכרח לקום. מוכרח מקלחת. הדבק של הזיעה מטריף אותי. ההליקופטר מתרחק אבל אני ממשיך להרגיש את הרוח שלו חובטת בי. עובד חצי מת והגוף שלי כל-כך חי. כמו החלומות בקיבוץ. לקום בבוקר עם פיזמה לחה. לזכור רק חלק מהחלום ותמיד יש את עובד עם עוד נערה. ומה נשאר מכל זה? רק חלומות וחלומות בהקיץ כשהגוף כבר לא יכול יותר.

איך הם דחפו אותנו יחד, צפופים. בית-ילדים ומקלחת אחת. ואם אתה רוצה להיות לבד זה רק על-יד האסלה, וגם זה רק בגלל שאין מקום ליותר מאחד. בחיים אני לא אצליח להיפטר מהריח הזה של השירותים והחיטוי. ופה בצבא זה עוד יותר גרוע. האולמות הענקיים בבסיס, הרחצה מתחת לברז הפתוח במדבר והאוהל הצפוף עם עוד גוף חם ומזיע. לא יודע אם הייתי יכול לעבור את כל זה בלי עובד. הגוף שלו כל-כך אחר. בכלל לא יודע מה זה להזיע בן המדבר. מאות שנים של חיים ללא מים במדבר השביחו אותם כוס-אִמם.

ח.

חוזרים לבסיס. אלי קורא  לי למפקדה ומספר שעובד כבר לא בבית חולים. הוא רוצה שאני אסע אליו ואבדוק מי שפט אותו ומתי הוא חוזר ליחידה.  אף פעם לא הייתי בבית כלא אבל עם עובד מסוגל להיות שם אז גם אני יכול. התמונה של שערים ושרשרות לא מתאימה פה. עוד מקום כמו בסיס עם ביתנים וגדר מסביב. שומר אחד לוקח אותי לצריף ומכניס אותי לאחד החדרים. עובד שוכב על מיטת ברזל. חושך וסרחון  של מקום סגור. הייתי צריך לדעת שאין לי סיכוי. איך שנשמתי את האובך והצחנה הייתי צריך לדעת. אין לי בכלל חשק להיזכר בניסיונות לדבר אל ליבו. אחרי זמן שנראה לי כמו יום  שלם אבל בטח היה רק כמה דקות הלכתי לדלת ורק אז הוא אמר: אל תבוא יותר.

היום אני משתחרר. עיינה כבר התגייסה. קצת חבל כי דווקא עכשיו יכולתי לדבר איתה יותר. כל השיחות הגנובות שבהן ניסתה לברר מה היה. המכתבים הבהולים שלה. עובד נעלם, אף אחד לא יודע לאן הוא הלך שכשיחררו אותו מהכלא. אני שמח בשבילה, היא כבר הייתה מוכרחה להסתלק מפה. אני יודע שגם אני אכזבתי אותה. אבל היא לא סחבה את הגוף המעולף הכבד והמסריח מתוך שדה מוקשים שומעת את הקללות שניתזו חרישית: בסוף יֶהרגו חברה מהמחלקה רק בגלל המשוגע הזה. היא שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שקצת תפסנו מרחק ולא דיברתי אִתו באותם ימים ולכן אני לא ממש יודע מה קרה. לא סיפרתי לה שזה היה בגללה. גם היא צריכה להרגיש אשמה?  לא מספיק שאני?

איזה מוזר, באמצע חדר-האוכל חיים ניגש אלי  ואומר: לא תאמין מי מילא לי דלק היום. באמצע המידבר. תחנה הכי נטושה שאני מכיר בדרך לאילת. הוא הכיר אותי ואמר שלום כשמילא לי דלק. לא הצלחתי לשאול אותו מה קורה והוא לא אמר כלום, רק שבע לירות בבקשה. חיים בכלל לא שם לב שהוא לא אמר לי מי. בטח שאני יודע. עוד היום אני אשלח לעיינה מכתב. הבטחנו זה לזו שאם נדע משהו נספר.

מכתב מעיינה: "אחרי שכתבת לי על תחנת הדלק נסעתי בטרמפים עד שם. עובד מילא דלק באחת המכוניות כשירדתי מהמשאית. הוא הסתכל עלי והמבט שלו היה זר ורחוק. אבל אני כבר לא בת 10, אני  ניגשתי ישר אליו. הוא החזיק את צינור הדלק כאילו שהוא זקוק לכלי נשק להתגונן מפני. הנחתי את הידיים שלי  על החזה שלו והרגשתי איך העיניים שלו מתקרבות וחוזרות להיות מוכרות והגוף שלו כאילו נמס לי לתוך הידיים. הוא ניסה לגרש אותי ומצא אפילו אוטו שעולה לצפון, אבל אני לא ויתרתי. בסוף הוא הסכים שאני אשאר אִתו ליום אחד ואמר שאחכה, הוא כבר גומר את המשמרת שלו. היה שם סלע גדול ושטוח איפה שהאספלט של תחנת הדלק מתחבר למידבר. אני שכבתי עליו ושוב שמעתי את הרוח אפילו שענפי השיחים הצהובים כמעט ולא זזו.

לא הכל אני יכולה לספר לך, אפילו שהבטחתי. נשארתי אצל עובד ואני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו כי הוא ביקש ואני הסכמתי לתת לו קצת זמן. הוא צריך לסדר לו את הבלגן בראש. לא נראה לי פנחס שזה הזמן לדבר אִתו. הבטחתי שאחכה עד שיבוא. אני לא חושבת שהוא מסוגל בכלל לפגוש מישהו מהקיבוץ. בטח לא אותך, אז תן לו גם אתה זמן ותתפלל שיחזור."

לא מספיק שאני דואג לעובד, עכשיו גם עיינה מתחילה להדאיג. כל פעם היא נראית יותר רע. היא  כל-כך רזה והפנים שלה חדים ועצובים. אני יודע שגם ההורים שלה דואגים כי ניסים הזמין אותי פעם  והם שאלו אותי אם אני יודע מה קורה. לא ידעתי מה אני יכול לספר להם וגם עיינה כמעט לא משתפת אותי בכלום. פעם אחת אמרתי לה: את החזקת מעמד וחיכית וידעת שבסוף תמצאי אותו אז למה עכשיו את נופלת? היא ענתה וזה עשה לי כל-כך רע: כי עכשיו כל תא בגוף שלי מחכה לו. אמרתי לניסים שאני לא יודע מה קורה, שאנחנו כמעט לא מתראים, וגם אני דואג ואם אוכל לעזור במשהו אז אני רוצה. אימא שלה אמרה: הזמן מרפא, ניתן לה זמן עכשיו.

זמן. הכל נראה אחרת. אני מדבר עם אנשים בעבודה. הם אומרים שזה ההבדל בין להיות ילד בקיבוץ ללהיות חבר. אני לא יודע אם אני מוכן כבר להיות חבר קיבוץ. כל מי שמשתחרר מהצבא נכנס לחדר משפחה. תיבת נוח הקיבוץ הזה, זוגות זוגות משפחות משפחות לך תנסה לחיות פה לבד.

אני מוכרח לצאת מפה, חייב לברוח. אני הולך לחדר של ההורים תודה לאל שהם אינם. לוקח את המצלמה של אבא ויוצא מהקיבוץ. על הטרמפ הראשון דרומה אני עולה. לא מעיז לבקש שיעצור לתדלק. אני מגיע לסיני בטרמפים, חוצה את המדבר בדרכים לא קיימות על קומנדקרים וג'יפים של יחידות שהתחילו להתמקם ולבנות קווי בטחון וקווי חשמל וקווי לא יודע מה, וכל הזמן מצלם כמו משוגע. כל אבן. כל חתיכת ברזל שרופה. אני מוכרח להבין מה יש במדבר הזה. מה עובד ראה. מצלם ולא מרגיש איך מזמן עברתי את שלושים ושש התמונות. מצלם כמו משוגע, מוכרח לגלות איזה רמז שיסביר מה קרה. וכשאני מגיע בחזרה הביתה אני פותח את המצלמה ומגלה שהיא ריקה.

ורגע אחרי זה שומע קולות. זה בכי או צחוק הגעיות שבורחות לי מהפה?

ט.

אני עובר את בית הילדים, את פינת החי ומגיע לגדר. גדר פרוצה. אף אחד לא טורח לתקן, בקלות אפשר לעבור גם כשאין מי שיחזיק מעליך את התיל. כמה פעמים ישבתי מאחורי השיח הזה כדי לגלות מה עובד עשה כשישב על-יד הגדר. שום דבר. רק הסתכל. איך אפשר להסתכל כל-כך הרבה זמן לאותו מקום לחש לי ערן, כשעקבנו אחריו. לא עניתי לו רק חשבתי אז שילדים בדואים למדו להסתכל, וכמה שאני לא יודע על זה כלום.

אני חוזר ומוצא את עיינה על-יד הדלת שלי. היא אומרת: בוא, רק אתה חסר. אלוהים, איך הצלחת? לא יודעת. ותאמין, לא נשאר לי כמעט אוויר. כשהגענו לשער של הקיבוץ עובד נעצר, אחר-כך התחיל ללכת אחורה. אני רצתי אחריו וניסיתי לגעת בו. כל הגוף שלו היה רטוב. עובד, מה קורה? אז הוא אמר והמילים שלו היו כל-כך מוזרות: אני מרגיש כאילו אני בן אחד-עשרה. השער הזה מפרק הכל לחתיכות. את שייכת לכאן. לא אני. הכל מתהפך לי. כאילו שהחיים מתחילים במקום הזה כשעמדתי עם אבא ואבירן לפני עשר שנים וממשיכים אחורה. ומה יש שם מאחור? אני מעיזה לשאול, אימא שלי, והידיים שלה שמנסות לא לתת לי לצאת. ושקט מסביב. ושמש שצועדת מצד אל צד  כל בוקר מחדש. יש גם אחרת אני מתפרצת, יש את הידיים שלי שלא יתנו לך ללכת אחורה. עובד צחק בפעם הראשונה מאז שהסכים לחזור לקיבוץ. הוא אמר לי שאולי בגלל הדמיון לאימא שלו, לזכרה, כי אנחנו שתינו בנות הרוח, אולי בגלל זה הייתי מחוץ לתחום כשהייתי ילדה. זה בסדר פנחס. גם אני לא בדיוק הבנתי. אני אמרתי לו: קח אותי הכי רחוק שאפשר, אני רוצה להיות אתך שם והוא אמר: הכי רחוק  שאפשר זה ללכת להורים שלך, כך הוא אמר הטיפש.

חדר קטן. תריסים סגורים. אור מנורה מאיר מלמעלה על השולחן העגול. ניסים יושב בכורסא וברכה קופצת להביא עוד צלחת עם עוגה. אין אור סביבם, כל האור מאיר את מי שיושב על הספה הנמוכה. עיינה עומדת בצד. אני לא יודע איפה לשים את עצמי. מילים כמו: שלום, מה נשמע, זרות ברגע כזה. ניסים אומר: הזמנו אותך פנחס-- ונראה שהוא לא יודע איך לסיים את המשפט. רק עיינה יכולה להציל את המצב ודווקא היא נצמדת לקיר ונותנת למבוכה להתגבר. הידיים שלה מטיילות על השיער השחור וחוזרות אל הבטן שלה. אני מבין  שמצפים ממני לשבור את השתיקה. איך היא הצליחה להביא אותךָ לקיבוץ? אני שואל. עיינה תמיד מצליחה, אתה לא יודע? לפעמים זה לוקח שנתיים אבל בסוף היא מצליחה. הפעם זה היה קצר יותר, הוא צוחק, בכל זאת גדלתי קצת. אחר-כך מוריד את העיניים ואומר: עיינה הצליחה, אבל אני לא יודע מה חושבים על זה ההורים שלה. ניסים מדבר בשקט: לא נראה לי שאם דעתנו תהיה שונה נוכל לכפות עליה משהו. תמיד גידלנו ילדה עצמאית. זה גם הבית שלך, הקיבוץ הזה.

עיינה נוגעת בעובד, מושכת בחולצתו כשהוא אומר: אני מפחד לפגוע בך, כל-כך מפחד. לא יודע מה לעשות. ואז היא תופסת בזרועו: בוא נלך עכשיו לחדר של פנחס, בוא.

למה ברחתְ משם פתאום? לא יודעת. זה היה מוזר לשתף אותם במה שאני בקושי יודעת בעצמי. תמיד הם גידלו אותי ממרחק. לא העיזו להתערב, אז איך אפשר עכשיו לתת להם להשתתף בהחלטות הכי חשובות שלי? אבל הם רצו, והם לא היו נגדך. אל תטיף לי עובד. לא יכולה וזהו. בכלל, לא יכולה לראות אף אחד עכשיו. אני הולכת לחדר שלי. תעשה טובה ותישאר אצל פנחס, אני רוצה להיות לבד.

היא הולכת.

אנחנו מתיישבים. עובד משעין מרפקים על השולחן הריק ומכסה את פניו. הקול שלו שקט. אני לא מעיז לזוז כדי שלא אפסיד אף מילה: אתה זוכר ששאלת אותי פעם מה הרגשתי אז כשבאתי אליכם בגיל אחת עשרה? אמרתי לך שאין לי מושג, אבל תמיד כשיש חמסין והרוח מרימה ענני אבק ככה שאי אפשר לראות כלום, אפילו השמיים  רק צהוב סמיך, אני נזכר. אני חושב שעברו איזה שנתיים עד שהאובך נמוג כשהגעתי אליכם. כשפרצה המלחמה ולקחו אותנו לסיני, נכנסנו למידבר. ואז, ברגע מסוים הרגשתי שהענן הסמיך הזה יורד עלי שוב. אני לא זוכר מה היו הפקודות ומה קרה כל יום אבל אני לא יכול לשכוח מה שקרה לי בגוף. קשה לי לספר אפילו לך. באיזה רגע נעשיתי דרוך. כל הגוף כמו נשק טעון ונצור ו… הלוואי והייתי יכול להסביר לך. אני לא יודע לאיזה כוון הלכתי. מזמן איבדתי את המטרה, אבל הלכתי מהר וככל שנעתי במהירות רבה יותר הרגשתי שאני עומד דרוך יותר, עוד רגע ואתפקע. כן, הכי חזק היה הצורך לחרבן והתשוקה לזיין ולא הייתה שום כתובת מול העיניים. עיינה לא הייתה שם בכלל ואם מישהו היה אומר את שמה אני לא חושב שהייתי יודע על מי מדובר.

אמרת ששלושה ימים עברו עד שזה קרה, תאר לעצמך בשר ודם ושרירים במצב דרוך ונצור שבעים ושתיים שעות בלי הפוגה. אחר-כך פרצתי בריצה מטורפת ולא ידעתי לאן רק אללה שמר מלמעלה כשרצתי בין המוקשים. שנה שנאתי אותו ששמר עלי, כי את ההתפוצצות של הגוף מבפנים אני חושב שאיזה מוקש היה חייב להעביר מהעולם הזה.

כשבאו לכלא מהקיבוץ ואמרו שטעו כי לא חשבו מה זה יעשה לי להלחם בערבים, הבנתי כמה הייתם רחוקים. תאמין לי שלא ראיתי כלום. לא את הנעליים שנותרו פזורות במידבר, האוהלים הקרועים והמרחבים של פעם. רק ערפל אביך וסמיך ואין לי מושג עד היום מה קרה במלחמה ולמה זה היה כך.

אתה שואל על עיינה. כן, היא כתבה לי מכתבים גם לכלא. מה יכולתי לענות לה? מה יכולתי להציע לה? רק אחר-כך כשהיא ירדה מהמשאית והלכה לקראתי בתחנת הדלק, רק אז התחילו חוזרים החיים למסלולם. בהתחלה נבהלתי כי כבר די התרגלתי לחיות עם גוף מת. היא באה והמדים המרושלים כיסו את הגוף המתוק והידיים והעיניים שלה נשלחו בכזאת כמיהה. היא נגעה בחזה שלי והכאב של נגיעתה הדליק אותי, רק אז התחלתי להיפרד מהסיוט. אחר-כך חזרו המילים וגם המחשבות וידעתי שאסור לי לסבך את עיינה בתסבוכת שלי. רציתי שתמצא מישהו שיעשה לה טוב וידעתי שזה לא אני. אני יודע שהיא חשבה רק מפני שאני ערבי והיא יהודיה וגם זה מספיק בשביל שני אנשים במדינה הזאת, אבל באמת לא יכולתי להסביר לה שזה לא רק זה.

אתה שואל למה לא דיברתי אתך. בהתחלה בכלא פשוט לא דיברתי. פנחס, אתה לא יכולת לעזור לי כי אף אחד לא היה יכול באותו זמן. אחר-כך כשעיינה באה רציתי להתרחק מהכל כדי לחשוב. להיות אתך זה כמו להיות עם עיינה זה תמיד בא ביחד ואני הייתי צריך את המרחק. מתחנת הדלק בערבה עברתי למערה בגליל. הייתה שם עבודה לשמור על השמורה ולנקות אחרי המטילים. אחר-כך עבדתי בחווה עם הכבשים. לא היו אנשים במקומות האלו. עיינה חיכתה ונתנה לי זמן. וכשהיא באה אלי בסוף, לא ברור איך מצאה אותי בכלל, היא אמרה: לקחת לך זמן ולי השארת מליון שאלות. אני הייתי צריך לעמוד מול השאלות שלה והעיניים שלי כבר לא מצאו מקום למטה כמו בגיל שתיים עשרה. כל מילה שלה הבנתי. חזרתי לדבר בשפה שלה.

בלילה הארוך הזה בא לי רעיון. עובד, אני רוצה ללמוד גיאולוגיה. מה דעתך שנרשם לאוניברסיטה ונשכור דירה? זה מתאים לך להתחיל ללמוד? חלק ממני מסתכל מהצד ומתקשה להאמין. עובד ואני שוב מתכננים תוכניות. צריך לבדוק כמה זה עולה, הוא מתלהב, אתה חושב שנצליח להתקבל כבר השנה?

י.

אם ללמוד גיאולוגיה אז רק בירושלים. זאת העיר הכי מתאימה. לפעמים היא מזכירה את המכתש. שכבות שכבות וככל שאתה נכנס פנימה, עתיק יותר. אתה עומד מול הנצח הזה, אפילו המידבר לא יכול לו וחוץ מזה עובד לימד אותי כמה המידבר חי, אבל בירושלים הוא קצת הפסיק לחיות בעצמו. וכלום לא זז.

אני מנסה להבין מה קורה ומה השתנה מאז שהתחלנו ללמוד.

ערב. הדלת אצל עובד פתוחה. אני נכנס לחדר שלו בלי להוריד את התיק, מקווה שהראש שלו יתרומם מהספרים. עובד עומד באמצע החדר ועיינה אצלו. היא יושבת על קצה המיטה, רחוקה, לא נוגעת. מחייכת אלי. אני מחבק אותה בשמחה. את פה? כן, אם מותר להפריע רגע לשני דגרנים מענייני האוניברסיטה. תפריעי, תפריעי, במיוחד לזה שעל המיטה שלו את יושבת, אני אומר וזז לחדר שלי כדי לא להפריע. הידיים שלי מניחות את התיק, מסדרות את הספרים על המדף. עייני האחרות נשארות בחדר הסמוך. אני רואה איך עובד מניח את ידיו על העורף העקשן, מלטף את הצוואר הארוך. אוסף את שערה בכף ידו. הגוף הנזהר של הנערה מבקש להיעתר ושוב מתכנס. אני מרגיש שהידיים שלי שם, דוחקות בידיה, דוחפות את גופה שידע פעם לרחף אבל עכשיו הוא מכונס ומגודר. לא יכול יותר לשאת את הקִרבה השוקקת והנזהרת שמעבר לקיר. אני חוטף את הארנק ויוצא החוצה.

בבית הקולנוע חבורות חבורות עומדות ומפטפטות בעליזות. מחכים לסרט. נערה אחת שופעת שער שחור ומקורזל שחומק מתוך סרט אדום עומדת באמצע חבורה, מצחקקת בהתלהבות ועיניה הזורחות מושכות את מבטי. אני עומד בצד ומסתכל עליה. היא במרכז של חבורה רועשת, אבל המבטים שלה זרועים בכל מקום. לאט לאט היא מסובבת אלי את הראש. לאחר רגע היא זזה אל הקיר ומביטה בכרזות. פלקטים של פעם, אחר-כך סרטים 'בקרוב', לבסוף היא נעצרת מתחת לתמונות של הסרט הנוכחי. השיער השחור הפרוע על-ידי. יש לי וספה וקסדה אחת ריקה, ויש לי חשק לטייל מחר במדבר יהודה. רוצה לנסות את הקסדה שלי? היא מסתכלת עלי, אחר-כך בכרטיס לסרט ואומרת: נראה. השארת לי המון זמן להחליט.

לא רציתי בעצם לספר על זה. ישבנו יחד בסרט. בסוף כמובן שהלכתי לאוניברסיטה. מה, שאפסיד יום לימודים? הלוואי והייתי מבין למה סיבכתי את עצמי בעסק הזה. עוד שעה שלמה של נזיפות עוברות עלי ברחובות ירושלמים מנסה להתחמק ממה שזרקתי לחלל בערב הזה, והשחורה היפה עושה זאת עם כל הלב. היא אומרת כמה מסקרן אותה טיפוס שמתחיל בבת אחת בחיזור ונסוג אחרי שעתיים. מה אני יכול להגיד? שהקלות מרתיעה? כמה שנים לקח לה לעיינה להשיג את עובד, ודווקא עכשיו היא לא מסוגלת יותר. אני עומד מול הנערה הזרה ואומר מילים שאין לה סיכוי להבין: בדירה שלי גוועת התקווה וסליחה שדווקא עליך נפלתי הערב.

בבוקר עובד נעלם, גם עיינה. כבר אין מי שיספר או יכתוב לי מה היה. אבל עכשיו אני לא זקוק למילים שלהם, עיניי האחרות מטיילות אתם.

הוא לוקח אותה למידבר צל הגשם שלנו. אנחנו מגיעים למקום שהמים זורמים, נופלים מלמעלה בעוצמה, מתיישבים מול המפל הגדול. עיינה מניחה את הראש על אבן והעיניים שלה מחפשות, צדות טיפה שעפה סמוך למים הנופלים. אני מלווה את עיניה במסלול הטיפה: מרום הצוק עד לתחתית הבריכה. ושוב מטפסות עינינו, מתמקדות בטיפה חדשה וצונחות אִתה מטה מטה לבריכה הקולטת. נרגשות העיניים ממשחק הטיפות ולא רואות יותר את המפל הגדול אלא כטיפות טיפות נופלות בזו אחר זו. מטיילות העיניים יחד עם הטיפה ושוב מעלה מטה עם טיפה חדשה. ורק כשהעיניים עייפות, אנחנו מסיטים את המבט להרים מנגד, והנה הם נעים בכבדות בשמי התכלת כמו עננים אפורים.

אני מתרגש יחד עם עיינה. אנחנו מתקרבים ונצמדים לעובד, מבקשים שיחזה גם הוא בפלאי הטבע. עובד מצטרף  לטיול הטיפות הבודדות. עיניו  נאחזות בטיפה קטנה ואובדת שצונחת הרחק ממפל המים הגדול. ממרומי הסלעים לתחתית הקניון היא נופלת ונספגת באדמה. עובד מלווה טיפה נוספת ועוד אחת, ואחר נושא עיניו למצוקים מסביב. והנה גם הוא רואה את תזוזת האבן מול השמים הכחולים.

אחר-כך יושבים זה מול זו. עיינה אומרת: חוקר הטבע יסביר לי עכשיו שהייתה פה טעות אופטית?

לא. טיפות בודדות לא יכולות לטפס מלמטה למעלה, אך בנפלן הן מזיזות סלעי בראשית.

אתה חושב עובד שנצליח להזיז סלעי בראשית?

אני לא יודע. אין לי תשובות. השאלה היא אם אנחנו רוצים לנסות.

אתה רוצה לנסות?

ואת?

י"א.

אני פוקח עיניים, מתיישב במיטה. לבד. עובד עזב את הדירה ועבר למעונות. הציעו לו מלגה, משהו עם שילוב של לימודים ומחקר וככה יממן את כל הלימודים שלו ובטח לא יפסיק עד לדוקטורט. כשעובד היה פה היינו נפגשים בערב במטבח. משפחה זה מטבח. פעם  אמר שהוא לא מבין למה אנשים טורחים לבנות סלון ולסדר בו את כל הספות והקישוטים, במילא תמיד נמצאים במטבח. משפחה זה מטבח, אבל אחרי שהוא עזב המטבח ננטש והמיטה שלי נהפכה למרכז הבית. אפילו האוכל שאני מגרד מגיע למיטה.

מכיר אותי כבר חמש-עשרה שנה. מה הוא חושב שפתאום אני אתחיל להיות כמו כולם אם הוא יעזוב? בטח חושב שאם הוא לא היה עומד בגיל אחת-עשרה  על-יד הדלת ואם לא הייתי הראשון שראה את הילד הבדואי הרזה והמפוחד, אז היה יוצא ממני משהו נורמלי יותר. בקיבוץ, לך תהיה אחר, לא כמו כולם. עובד, היה הוא באמת. בגלל זה הוא ברח ממני. זה אני שלא יודע מי אני בכלל.

אני יורד מהמיטה ונכנס לשירותים. הידיים שלי דביקות. אני פותח את ברז המים, מניח את הידיים בזרם הקר. בתוך הראי מביטות אלי פנים עם זיפי זקן בהירים בני יומיים. בראי, אי-אפשר להסתכל על שתי העיניים שלך בבת-אחת. אני מסתכל פעם על עין ימין ופעם על שמאל, וכל עין נראית קצת אחרת.

כשהייתי בן עשר ישבתי בחדר של ההורים, הסתכלתי על אבא ואימא והרגשתי כל-כך רחוק. מי הם? מה אני שלהם? אנשים זרים יושבים באותו חדר וקוראים להם משפחה. אהבת משפחה זה כאילו מובן מאליו. אבל אני, את עיינה אהבתי באמת, כמו אחות. ועובד, איך ניסיתי לספוג את ריחו, לשמוע את נשימתו. אני רציתי לגעת בעור המבריק השחום הזה ולהתעטף בזרועותיו. פעם נכנסתי אליו לחדר השינה. הוא ישן על הגב והרגליים והידיים שלו פשוטות לצדדים. הפנים שלו, פתאום הוא חייך כאילו היה באיזה חלום שהכל בו טוב. כשאני ישן, מספיק לי איזה רבע מהמיטה. הגוף שלי כמו עוּבַּר. הרגליים מקופלות והברכיים מגיעות עד הסנטר. הידיים עוטפות את הרגליים וכולי מכווץ, שומר על הלב והקרביים הכי בפנים שאפשר. על מה אני שומר כל החיים?  על מה אני שומר? נותן לראש ללכת באיזה דרך ראשית בטוחה והגוף המסכן שלי צולע בשביל צדדי זנוח.

הם הלכו לדרכם, לאיזה דרך אני יכול לפנות?

פעם שאלתי אותו: למה דווקא את הפרגים הגדרת בפעם הראשונה? והוא אמר: פרג הוא כתם של דם מונח על חוט ארוך ודק. כל-כך דק שאתה לא מבין איך הוא מחזיק מעמד ברוח. הפרגים מצליחים לפרוח כמעט בלי להיות קשורים לאדמה. שמת-לב כמה זמן שהם פורחים? זה הפרח הכי פורח, הכי עף שראיתי בחיי