חלום יוסף

יום אחד בכפר

יושב יוסף ומחכה. עוד מעט ירד במדרגות הלולייניות אל המרתף, יפתח את הדלת החורקת ויגשש בידו השמאלית על הקיר עד שיגיע לכבל החשמל הצמוד לקיר במסמרים שדפק ועיגל. ידו תתקדם לאורך הכבל ותיעצר במפסק של המעגל החשמלי שהרכיב. את המפסק צריך להסיט כך שיתיישר עם כיוון הכבל והנורה תדלֶק. התאורה חיוורת, לא נורא, מספיק כדי לראות היכן נשענות האופניים שאותן יחפש.

צלצול פעמונים מקפיץ את יוסף. האחיות רגינה ואדלה מתקרבות לביתו רכובות על אופניים. יוסף מתרומם, מותח ידיים לאחור, עובר דרך המטבח, יורד אל המרתף ויוצא לקראתן בשער החצר האחורית. שוב ארנסט מאחר ואולי אף לא יגיע. בטח יצא לסיבוב עם רופא הכפר. ארנסט יודע בדיוק כמוהו שזה היום וזוהי השעה שלאחיות יש זמן חופשי. מדי יום ראשון הם יוצאים לטיול אופניים. הוא, ארנסט, רגינה הבכורה, בת גילו של ארנסט ואדלה הצעירה המיועדת לו ליוסף. איך ארנסט יכול להעדיף סיבוב חולים עם אבא על טיול אופניים עם בנות הזוג, את זה יוסף מתקשה להבין. הוא מקבל את פניהן של האחיות, אדלה עם חיוך זורח ורגינה במבע קצת זועף. יוסף מציע שיחפשו את ארנסט אבל רגינה אומרת שלא כדאי לבזבז את הזמן כמו אז בפעם הקודמת ושאם ארנסט חושב שהיא תחכה לנצח הוא טועה. בבית ממול לחווה שלהן יש דיירים חדשים ויש להם בן בגיל המתאים וכבר כמה זמן שהיא שמה לב איך הוא מסתכל לעברה. יוסף מחייך בחזרה אל אדלה ושואל אם יש גם בן בגיל שלה אבל אדלה לא נענית לקנטור, מצלצלת בפעמון האופנים ומצביעה על הסל התלוי מאחורי האופנים של רגינה. "הבאת משהו יוסף?" היא שואלת, אז הוא שולף מהסל שלו בקבוק יין שלקח מהמטבח – ברשות. אמא לא עושה מזה עניין גדול, "תטיילו להנאתכם בנים עם האחיות החביבות", היא אומרת. 'האחיות החביבות', ככה אמא קוראת להן מאז שהגיעו לגינטרסטל לפני תשע שנים.

ארנסט היה מדוכא כל כך כשנאלץ לעזוב את בית הספר בברלין, ואילו הוא, יוסף, דווקא שמח על השינוי שעשתה המשפחה. חודשים אחדים לאחר שהתמקמו בבית הכפרי גילו שהבית שלהם סמוך לחווה של רגינה ואדלה, שהגיל שלהן מתאים בדיוק לגיל שלהם ושהם יכולים ללכת ביחד לבית הספר. אפילו ארנסט שהתמרמר על השינוי שלא לטובה בלימודים, נהנה מהחברה החדשה. מאז הם תמיד יחד. בעיקר בטיולי הטבע וגם בביקורי האחיות בביתם. אמא מארחת את 'האחיות החביבות' בסבר פנים נעים. רגינה אומרת שהיא "מעדיפה לשהות בבית שלכם כי שקט פה ונעים הרבה יותר מהרעש בחווה. אצלנו בחווה לכל זוג ידיים פנויות ישר מוצאים עבודה, אז עדיף שנתארח אצלכם אם אתם לא רוצים להיות פועלים". יוסף דווקא סקרן איך זה להאכיל את התרנגולות ולחלוב את הפרה והעז, אבל רגינה דוחה – כבר שנים – את נטיותיו האיכריות. למעשה בזמן האחרון חושב יוסף, אולי זו לא הסיבה היחידה. ניסה לדבר עם אדלה, שאל האם ההורים שלהן לא רוצים לארח בביתם בחורים מגודלים, אבל אדלה דחתה את דבריו ואמרה שהיא קָצָה בעבודה "וחוץ מזה האפשרות לבוא אליך ואל ארנסט טובה מדי בכדי לוותר עליה". יוסף חושב שאולי כדאי לו לשוחח על כך עם אמו, היא בטח לא תדחה את ספקנותו ותנסה להתחקות יחד אתו על שורשי הקשר עם בנות החווה.

עכשיו הוא עולה על אופניו ומצטרף אל הבנות. רגינה מובילה, אחריה יוסף ואדלה זה בצד זו. בהתחלה הם גולשים בדרך המרוצפת עד לתחתית הכפר היכן שהרחוב מתחלף בשביל מתפתל אל תוך היער. על השביל הזה קשה לדווש אז הם יורדים מהאופניים, אוחזים בכידון והולכים זה אחר זו וזו לתוך ה'יער השחור' לעבר ההרים.

כשגרו בברלין, אפילו שהיה ילד קטן, הוא זוכר את טיולי השבת בחיק הטבע, חיק שונה כל-כך מחיק היער הזה. שם השבילים מרוצפים בינות לדשאים ולגדר החיה ויש עצים ענקיים שמצלים על הספסלים בצדי השביל. במקומות מסומנים אפשר היה לרדת לדשא. אמא היתה פורסת שמיכה קלה ומניחה את סל הפיקניקים שהכינה מבעוד מועד. אבל כאן, לך תנסה לרדת מהשביל, סבך ירוק ריחני ומטפטף מכל עבר יקבל את פניך בחיבוק עוצר.

רגינה ממשיכה להוביל, קשה לדעת היכן תחליט לעצור. אם ימשיכו עוד לפחות שעתיים יגיעו לפסגה הראשונה של השאוּאינס ('המשקיף למטה') ושם יפתח חלון אל הנוף. משם אפשר לטוס באופניים עד למטה בחצי שעה. אבל אולי היא תחליט לעצור באמצע הדרך, היכן שיש קרחת יער עם פלומת עשב רכה ירוקה רוויה בטל. השמים כחולים ושמש חמימה מייבשת את הטל כך שהעשב מצע טוב להתיישב מסביב לסל שהן הביאו, לפתוח את בקבוק היין שהביא ולמזוג לכוסות היין השקופות, לרחרח את הכריכים העטופים בנייר פרגמנט ולנחש מה יש בפנים: חריץ גבינה? ממרח חמאה? נקניק נוטף שומן? תוספת של עלה חסה או פרוסת עגבנית אולי? ורק כשיצליח לנחש יוכל לפתוח את העטיפה. איזה תענוג לנגוס בכריך שמכינה אדלה, תמיד היא מכינה לו את הכריך ורגינה מכינה לארנסט. הן יודעות בדיוק איך כל אחד מהם אוהב. כמה חמאה לשים על הסכין (המון בשבילו ומעט בשביל ארנסט ששומר על בריאותו), מה עובי הנקניק וכמה פרוסות מלפפון לפזר.

בערך באמצע הדרך לפסגה, שני צעדים מהשביל, מתגלה קרחת יער קטנה. רגינה נעצרת, משעינה את אופניה על עץ ומורידה את הסל. יוסף ואדלה מפילים את אופניהם על השביל ושלושתם פורשים למנוחה.  היום כדאי לעצור כאן, רוח חרישית מניעה את העצים וזה די ודאי שכשיגיעו לפסגה היא תנשב בעוצמה, תנער את המפה והמאכלים ותקפיא את עצמותיהם.

האחו ירוק ונעים. אדלה פורסת מפה משובצת, רגינה מניחה עליה את הסל ובתנועות מהירות מוציאה סלסלת כריכים וסלסלת פירות וכוסות ובקבוק ועוגה עטופה ומפיות ו... יוסף בקושי עומד בקצב, מוציא את הסכין המתקפלת וחושב איך ארנסט מצליח שוב לקלקל לו הנאות. בתוך סל הפירות יש תפוח אחד גדול עם לחי אדומה. יוסף מתיישב על-יד אדלה, לוקח את התפוח ורוצה לקלפו, אבל רגינה מוציאה מידו את הסכין תוך שהיא לוחצת, בטעות כנראה, על בורג הלחצן והלהב משתחרר בתוך ידו של יוסף וחורץ בכרית הרכה של שורש אגודלו חתך ארוך ואדום. צעקה מרה של רגינה וטפטוף טיפות אדומות על המפה המשובצת מקפיצים את שלושתם. אדלה ממהרת למשוך את המפה ולהצמיד את הבד לכף היד המדממת. יוסף מקרב במהירות את ידו העטופה אל חזהו וקרקוש כוסות היין המתנפצים אל תוך הלחם והפירות מעיר את דעתו. "מהר מהר לעצור את הדם. הנה שם יש עלים גדולים של מרווה רפואית, תביאי לי להניח על החתך". אחר-כך הוא מוציא ממחטה לבנה מכיסו, מהדק וקושר על ידו. רגינה אוספת בזהירות את האוכל והשברים לסלסלה והם חוזרים יחדיו לאופניים, גולשים חרש ובזהירות בדרך חזרה.

על יד שער הבית שלושתם מפילים את האופניים. רגינה מנגבת זיעה ודמעות בקצה שרוולה והם נכנסים פנימה. יוסף ממהר לשירותים, הממחטה על ידו אדומה. "גברת לוי, גברת לוי, מהר" קוראת אדלה ורצה בין החדרים אל המרפסת. אמו של יוסף שנמנמה בשמש המחממת קמה ונוזפת באדלה: "בשבילך אני לינה בבקשה" אבל מיד מרצינות פניה כשהיא רואה כמה אדלה נרגשת. היא ממהרת אחריה לשירותים וחובשת את היד של יוסף.

עשר דקות אחר-כך ארבעתם במטבח. על השולחן מפה משובצת, כוסות תה וכריכים קטנים שהכינה המבשלת. לינה מרגיעה שהחתך לא עמוק פשוט הוא היה על כרית כף

היד היכן שיש הרבה נימי דם. "יפה עשיתם איך שעצרתם את הדם בעזרת עלי המרווה הרפואיים. אני צריכה לספר לאבא איזו תושייה יש לך יוסף. ארנסט בטח ילך בעקבותיו של אבא אבל אתה נראה לי שתמצא לך מקצוע אחר. ביולוגיה או כימיה אולי, מה דעתך?" יוסף צוחק ואומר שיש עוד זמן ובינתיים הוא מעדיף להמשיך להנות מהטבע בלי לחקור אותו יותר מדי.

"לא כל-כך הרבה זמן, יוסף. ארנסט רוצה להתחיל לימודי רפואה כבר בשנה הבאה וגם אתה תסיים בית ספר שנה אחריו". ליוסף לא נעים לשאול על-יד האחיות אם זה אומר שהם עוזבים, אז הוא מקרב את כוס התה הרותחת אל הפה ולוגם לגימה קטנה ומהירה ונכווה. זה לא היום שלי הוא חושב ומסתכל על רגינה שכובשת את עיניה במפה. אמו מפצירה שיטעמו מן הכריכים שאמנם שונים בטעמם מהכריכים שהכינו לפיקניק אבל "לבטח אתם רעבים. וחוץ מזה אם תאכלו יפה בטח גם ארנסט וד"ר לוי יגיעו ותוכלו לתכנן תכנית אלטרנטיבית לבילוי."

"אולי נבקר אצלכן?" מציע יוסף. רגינה קמה ואומרת שזה לא כל-כך מתאים. ושאולי הוא רוצה קצת לנוח כי הוא איבד די הרבה דם. היא אוחזת בכתפה של אדלה ודוחפת אותה קלות כדי שתקום. יוסף מתרומם יחד אתן ומלווה אותן לדלת. אחר-כך חוזר למטבח לשבת עם אמו. מבקש לדון עמה אבל לא יודע על מה בדיוק, או מה יהיה המשפט הראשון.

פתאום הכל נעשה דחוף. לפני שאביו ואחיו יגיעו רוצה יוסף לדעת את דעתה. האם גם היא כמו ארנסט חושבת שבית הספר בכפר לא לרמתם? יוסף לא סובל את ההתנשאות הזו של מי שגר בברלין וחושב שהחיים בכפר יותר נחשלים ופחות אינטלקטואלים. הוא קם מהכסא במטבח והולך לחדר הספריה. איך זה שתמיד אמא מארחת את האחיות במטבח, האם שם בין הסירים היא חושבת שהן ירגישו יותר בנוח? למה לא כאן בין הספרים? או בחדר החממה בין הסחלבים? היה רוצה לשאול את אמו אך חושש להקניטה. אמא גאה בהכנסת האורחים החמימה והמנומסת ודואגת מאד שאורחיה ירגישו בנוח. את הרופאים שמגיעים מפרייבורג הסמוכה למפגשי למידה פעם בחודש היא מארחת בספריה, ואת חברותיה לרקמה בחדר החממה המואר. יוסף מרגיש את ידו פועמת. דקירות אחידות של כאב מכרכמות את פניו. ברור שבמשפחתו יש העדפה של המוח. ברור שעם תום הלימודים בגימנסיה על הילדים ללכת ללמוד באקדמיה מקצוע נחשב. ארנסט דווקא משתף פעולה, אפילו אמר פעם שעשו בחכמה שעברו לגור צמוד לפרייבורג – עיר האוניברסיטאות הדרומית, אבל מי אמר שגם הוא, יוסף, צריך? יש לו עוד שנה ללמוד אבל אחר-כך יהיה הוא אדון למעשיו. זה הזמן להתחיל לשאול את עצמו מה הוא רוצה לעשות ולאן הוא רוצה ללכת. יוסף יוצא אל המרפסת, מסתכל על הבתים ואחריהם על ההרים הירוקים שביער השחור. ממול פסגה אחת ירוקה ומושכת עטופה ביער ירוק כהה וצפוף. אף פעם לא ניסה לעלות לפסגה הזאת. גם לא לזו שאחריה, וזו שמצדה המערבי של זו שאחריה, ופסגות נוספות מכל עבר. אף אחד לא מגיע לפסגות האלה, חושב יוסף, מלבד ציפורים וזאבים ואילים. אולי גם כבשים רועות? שמא הרועה כן מגיע? אם הוא היה מצטרף אל הרועים בימות החופשה יכול היה לסלול נתיבים לא סלולים ולכבוש פסגות עלומות.

יוסף מוצא שהוא מקנא באותו 'שמא רועה' שהגיע אל הפסגה העגולה שממול. הוא ולא אחר היה בעיניו לכובש היעד הנכסף. לא רופא שמצא תרופה למגפה, לא מצביא שכבש מבצר אסטרטגי, לא הוגה דעות שפרסם ספר הגיגים חדש. לא, לא הם אלא הוא, הרועה, שימיו נפרשים מאופק עד אופק בין פסגה נעלמה אחת לאחרת.

אבל את זה הוא לא יכול להסביר לאף אחד.

למרגלות הפסגה, על השביל המטפס אל הכפר הוא רואה שתי דמויות, אחת מהן נושאת תיק של רופא, מתקרבות אל הבית

ושוב חש בכאב הסכין שחתך בבשרו.

רכבת לברלין

"מה זה צריך להיות?" שואל ארנסט את אביו ואמו ומתכוון שהוא לא מבין למה החליטו לפני תשע שנים לעבור מברלין לפרייבורג, ולמה עכשיו שוב הם חוזרים לברלין.

"למה דווקא אז ולמה עכשיו? למה דווקא בשנות הגימנסיה החלטתם ששני הבנים שלכם ילמדו בבית ספר כפרי, ועכשיו אתם תולשים אותנו מהאפשרות ללמוד בעיר האוניברסיטאות המובילה בגרמניה?"

ארנסט ממשיך שיחה שהתקיימה בחודשים האחרונים בבית המשפחה בגינטרסטל הסמוכה לפרייבורג, בזמן שארזו ספרים ומצעים וכלים ורהיטים בבית הכפרי.

יוסף מקשיב בהיסח הדעת. מיותר בשבילו לנסות להבין את הכעס של ארנסט. הקובלנות של אחיו כשהגיעו לכפר מתחלפות בקובלנות של חזרה לעיר. קשה לו להבין את חוסר הסקרנות ואת הצורך השמרני של המשכיות  בבית המוכר. היינו כאן והכרנו את חיי הכפר (ואת האחיות. עכשיו נחמץ לבו) כמו שנהיה שם ונכיר את חיי הכרך. השינויים מבורכים, חושב יוסף ומרגיש שזה בעצם מה שהוא רוצה מעצמו. לשנות את חייו, את דעתו, את מקום מגוריו. אבל ארנסט לא חושב כמוהו ובעצם גם אדלה לא. כשבישר לה על החזרה לברלין זלגו דמעות מעיניה. אמר לה שהיא צריכה לשמוח כי הם חברים טובים וזו הזדמנות בשבילה לבוא לבקר בעיר הבירה.

אדלה נגבה דמעותיה בכעס ואמרה "אתה לא מבין. אין סיכוי שיתנו לי לנסוע לבד ברכבת".

גם את זה יוסף לא מבין. למה בנאדם מבוגר בגיל 18 צריך לבקש רשות? ניסה להסביר לה שהיא צריכה לבוא ולהודיע, לבוא ולבשר להוריה שהיא נוסעת לביקור בעיר הבירה, ושגברת לוי תארח אותה בשמחה בביתה ויוסף שהם כבר מכירים יראה לה מקומות חשובים בעיר. "תחשבי על זה אדלה, כמה פעמים אמרת לי שאת רוצה לבקר בשער ברנדנבורג, בMuseumsinsel וברייכסטאג. הנה ההזדמנות שלך להיות אשת העולם הגדול ולא בת כפר קטנטנה".

אדלה לא השתכנעה. היא נתנה לו חבילה קטנה עטופה ונשיקה על הלחי והלכה לביתה. כמו רגינה אחותה הגדולה, גם היא החליטה לא לבוא לתחנת הרכבת ולנפנף מטפחת לבנה.

נזכר במתנתה. הוציא מכיס מעילו את הפנקס הקטן עם הכריכה הרקומה. בפנים, בכתב מסולסל ונקי מכתמי דיו, אדלה כתבה הקדשה ובקשה שלא ישכח אותה, וחתמה את שמה ואת הכתובת המלאה של החווה. בשמחה יבוא לבקר אותה באחת החופשות, עכשיו כשאין לו בית בגינטרסטל יש סיכוי שיוכל לשהות בחווה וללמוד קצת מעבודת האדמה כפי שקיווה מאז תחילת היכרותם.

הרכבת משקשקת. רעש מגע הגלגלים על המסילה גובר על המחשבות. עיניו נעוצות בחלון המחשיך, תמונת השדות עם בתי החווה והיערות מתחלפת בתמונת פנים התא. מביט דרך הזגוגית באביו שנשען בגב ישר על מסעד הכסא עם פייפ (מקטרת) בפה וענן עשן.

העיניים נעצמות לאיטן.

רחש ניירות מתקלפים וריח לחם טרי מעיר את יוסף משרעפיו. אמו שבחלון מתכופפת אל הסל ומוציאה צלחות, מזלגות וסכין. חותכת את הלחם ומניחה פרוסה על כל צלחת. היד של ארנסט מושטת אל אחת הצלחות אך לפני שהיא מגיעה ידה של אמו סוטרת בה. אחר-כך בוצעת גם נקניק דם עסיסי ופותחת קופסא של ירקות חתוכים. הריחות והתנועות מנערות את יוסף והוא מזדקף במושבו.

דלת התא נפתחת, הכרטיסן מציץ פנימה ואומר ערב טוב. מציין שהרכבת עמוסה ולכן הספסלים התחתונים יישארו מושבים גם בלילה. הוא עומד להכניס לתא שלהם עוד זוג עם ילדה. "אתם בחורים צעירים יכולים להחזיק מעמד, המיטות העליונות מיועדות לגברת ולילדה".

הוא עושה סיבוב קטן בתא שגורם לאמו להזיז את הסל הצידה ולדחוק את האוכל הפרוס לתוכו, פונה אל הדלת ומפנה את הכניסה, אחריו נכנסים לתוך התא אנשים לבושים בשחור לבן. על ראשו של הגבר מגבעת שחורה וראשה של האשה מכוסה במטפחת. ילדתם הקטנה עומדת ביניהם, חולצתה הלבנה רכוסה עד למעלה וחצאיתה שחורה, רגליה מכוסות בגרביים לבנות ארוכות. הם עומדים רגע באמצע ושותקים עד שיוסף מפנה את המושב ליד החלון ועובר לשבת ליד אחיו.

לינה מדברת ראשונה, מזמינה את הנוסעים החדשים להתיישב ומציגה את משפחתה: "בעלי ד"ר לוי, שני בנינו הגדולים ארנסט ויוסף ואנוכי גב' לינה לוי.

שתיקה.

המשפחה מניחה את החבילות, סל גדול ושני שקי בד, מתחת לספסל ומתיישבת.

"בדיוק הוצאתי אוכל" אומרת לינה ומזמינה את הזרים בתנועת יד רחבה להצטרף לארוחת הערב. מוציאה שוב את הצלחות ומעמיסה על אחת מהן פרוסות וחתיכות נקניק. חותכת עגבניה לרבעים ומוסיפה לצלחת ומגישה אותה לאשה הזרה. כף ידה של האשה נשלפת בתנועת 'עצור'. היא מתלחשת בשפה זרה עם בעלה ומנענעת את הראש בשלילה. אחר כך מוציאה מהסל כיכר משלה ובוצעת חתיכות לחם גדולות לבני משפחתה. מחייכת אל לינה במבוכה ומנענעת בראשה כאילו מסבירה שככה זה טוב.

יוסף מנסה להבין את השפה. היא דומה לגרמנית אבל מאד לא מובנת. שתי המשפחות אוכלות בשקט את לחמן.

מה שטוב ביחד אתם בתא זה השקט, חושב יוסף, ארנסט הפסיק לקונן ואמו משוחררת מלהסביר. אבא מוותר על הפייפ מתוך התחשבות במשפחה הזרה. עושה רושם שכל מה שמתאים למשפחת לוי לא מתאים להם.

היה רוצה לשאול אותם כמה שאלות אבל עכשיו כבר מאוחר והם מתארגנים לשינה. אביו מסדר את המיטה שמעליהם ומבקש בשקט מאמו שתעלה למעלה כדי שלפחות היא תישן במנוחה. "את המיטה השנייה נניח לשותפים" הוא אומר, ומצביע בידו על הדרגש ממול כדי שיבינו את כוונתו. ההורים הזרים נענים ברצון ומארגנים לבת את הדרגש. האם מוציאה רדיד ארוך ומאיצה בבתה לעלות. מילים אחדות נאמרות, יוסף אוגר אותן בזיכרונו: 'מיידלע', 'שלאפן', 'מאמעס'.

בלילה הזה נדדה שנתו.

המחשבות על ברלין, מה הוא זוכר מעיר הולדתו והאם הוא רוצה לחזור לחייו הקודמים, הבריחו עייפותו. מבית הספר של ילדותו זכר בעיקר חששות גדולים. איך התקשה לדבר מול הכתה וכמה הציק לו האדון המורה בשל כך. היה שואל שאלות ומצביע לעברו: "לוי, תורך!" פעם אחת הקיא את מרק העגבניות שאכל יום לפני כן כשעמד מול הכתה, עד כדי כך עלתה הבחילה. מבחינתו של יוסף המעבר לכפר היה משחרר. האוויר החופשי שחרר גם את חרצובות לשונו כפי שאמרה אמא, אפילו את ההסבר הזה גייסה כדי לשכנע את ארנסט למה היו צריכים לעשות שינוי. אבל יוסף יודע שזה לא היה העיקר, בהחלט לא. הירושה שקיבלה מאחיה התאומים שנהרגו במהלך סיור באנגליה אפשרה להוריו ליהנות מקצבה חודשית נדיבה. אביו שלמד רפואה בפרייבורג הרבה לספר להם על ההרים השחורים וכמה החיים בדרום גרמניה יפים יותר, רגועים יותר. לחיות פרק זמן בגינטרסטל היה בשבילו הגשמת חלום נעורים.

מבקש יוסף לקחת מגינטרסטל את הדברים הטובים שצבר. רק את האופניים השאיר מאחור. אמא אמרה שהם לא מתאימים לברלין ומצאה כדרכה משפחה שאפשר לעזור לה. במרכז הכפר גרה האלמנה שינדל עם שלושת ילדיה. ארבעת זוגות האופניים של משפחת לוי היו למנחה מושלמת יחד עם השמלות לעבודות החצר והגינה ומדי בית הספר של הבנים. יומיים לפני שהעבירו את ארגזי המטען לתחנת הרכבת צעדו לינה ארנסט ויוסף עם אופניים ועליהם חבילות. משני צדיו של ארנסט שני זוגות, כיוון שד"ר לוי עדיין עסוק בקליניקה שלו בטיפולים אחרונים. האלמנה פתחה את הדלת ועיוותה את פניה בחיוך שיכול היה להתפרש כמבוכה או כהכרת תודה, מה שגרם לארנסט וליוסף להניח את החבילות ולצאת מן הבית.

בחוץ, כשחיכו לאמם אמר ארנסט שהם גרים כאן כבר שנים ועדיין הוא לא מרגיש בנוח. לזה דווקא הסכים יוסף.

"אתה חושב שזה משהו בנו? איזו זרות שאנו מקרינים?"

"אנחנו אחרים!" קבע ארנסט בפסקנות.

"אחרים במה?" הקשה יוסף.

"אחרים. בני עיר. לא דרומיים. אולי יהודים".

מדי פעם היו מדברים על יהדותם בבית. נזכר איך קצת לאחר שארנסט חגג יום הולדת 13, וקצת לפני שהוא חגג, נסעו במרכבה לפרייבורג ושם, בבית הכנסת הראשי של העיר פגשו את הרב שנראה די דומה לאיש שישב עכשיו מולו ברכבת. הוא לימד כל אחד מהם פרשה מהברית הישנה ואחר-כך בירך אותם לבר המצווה. זה היה מוזר, בהחלט מוזר, אבל אבא אמר שכך היה גם כשהוא הגיע לגיל 13 וזה מנהג ישן נושן שעובר מדור לדור ומזכיר את יהדותם.

יותר מזה לא ניסה להבין. זה בהחלט היה מוזר ולא אופייני להוריו שלא ממש שמרו על קשר עם המשפחה והעדיפו את חברתם של אנשי המקצוע ואנשי הספר החביבים עליהם.

בני משפחה. נזכר איך כשהיו בברלין נפגשו לעיתים עם בני משפחתם. היו לו דודות

ודודים ובנות דודים בברלין. אבל מאז שעזבו את ברלין לא נפגשו עמם. אף אחד לא בא לבקרם, וגם מכתבים לא הגיעו. חשב לעצמו: האם יחדשו את הקשר עכשיו כשהם חוזרים למכורה?

ואז נזכר בהלגה

ונרדם.

הלגה מחליטה לעלות

"הלגה חביבה, את יכולה לרדת לטרקלין בבקשה." קול רם מהקומה התחתונה מפריע להלגה לקרוא. היא קמה ויורדת לאט במדרגות עם הספר ביד, מצפה לנזיפה. אבל ברטה לא מפנה את מבטה, היא עומדת מול גברת קטנה בשמלה ארוכה שרכוסה בקפידה עד לצווארון מעומלן ומשוחחת איתה בהתלהבות. מאחורי הגברת עומדים בשקט שני בחורים. הלגה נעצרת מאחורי אמה ומציצה בהם בגנבה. האחד גבוה ויש לו אף ענק ומכוער. השני קטן וצנום, עיניו חדות ומסתכלות בה בחזרה בלי להתבלבל. ברטה מבחינה במבט שלו ומסובבת את ראשה: "הלגה, כמה פעמים אמרתי לך.." הנערה מזדרזת להסתיר את היד עם הספר מאחורי הגב. "תכירי, זאת דודתך ובני דודתך. את בטח לא זוכרת –"

אבל הלגה זוכרת. טנטה לינה הקטנה ושני בניה. ארנסט, שתמיד ישב בצד בגלל שהוא  גדול מיוסף וממנה ולא נאה היה לו להשתתף (איזה אף גדול ומכוער הוא צימח) ויוסף, שהסכים תמיד לכל מה שביקשה, אפילו שהייתה צעירה ממנו, הסכים. יוסף מביט בה בלי להשפיל מבט עד אשר עיניה צונחות מטה.

ברטה דורשת מבִתה שתיגש לנשק את ידה של הדודה. הלגה גבוהה מדודתה בחצי ראש. אחר-כך הנערים ניגשים אליה במצוות אמם ומנידים בראשם. יוסף עדיין לא מוריד ממנה את העיניים.

מאוחר יותר, ברטה יושבת עם לינה אחותה בטרקלין, מאיצה בהלגה שתדאג לבני-הדודה כי 'יש להן המון על מה לדבר'. הנערים יוצאים למרפסת. סוכנת הבית מביאה מגש ועליו שלוש כוסות שוקולטה וקערית עם רקיקים. הלגה מסדרת רקיק אחר רקיק ומגישה צלחית לכל אחד. יוסף מוחק אחת-עשרה שנה, הוא צוחק, "ובכן חביבה, הצליחו לאלף אותך אני רואה". ארנסט מסיט את גופו הצידה כמו אז והלגה מתפרצת: "גם אתה נראית די מאולף כשעמדת מאחורי אימא שלך".

"אני באתי עם אמא בגלל שהייתי סקרן לראות מה יצא ממך. אני רואה שאין לך בעיה שמשרתת מגישה לך כוס שוקולטה. כמה משרתים יש בבית הזה בכלל?"

"די יוסף, לא באת הנה כדי לפטר את המשרתים. הרשה להם להשתכר למחייתם בלי שתארגן להם איגוד מקצועי."

הלגה נועצת מבט בארנסט. אם הוא פתח את הפה, סימן שמדובר בעניין רציני. הלגה

סקרנית כמו סנאי, ככה אומר אביה, תמיד מוכרחה להבין למה מתכוונים, לרדת לשורש העניין.

"למה, מה לא בסדר במשרתים שלנו?"

יוסף צוחק לרגע, וכבר הוא רציני. שנים שלא ראתה אותו, שנים. הלגה מקשיבה בשקט. יוסף מספר איך כשחזרו מהדרום ארנסט התחיל ללמוד רפואה והוא, יוסף, הבין שזה מה שמייעדים לו, אבל הרגיש שהייעוד האמיתי שלו לא באקדמיה...

"אז מה אתה רוצה לעשות?" שואלת הלגה שמרגישה פתאום אותו הדבר.

"בהתחלה" אומר יוסף "הלכתי למקומות לא מוכרים, שאלתי אנשים איך הם החליטו מה הם רוצים, דיברתי עם הסטודנטים לרפואה שבאו ללמוד עם ארנסט אצלנו בבית, הצקתי - -"

ארנסט מחזיר פניו מן החלון ומהנהן.

"- - להם, שאלתי אותם האם ההחלטה להיות רופא היתה שלהם או של ההורים - -"

ארנסט מתערב: "הצקת, הצקת. איזה שאלות מרגיזות. בגללך הפסקנו ללמוד בבית" ואז הוא משתתק.

יוסף לא נרתע מהערות המעליבות וממשיך לדבר. "ככה פגשתי את הסטודנטים הציונים. משהו במסלול שהתוו ההורים לא נראה גם להם. אמנם לא באמת העזו להמרות את רצונם של ההורים, אבל סיפרו לו על מפגשים עם יהודים שבאו מפלשתינה --"

ארנסט מסובב שוב את הגב ומסתכל דרך החלון, הכתפיים שלו מתכווצות ברוגזה, לפחות ככה זה נראה. אבל יוסף לא מתייחס וממשיך לדבר. הוא מספר להלגה על החווה בפאתי היער מחוץ לעיר. איך, כשהגיע לשם בפעם הראשונה, הרגיש בבית. "זה המקום שבו אפשר לשאול שאלות אמתיות ולהציק, כמו שאומר ארנסט, בלי שזה יפריע לאף אחד. להפך" הוא אומר, "השאלות שלך, ככה אמרו לי, הן שאלות שכל צעיר יהודי צריך לשאול, שאלות שצריכות להישאל - -"

הלגה זעה על הכסא בחוסר מנוחה. חושבת לעצמה שגם היא צעירה, ויהודייה למרות שאין לה מושג מה זה אומר, ואף פעם לא שאלה את עצמה שאלות של יעוד.

יוסף ממשיך לספר איך הצטרף להכשרה, מחנה בפאתי ברלין על גדות הריין לא רחוק מחווה קטנה נשכרה לעניין, למרות הקושי של הוריו לקבל את הנטישה שלו, "ככה הם קוראים לזה, נטישה" הוא אומר. ואיך הוא וחבריו עובדים בבקרים ולומדים בלילות על ציון הרחוקה.

כמה שהיא מקנאה. היא כל-כך משתעממת בבית, אפילו הפסנתר והספרייה הענקית עם מדפי הספרים המפתים לא מהווים נחמה למשמע סיפוריו של יוסף על ההכשרה.

בערב, ליד שולחן האוכל הארוך שקט כרגיל. הלגה מסתכלת על זיגפריד אביה שבוצע פרוסות מגוש הבשר ומגיש אותן להנרייטה שתחלק. אמה לא אומרת אף מילה על הביקור והלגה תוהה מה תהיה התגובה של אביה אם היא תספר לו על הפגישה המחודשת. הנרייטה לוקחת את מגש הבשר, מעבירה בזהירות פרוסה לצלחת של זיגפריד ומוזגת עליה רוטב. אחר-כך עוברת לקצה השני של השולחן להגיש בשר לאמה. כשהנרייטה מגיעה אליה, הלגה מכסה את הצלחת ביד פרושה וחושבת איך שוב יש לה על מה להילחם. אבל הפעם היא תנצח. הפעם לא תתפרץ סתם כך בדמעות.  אולי יוסף  יכול לעזור? כדאי שתחשוב על זה בלילה. תתכונן. אבא כל היום בבנק וכשהוא חוזר הוא מסתגר בחדר העבודה. יש להחליט מתי לגשת אליו ואיך לדבר בהגיון.

תחילה היא נעזרת באמה, שלמזלה לא מרגישה בכוונות נסתרות. הלגה מדברת במתיקות על הדודים שחזרו לגור בברלין ואיך יש שוב משפחה קרובה. חשוב לעזור להם להכיר מחדש את העיר. ברטה אומרת שטנטה לינה מתגעגעת לחיי הכפר אבל מה לעשות, אביך אמר כבר אז שלדוד יהיה קשה להסתפק בעבודת רופא כפרי. הלגה מציעה לארגן טיול ופיקניק בפארק, מקווה שיוסף לא יעדר למרות שימיו מלאים בעיסוקים בהכשרה.

הוא בא.

הלגה מספרת לו את תכניתה אך הוא מסתייג: "אבא שלך לא ירשה לאף אחת מגבירות הבית ללכלך ידיים בעבודה". יוסף מדבר בקול מזלזל והלגה מרגישה איך קומתו של  אביה מצטמקת.

"אני הבת הקטנה שלו ויש לי דרכים משלי לשכנוע" אבל יוסף מלגלג, הסגנון הזה של להשיג בתפנוקים כל מה שהיא חושקת בו לא נראה לו כדרך יאה לסוציאליסטית בתחילת דרכה.

אחרי שהם נפרדים הלגה מרגישה שהיא תולה ביוסף תקוות רבות מדי. 'אין לי אף אחד מלבדי'. היא חושבת. 'אני צריכה לפגוש את אבא כשיהיה מוכן להקשיב. להכין מראש כמה הצעות, כמה אפשרויות. צריך לקחת בחשבון שיתנגד, אי-אפשר לצפות מאבא שיסכים שאצא להכשרה. חקלאות זה לא רעיון מוצלח, לא כדאי להזכיר. ליהודים אסור להיות בעלי אדמות ולכן עדיף שלא אדבר על זה. משק בית אולי? גם מנהלות משק בית צריכים בהכשרה'. הלגה חושבת על סוכנת הבית ופתאום זה נראה

לה מוזר שאישה זרה גרה בביתם וקובעת מתי יום הכביסה ומה יהיה התפריט של כל ארוחה. גברת מנהיים גרה בבית מאז שהלגה נולדה, אבל הקול המזלזל של יוסף במרפסת 'אין לך בעיה שמשרתת מגישה לך כוס שוקולטה' חלחל והפך את סוכנת הבית לאישה זרה.

בזמן האחרון יוסף מופיע בבית של הלגה אחת לכמה ימים. הוא פוסע לצידה בגן שבכניסה לבית ומראה לה את ידיו. הציפורנים שלו שבורות ומלוכלכות. הלגה מכסה את ידיו בידיה ומבקשת בצחוק שיסתיר אותן כשייפגש עם הוריה.

"האדמה רטובה וכשעוקרים את העשבים הבוץ נדבק לשורשים, צריך לפורר ולהסיר כל רגב. אבל עכשיו אני כבר מבדיל בין העשבים לעלים של הבצל" הוא אומר בגאווה. יוסף ממשיך לספר על השליח שהגיע מפלשתינה, ועל השירים ששר בעברית בקול צלול מסביב למדורה בלילות. הלגה שותקת ומקשיבה והגוף שלה תוסס מתשוקה. לפעמים כל-כך רוצה להיות שם עם יוסף, שקשה לה להחליט אם היא שמחה שחזר או שאולי עדיף היה לפני שהגיע עם אחיו ואמו לביקור בפעם הראשונה.

"מה את חושבת כל-כך הרבה הלגה? את עוד מתכננת איך לעזוב את הבית שלך? טיפשונת, אין סיכוי שההורים שלך ירשו".

"אז למה אתה בא לכאן?" היא מתפרצת והדמעות ממהרות אחרי המילים. הלגה מפנה את הראש הצידה. יוסף ניגש, מניח יד על לחיה ומשיב בחזרה את הפנים. באצבעות דקות הוא מורח את הדמעות ואומר שאם היא כל-כך רוצה הוא מוכן לעזור. ושנערה כמוה, אפילו שהיא מפונקת, "לא באשמתך כמובן, זה משום שהחיים שלך היו כל-כך קלים, ובכל-זאת נערה עם רצון כמו שלך זה רווח נקי להכשרה. אני אחשוב יחד אתך מה אפשר לעשות".

עכשיו הם צוות. יוסף מספר שאמא שלו קראה לו יוסף בגלל החלומות. כשהייתה בהריון כל לילה חלמה, ובבקרים סיפרה לאביו בפרטי-פרטים את כל החלומות. אחר-כך אמרה שבנה נולד כדי להגשים חלומות. "אמא שלי תשמח לעזור לנו, היא ממש סולדת מהחיים הבורגנים של אמא שלך." הלגה נבהלת. אם יוסף יגלה לאמו שהנה גם הלגה רוצה ללכת בדרכו, היא בטח תספר לאביו הרופא והוא יצחק ויחשוב שהאחיינית הלגה חולה במחלת הנעורים. אחר-כך הסיפור יגיע להורים ואביה יכעס ושוב ידרוש מאמה לנתק קשר עם אחותה המוזרה. אמה תבכה שמשפחה זו משפחה ואיך היא יכולה לנתק קשרים, 'תראה מה קרה בפעם הקודמת', היא לא מוכנה יותר לניתוק של אחת-עשרה שנים. 'גם אני לא מוכנה' לוחשת הלגה לעצמה, חושבת לאן תוביל אותה השיחה שהיא מתכננת עם אביה.

יוסף מתקדם במהירות. כשראשו אפוף מחשבות כל העולם מסביב נמוג. הלגה מסתכלת על בן-דודה מאחור ומחפשת איך לכווץ את המרחק. מחשבה מרפרפת מתגנבת ומתמקמת בראשה, היא מסתכלת שוב על הגב המכונס של יוסף וחושבת שהוא היחידי שהיא יכולה לדבר אתו על השאיפות שלה אבל עכשיו יש לה סוד. אסור לספר לאף אחד. גם לא ליוסף. בינתיים.

"אבאל'ה, מזמן לא באת להגיד לי לילה טוב ולשאול אותי מה עשיתי היום". זיגפריד צוחק ואומר שהיא כבר נערה, לא תינוקת. "אבל אבא, השיחות אתך חסרות לי כל-כך." הם יושבים בחדר ההסבה. זיגפריד מעשן מקטרת והלגה מחזיקה ספר בחיקה. היא מספרת לו כמה משעמם לה במשך היום וכמה הייתה רוצה לעשות דבר מה מועיל. "אתה זוכר כשנסענו לבית החרושת של הדוד מקס ומה אמרת על אשתו? סיפרת לי שמקס התאהב במלצרית ובניגוד לכל המוסכמות התחתן איתה, ואיך היא המשיכה לעבוד עד שחלתה. תדע לך שאני מעריצה את אינגריד. כזאת חרוצה ויסודית, בזכותה לא היה להם צורך במנהלת משק בית, הכל היא ידעה."

זיגפריד מכיר את בתו ויודע שהיא חותרת למשהו. הוא נעמד, מביט בה לרגע וניגש לדלת. "הנרייטה, תודיעי בבקשה לגברת שתגיע לחדר ההסבה". ברטה נכנסת ומתיישבת על יד בִתה. שתיהן קופצות מהספה כשהוא מרעים בקולו: "מה קורה בבית הזה במשך היום ברטה?" ברטה קופאת במקומה והלגה הולכת אל הדלת ואחרי כן חוזרת לספה. "באמת, אולי אני צריך להישאר בבוקר ולנהל את הבנק מהבית כדי שאף אחד לא ישתגע". פניו מופנות אל התקרה, אבל ברטה יודעת שעליה הוא כועס. היא מכירה את כל הטיעונים על החינוך הקלוקל וכמה היא רכה במיוחד עם בת הזקונים. היא לא מעיזה לענות כשהוא מתפרץ.

זיגפריד יוצא וטורק את הדלת. ברטה ממהרת אחריו. הלגה יודעת, אבא ייגש עכשיו אל חדר הכניסה, ילבש מעיל, יחבוש מגבעת ויצא במרכבה אל הבנק הסגור. אמה לעומת זאת תמהר במדרגות כדי להסתגר בחדרה. הלגה יוצאת מחדר ההסבה ונעמדת במעלה המדרגות. קשה לה לשמוע את הקול הנוזף של אבא, עוד יותר קשה לראות שוב את הדלת הסגורה. 'די, נמאס' היא לוחשת לעצמה, 'הפעם אני לא מוותרת' ויורדת במדרגות. 'את יכולה להישאר בחדר שלך כמה שאת רוצה! לי יש עכשיו מה לעשות.'

בעיניים נוצצות היא מחפשת את גברת מנהיים. לא אכפת לה אפילו כשסוכנת הבית מפנה אליה את גבה ולא מוכנה לענות. במשך שבועיים עוקבת הלגה אחרי גברת מנהיים שעובדת בשקט כאילו לא רואה שהלגה הולכת אחריה לכל מקום. שבוע נוסף היא  מתחננת שיתנו לה הזדמנות, ומתעקשת שצעתה תעזור לחסוך בהוצאות. בסופו של דבר ברטה נשברת. מזמינה את גברת מנהיים לחדרה, ואחר-כך מתקשרת אל הדוד מקס כדי להמליץ לו על סוכנת הבית הוותיקה. מאז שאינגריד אשתו שוכבת במיטה בלי לזוז, סוכנות הבית מתחלפות שם בכל שבוע, וגברת מנהיים, רק היא תצליח להציל את המצב.

כשיוסף מגיע שוב לבקר הם נפגשים בשער. הלגה עומדת ומצחצחת את הפעמון. יוסף מסתכל עליה כמו בפעם הראשונה כשעמד מאחורי אמו, מסתכל ולא מאמין. לרגע הוא צוחק ושואל "מה את עושה?" אז היא מספרת לו. "מצטערת יוסף, אבל אין לי זמן לטייל אתך בגן, הכנס לטרקלין, תכף אבוא להכין לך תה".

הלגה סוכנת-בית מאד ידידותית. היא יושבת עם יוסף ומקשיבה לסיפוריו. אחר-כך שואלת אותו אם צריך בהכשרה מנהלות משק בית, כי זה המקצוע שהיא מתכוונת ללמוד לפני העלייה.

"ואיך את מתכוונת לעלות יקירה שלי" הוא צוחק.

"אני מתכוונת ואני גם אעלה. כל חלוץ חשוב, בעצמך אמרת לי, אז למה אתה צוחק?"

יוסף נוגע בידה, "אני לא צוחק עליך הלגה יקרה, אני פשוט מתפעל. אבל הוריך לא ממש יוותרו עליך ואת עדיין ברשותם".

"רק עוד שנה" היא אומרת,  "אמנם גם אז יהיה קשה. אבל אם אהיה אישה נשואה הם לא יוכלו לעשות עם זה שום דבר."  יוסף לא מבין, אז היא מסבה את השיחה אליו. "מתי אתה מתכוון לעשות עלייה?"

בהתחלה הלגה מקפידה לא להיתקל באביה. מחכה בבוקר עד שהוא יוצא לבנק ורק אז מתחילה לעבוד. המשרתים יודעים את המלאכה. הם נזהרים ממנה כמו מפני צרעה טורדנית. גברת מנהיים נהגה לפטר משרתות שסרחו, עכשיו הם מפחדים משיגיונות לבה של סוכנת הבית החדשה. הם לא משערים שהלגה מֵתַרְגֶלת השתלבות במעמד הפועלים ואין לה כוונות לפגוע בזכויותיהם.

בצהרים הלגה יוצאת לצחצח את פעמון הכניסה. העבודות בחוץ אהובות עליה במיוחד, כך היא יכולה להסתכל אל הרחוב ולראות מי מגיע. הלגה מחכה בכיליון-עיניים ליוסף אבל הוא מקפיד להופיע בזמנים לא קבועים. הפעמון כבר מבריק, היא מתכננת את הצעד הבא כשאביה מצלצל מבחוץ. הלגה פותחת את השער ומחייכת. אביה עובר על פניה כאילו היא לא נמצאת ועולה במדרגות. שניה לפני שנכנס הוא מסתובב, יורד ואומר: "עכשיו את מרוצה הלגה?"

"כמעט אבא. זה די קשה אבל לאט לאט אני מִתרגלת לעבוד. ככה היום עובר יותר מהר".

זיגפריד נתקע על המדרגה השלישית. לא יודע אם להישאר לשוחח או להמשיך ולא לדבר.

"אבא" היא ניגשת אליו ומסבירה לו על הזמנים החדשים, בדיוק כמו שיוסף הסביר לה.

אביה מקשיב, מנער את הראש ונכנס לבית. רגע לפני שהוא טורק את הדלת הוא מפטיר "זמנים חדשים, אה? מי יודע מה עוד את מתכננת, בסוף עוד תרצי לעבור עם השייגצים לפלשתינה."

יום רביעי הוא היום החופשי של הלגה. היא לובשת שמלה פרחונית, נועלת נעליים עם שרוכים צבעונים ואוספת את השיער כי ככה היא נראית בוגרת יותר. יוסף מקפיד להגיע. הלגה מתכננת שיצאו לפארק ומשם ילכו לבית-קפה "מתילדה המתוקה".

כשיוסף נשען לאחור ומצית ציגרה. הלגה מניחה את הכפית הדביקה על מפת השולחן הצחורה. הוא מחייך אליה ומפטיר שזה נחמד לראות שנשארו בה שרידי מרדנות. "אתה אוהב את המרדנות שלי?" היא שואלת, הוא צוחק ואומר שוב איך היא מזכירה את אמא שלו שהעזה לבחור עם מי לחיות ואיך. אבא של יוסף היה רופא נוסע, הוא עבד בחברת הספנות ג'רמן-קולוניה. היה מגיע הביתה פעם בחצי שנה. טנטה לינה הצטרפה אליו עד שנולדו הילדים, למורת רוחם של הוריה ואחותה הגדולה.

"גם אני רוצה לבחור בעל הרפתקן" אומרת הלגה במבוכה. לא העלתה בדעתה  כשתכננה לראשונה,  כמה קשה יהיה להציע לו. יוסף מזדקף על הכסא ומביט בה בסקרנות. "מה את מנסה להגיד הלגה?"

הלגה מחכה לראות מה הוא מבין. הוא צוחק ואומר: "רק בשביל לראות את הפרצוף של דוד זיגפריד ודודה ברטה.." ואז, בבת-אחת מרצינות פניו. "אז ככה את רוצה לעשות עלייה, או שאולי יש לך תכניות מרחיקות יותר?" הלגה מנענעת קלות בראשה ימינה ושמאלה ואחר-כך משפילה עיניים. המבט של יוסף פונה לשמים. הוא מספר לה על אילזה, הידידה שלו בהכשרה, ושהוא בוחן את רגשותיו כלפיה כי התקופה הזו לא ממש מתאימה לחיי משפחה. וחוץ מזה אילזה לא בטוחה, המשפחה שלה מתנגדת לפלשתינה. הם שלחו את אחיה הגדול לאמריקה כדי לבדוק אפשרויות. יוסף חושב שאילזה מנסה לבדוק אותו, לראות מה סדרי העדיפויות שלו. זה מאד מבלבל אותו, להעמיד ככה את רגשותיו הפרטיים מול האידיאלים. "הלגה חביבה, אני כל-כך אוהב לדבר איתך, רק איתך אני מסוגל לפתוח את הלב".

בבוקר למחרת הלגה לא יוצאת מהמיטה. הראש מתפוצץ. מי היא בשביל יוסף? ומה הוא בשבילה? מרחב אפל ועמוק נפער בינה לבינו. כל השנים שעברו. החיים שחיו בלי לדעת אחד על השנייה. האם הייתה ילדה אחרת שבאה לביתו בימי שלישי? הלגה מתכרבלת מתחת לשמיכה וחוזרת להיות הילדה הקטנה שהסתתרה מאחורי הווילון וחיכתה לראות מתי אמה תפתח את הדלת. היא נזכרת במגש האוכל עם הצלחת המכוסה, קערת המרק, כוס היין וכמה פרוסות לחם טריות. מפית צחורה פרוסה על הכל. 'אמא, את לא מריחה?' הריחות מעוררי בחילה. הלגה עוצמת עיניים ומיד פוקחת בבהלה. השמיכה אטומה. אבל הווילון היה שקוף, הכל היא ראתה. ידית הדלת תקועה. לא זזה. אף תנועה. המגש קר והבחילה נעלמה. מה אמא עושה? האם היא ישנה? הלגה נזכרת איך ספרה את הימים, כמו הייתה שוב מאחורי הווילון מול דלת חדר השינה של אמה. יום ראשון. גם יום שני עבר וגברת מנהיים לוחשת: "ברטה, ברטה, מה יחשבו הבנות?" הלגה עוצמת עיניים ועוצרת את הנשימה כמו אז כשקֶטֶה אחותה הגדולה הופיעה וצעקה: "אמא, אני לא מוצאת את הלגה, את מוכרחה לצאת ולעזור, היא רק ילדה קטנה." ביום שלישי הלגה בטוחה שאמא תצא, על הביקור ביום שלישי אף-פעם לא ויתרה. ושוב היא לוחשת: "אמא אמא, טנטה לינה מחכה" ובעיניה יוסף מנדנד רגלים על הכסא הגבוה בחדר ההסבה. בערב, כשקֶטֶה מנגבת את דמעותיה של הלגה הקטנה אומרת הילדה: "פעם ראשונה שארנסט שמֵח ויוסף עצוב", אז קֶטֶה מהסה: ששש… ומספרת  על זהבה והדובים שהיא אוהבת. ושוב מנגבת את דמעותיה, "אל תבכי הלגה, זהבה בטוח תחזור. בסוף היא תבין שהדובים אוהבים אותה" אבל הלגה יודעת שהיא סתם מדברת.

בערב הלגה מתעוררת לקול צעקות. היא קמה ורצה במדרגות. יוסף עומד ליד הדלת וזיגפריד מנופף בידיו: "ככה, זה אתה שנטעת בראש שלה רעיונות! אני לא רוצה לראות אותך פה. לא מספיק לנו מה שאמך עוללה למשפחה? עכשיו גם אתה? מזיק!" הלגה רצה ותופסת את היד של יוסף. לזיגפריד נתקעות המילים וגם יוסף מופתע. לא פלא, המראה שלה עם החלוק המקומט והשיער הפרוע בדלת הכניסה אינו מראה שגור. יוסף מחבק את הלגה ואומר שעזרה לו להחליט ואם נא הוא מוצא חן בעיניה, ואם זה מתאים גם לה, בעוד חודשיים התנועה מחלקת סרטיפיקטים לזוגות נשואים.

הח' של חדרה

במקום החם הזה, חם מנשוא, לח ומלא ביבחושים, במקום הקם לתחייה, במקום הזה. איך הלגה מוזגת תה מקומקום פח לכוסות בדיל, מרימה את הקומקום למעלה כמו ג'רה בידיים צרובות שמש לעת צהרים, איך היא מרוקנת סירים ומשפשפת עד תום. פעם אחת כשהזכיר לה יוסף את ספלי החרסינה, היא צחקה ושאלה אם הוא מתגעגע והוא נזכר שוב ברקיקים שהניחה על הצלחית כשישבו במרפסת.

אפילו שאספה את שערה במטפחת כחולה, עדיין מבצבצים תלתלים קטנים של ילדוּת והבזקי תמונות בצבעי אפור שנצבעו ביד צלם, שפתיים אדומות ותכלת מלמלה בעיניים. דווקא היא, שלא הוכשרה לחיי קומונה ועמל, החליקה פנימה לתוך החבורה. ואיזו טלטלה. מיד כשירדו מהאוטומוביל ונעמדו בחצר הפתוחה, התאספו סביבם צעירים שיצאו מבתים ארוכים מרובי דלתות. ראשון האנשים נעמד מולם והרים ידים. לאחר שהשתרר שקט, הוא הציג את עצמו "אני ארון" והתחיל לדבר. צלילים חדשים וחמים התפזרו לכל עבר. בזמן שדיבר נעמד על ידו איש גוץ וקרח וחיכה בסבלנות עד שהנואם עצר רגע לנשום ואז חזר אחריו בקול עמוק ושקט מילים חדשות שאותן תרגם לגרמנית: "חלוצים חדשים", "חירות", "אדמת חמרה חומה", ושוב חש יוסף את צלילי הכחכוח, חית חמה כמו חמאה במחבת. ואיך שהמתרגם התחיל להסביר בגרמנית ש"לחצר הזו שבה אתם עומדים יש צורה של ח' כמו חית של חדרה. הבתים הארוכים משלושת צדדיה נבנו לפני שתים-עשרה שנה על-ידי החלוצים, כדי שלקבוצות כמוכם שמגיעות ישר מההכשרה יהיה היכן לגור ולהתפרנס עד שימצא להם מקום חדש להתיישבות. לא סתם היא נבנתה כך, כי חית היא כלי קיבול, קערה מכילה, וכאן, בחצר הזו נרקמים קשרי ידידות ואחווה בין חלוצים מכל קצווי עולם. מכאן, מהחממה הזו יצאו כבר שמונה קבוצות שהקימו קיבוצים חדשים".  אהרון הרים שוב ידיים והמשיך לשאת דברו. יוסף התענג לצלילי קולו. עכשיו ידע שדבריו המעשיים משולבים בדברי חוכמה, ואפילו שהעייפות הכריעה, והמוסקיטוס המזמזמים באוזניו גירו וגירדו בעורו, הייתה לו סבלנות לשמוע עוד ועוד על החיים החדשים.

בימים הראשונים עלה נושא הזוגות הנשואים בקבוצה (שני זוגות בסך הכל). הלגה הצדיקה את הטענה שאין מקום לפריבילגיות. היא הסכימה להצטרף למגורי הפועלות. יוסף הסתייג. יש מקום למקרים בודדים, יוצאי-דופן אם תרצו, אבל נכנע לכף ידה שנגעה בברכו במעין תחינה, צמרמורת טיפסה בעמוד השדרה,  "רק הגענו. תן להם זמן להתרגל לנוכחותי ותן לי להכיר את חבריך בדרכי שלי".

בבוקר יצאו אל הזבובים. דור חדש של יום חדש, ככה אמרו לו כשהציע להתקין מלכודות למוסקיטוס המזמזמים בחצר בית הפועלות. "כל יום נולדים חדשים" אמרו לו, "אין סיכוי שתצליח לחסל אותם, עדיף שתלמד לחיות עם שכמותם." בכל זאת ביקש לנסות. העמיד מלכודת ליד העץ היתום שבכניסה לחצר. הניח יצול עקום של עגלה שיצא משימוש על מגדל קטן של בלוקים ומעליו פרס רשת כמעט עד לתחתית. מעבר של כמה סנטימטרים בין הרשת לקרקע יאפשר לזבזבת לחדור פנימה, אל הפיתיון, "ושם, אחרי שימצצו ממתיקות הריבה יעופו למעלה, יתקעו ברשת ויישארו בפנים" הסביר לחבריו את עקרונות התעופה של בעלי הכנף, אבל הם צחקו תוך שהם מגרשים מעליהם מעופפים טורדניים. רצה שיעזרו לו, שיעשו ביחד מחקר קטן שיועיל אחר-כך במקומות נוספים. חשב איך  יספרו זבובים ברדיוס הקרוב לעץ ויערכו השוואה למקום אחר. ימלאו טבלאות ברישומים וישוחחו בהתלהבות על ההבדלים. אבל בשעות היום כולם עסוקים כל-כך ובערב נעלמים הזבובים ובמקומם מופיעים יתושים. ימים אחדים שהרעיון מזמזם בקרבו. היה רוצה שהלגה תעודד אותו להמשיך לפתח ולשכלל את רעיון המלכודת ושלא תושפע מדברי הוותיקים, אלה שהגיעו חצי שנה קודם להם ונהנים להפגין ותיקותם בדברי לצון על היוזמות החדשות. הלגה מנפנפת בידה, היא עסוקה בענייני המטבח. סינר כחול אפרפר מכסה את גופה מצוואר עד ברכיים. רגליה הדקות במכנסי חאקי נעות ממקום למקום. אבל הוא לא מוותר. כל בוקר מחדש מכין פרוסת לחם בריבה ומניח לאחר הארוחה מתחת ליצול. "זה מקום ההתבודדות שלי" מפטיר כשהיא שואלת לאן הוא הולך, "גם את מוזמנת". בלבו תוהה אם היא חומקת מפניו. ופתאום מתגעגע לימים הראשונים לאחר החתונה. "תבטיח שזה ככה" אמרה הלגה כשיצאו ממשרדי העירייה והוא הרגיש חזק וגדול ובטוח בעצמו. אפילו לתהיות הרבות של הימים הראשונים ביחד התגעגע. אחרי שהחליטו מה שהחליטו הגיע זמן השאלות. אלף שאלות. שאלותיה של הלגה נישאו כל יום אל היום שלאחריו. "איפה נגור?" שאלה כשנרשמו במשרד רישום האוכלוסין. "בהכשרה לא בא בחשבון" אמר יוסף מאחר שהכיר את סידורי הלינה שם וחשב שמעבר חד כל-כך מביתה המהודר למבנה האפור, הקר וצפוף המיטות יהיה מוגזם. "בבית שלי גם כן לא" אמרה הלגה, "לא רוצה לראות פרצופים כועסים בימים הכי מאושרים בחיי". דירה פרטית לחודשיים לא בא בחשבון וכך יצא שחדר השינה בבית הוריו הפך לביתם הראשון. ושם הציפו אותם השאלות של אמו. "אתם בכלל יודעים למה החלטתם להינשא ולעלות לפלשתינה?" שאלה לינה והסתכלה על הלגה, "מה גורם לנערה שטרם סימה את לימודיה לעזוב הכל כדי להיאחז באוטופיה ערפילית, לדבוק בבן-דודה ולצאת לדרך שמעולם לא חשבה עליה מקודם?". דווקא ארנסט אחיו שנמנע עד כה מלחוות דעה הפתיע: "למה את מצפה מבת שבע-עשרה? שתבחין במניעים נסתרים ותגלה שיש סיבות שלא מן העניין להחלטותיה? בגיל הזה פועלים אמא, קמים ועושים. כדאי לך להיזכר איך היית בגילה, זה יעזור לך להשלים עם החלטתם". כן כן, חשב יוסף, אמא היא דוגמא יפה למה לא תמיד חייבים לדבוק במוכר. אחר-כך, בחדר השינה כשנשארו לבדם, תפחו השאלות לממדים עצומים עד שאיבדו את אחיזתן במילים רק התדפקו בפעימות הדם שברקות, התדפקו על דלתות וקירות, התדפקו עד שנספגו בדם, מחכות לזמן אחר שבו יתעוררו שוב ושוב. כל ערב מחדש נהג יוסף באבירות כשנתן להלגה להיכנס ראשונה אל מתחת לשמיכה. מתווה גופה המטושטש מתחת לשמיכה, קצוות תלתלי המשי החומים מבצבצים מתוכה. אחריה נכנס הוא בלב מפרפר וגוף מגשש. הלגה אהבה לבלבל אותו. פעם בכמה לילות הייתה חודרת לצד המיטה שלו. לא ידע האם בגלל שאהבה להניח את ראשה על הכרית שלו, או בגלל צורך בשינויים שהיה תוקף אותה לעיתים קרובות. בלילות האלה היה מגיע אחריה אחרי שנעל דלתות וחלונות וכיבה את האורות, התיישב בצד המיטה שלה והתבונן. הכוננית שלה הייתה ריקה ומרווחת. חוץ משעון מעורר, צנצנת קטנה של קרם פנים ומברשת שיער יפיפייה מקושטת באבני חן מסביב למראה קטנה ומהודרת שנמצאה בצידה השני, לא הניחה על הכוננית דבר. על מברשת השיער ההיא לא ויתרה והביאה אותה לכאן, לחדרה. יוסף צחק וטען שהמברשת תרגיש כמו נזם זהב כשיגיעו לפלשתינה, ובטח האבנים הנוצצות ינשרו יחד עם שערות הסירוק הקשיחות, אבל הלגה שומרת היטב על המברשת. ספרים לא היו על הכוננית. דווקא הלגה שהתמכרה בילדותה לספריה הגדולה בבית הוריה ותמיד הסתובבה עם ספר ביד, נטשה את אהבת הקריאה לטובת פעילות של עשייה כשהכירה אותו. פעם, כשדיברו על כך, סיפרה הלגה שכשהייתה ילדה חיכתה בקוצר רוח ליום הולדת שבע-עשרה כדי שתוכל סוף סוף לשלוף מהמדף הגבוה את "אנה קרנינה" שנאסרה עליה בגיל צעיר. ואיך כשמלאו לה שבע-עשרה התחילה לקרוא בספר אבל אז הופיע הוא ואנה המסכנה נזנחה שוב. כשארזו ארגזים לנסיעה לפלשתינה ביקשה הלגה מיוסף שיבוא לעזור לה לבחור ספרים. יוסף ענה לה שהספרים כבדים מדי, וחוץ מזה ראוי יותר שבפלשתינה יקראו ספרים עבריים. בסתר לבו ידע שלא זו הסיבה האמיתית. לא סיפר לה על ביקורו האחרון בספריה שבבית הוריה. קצת לפני החתונה הזמין אותו זיגפריד לשיחה של גברים. כעסו של זיגפריד עדיין לא פג, אבל השיחה הייתה תרבותית. זיגפריד אמר שהלגה דומה לו, לאביה, היא יזמית ומעשית, ולמרות שהוא לא מאושר מהליכתה אל המדבר, אין לו ספק שהיא תצליח לבנות יש מאין כמו שהוא עשה כך בצעירותו. וכאן סיפר אביה איך הקים את הבנק וכמה קשה עבד עד שהעסק התחיל לשגשג. "אבל אתה" אמר זיגפריד, "אתה שונה מכל מי שהלגה מכירה, ומזה אני מפחד". ופתאום, באמצע המשפט, הסתובב זיגפריד לאחור וניגש אל אחד ממדפי הספרים, הוציא מתוכו את ה- Frankfurter Zeitung ופתח אותו באמצע. "תקשיב" אמר והתחיל לקרוא בקול צונן. עד היום צורבות את מוחו המילים של אותו עיתונאי צעיר שרק אחר-כך התוודע לשמו, ולטר בנימין:

..."בעיני האופי ההרסני שום דבר אינו מתמיד. אבל דווקא משום כך רואה הוא דרכים בכל מקום. במקום שם נתקלים אחרים בחומות או בהרים, גם שם הוא מוצא דרך. אבל מפני שהוא מוצא דרך בכל מקום, הוא נאלץ בכל מקום גם לפנות מן הדרך. לא תמיד בכוח גס, לפעמים בכוח מעודן. מפני שהוא רואה דרכים בכל מקום, עומד הוא עצמו תמיד על פרשת דרכים. שום רגע אינו יכול לדעת מה יביא הרגע הבא. את מה שקיים הוא הופך להריסות, לא למען ההריסות, אלא למען הדרך הנמשכת דרכן".*

ולא ידע יוסף האם מילים אלו נצרבו בתודעתו משום ששלל זיגפריד את אופיו, או שְחִייֶב.

_____________

* וולטר בנימין. "האופי ההרסני" מתוך – המשוטט, מבחר כתבים כרך א'. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1992

יש בשביל מה לקום

שוב ושוב ושוב הוא חוזר אחורה למה שהיה. לא שהוא רוצה בזה, לא לא, אבל הרצון לא שולט לו בגעגוע. האם באמת הוא מתגעגע? אילזה למשל. אשה גבוהה ורחבת כתפיים. ידיים עמלניות וראש חכם. היא לא גחמנית בכלל. (למה אתה חושב על גחמנות הוא שואל את עצמו). יחד ישבו והכשירו עצמם להמשך הדרך. ההכשרה כוונה לציון אבל אילזה ידעה למצוא הצדקות למה צריך לנטוש את סירי הבשר בגרמניה לכיוון אחר. מחשבה עצמאית הייתה לה. אחיה כתב איגרות מהיבשת החדשה וזה היה משכנע מאד. ראשית - כל בני העמים מגיעים לשם ומתערבבים יחד. עמי כל העולם נהפכו לאמריקאים גאים. אפילו השם שובה לב. אמריקאי זה על שם של יבשת ולא שם של ארץ עם גבולות ברורים. יש אמנם אריזונה וקליפורניה ומיין אבל האזרחים כולם קוראים לעצמם אמריקאים. זה סוציאליזם אמיתי. אזרחי כל העולם החדש, באמת.

ללכת לציון זה לבחור בבדלנות, להדגיש את המוצא האתני, הדתי, הגזעי ומה לא. וככה אילזה הצליחה להסב אמיתות. להרים דגלים אדומים ולהיות אשת בשורות שאף אחד לא נהה אחריהן. אבל למה להיזכר באילזה? היא עזבה את ההכשרה לאחר שהביא את הלגה אתו להירשם לעליה לפלשתין. אילזה עלתה על הרכבת לחוף נורמנדי ומשם הפליגה ליבשת החדשה.

לא רצה להיזכר באילזה. היבשת החדשה לא מעניינת בכלל. קצת ממה ששמע לא עשה עליו רושם טוב. כל אחד דואג לעצמו לפרנסה, לבית, ואין הרבה דאגה לזולת. כאן יש חבורה ויש ערבות הדדית וזה יותר יאה ויותר מתאים לדעתו. להלגה יש כוח למרות שהיא צנומה ונמוכה וכתפיה צרות. היא מעשית בלי להצהיר הצהרות ויודעת מתי לוותר כדי לשמור על שלום בית.

היה רוצה להמשיך לחשוב על כאן ועכשיו אבל לא תמיד הוא מצליח לשלוט במחשבות. מדי פעם מתגנבות תמונות מפעם. צלילות נופית של הרים ויערות. הכל ירוק כל-כך ודשן. וכאן הקיץ החרב והחום הכבד מטשטש באובך ערפילי את המראות למרחקים.

פעם אחת יצא לטיול עם כמה חברים מההכשרה. הטיולים נעים בין מצוות העשייה לקללת הבטלה. ההליכה בטבע לא מנביטה אמנם שיחי עגבניות אבל תורמת לנפש בריאה בגוף בריא. תוך כדי הליכה קרו דברים. שיחות שאי-אפשר לקיים כשגרים יחד ודורשים עמידה בזמן ובמטרה כל דקה. שיחות אינטימיות התערבבו בשיחות אינטלקטואליות שאפתניות. סיפרו זה לזה על ספרים ומפגשים והרצאות ששינו את חייהם. באחד הטיולים כשצעד עם וויליארד הקטן שהיה מוותיקי ההכשרה, סיפר לו יוסף על הלילה בהרים כשנדדה שנתו ולא יכול היה יותר להתהפך במיטתו אז יצא מחדר השינה לאן שנשאו אותו רגליו, וכשהיה כבר הרחק מפונדק הדרכים שבו לן יחד עם משפחתו נשכב על הקרקע, הניח את ראשו על זרועו ונשא מבטו לשמים שהיו שחורים וזוהרים ממיליארדי הכוכבים. ואיך שם, בשקט השחור הזוהר הזה, הרגיש פעם ראשונה כמה הוא לבד, וכמה הוא כלום מול המרחב האדיר שנפרש בפניו, וכמה לא חשובים חייו אם לא יעשה איתם משהו. שם שם התחיל החיפוש. חיפוש הדרך. אחר כך קצרה הייתה הדרך להצטרף לציונים. מפגשים עם סטודנטים יהודים שאירחו חלוצים שבאו לשכנע היוו קרש קפיצה ברור וגם את ההורים לא היה קשה לשכנע. ההתנגדות שלהם לא שקלה מול רצונו האדיר לעשות משהו עם חייו.

למה דווקא ההכשרה? אילזה היתה אולי הסיבה הראשונה. נערה יפה עם קול צלול ודעה ברורה. היו פעמים שחשב שנהייתו אחריה היא שהטתה את הכף. אבל אחר-כך כששינתה כיוון (אצלה כנראה המשפחה היוותה גורם משפיע) הוא המשיך לדבוק בדרך החלוצים.

ואולי הייתה זו עבודת הכפיים?

בבית שלו דיברו בשני קולות. אמא דעתנית שהביעה בעוז עמדה נחרצת על מעמד הפועלים בכל מפגש של תה ושטרודל שאפתה הטבחית והגישה אחרי שהחליפה סינר מוכתם בסינר צחור ומגוהץ. כבר כילד זכר איך הרגיש לא בנוח. משפטי אחווה של אמו הוסבו בהמשך לימי אפיה משותפים, אבל עדיין הייתה המנקה שסידרה אחרי הוריו ואחריו את חדרי השינה, והכובסת שקרצפה כתמים מחליפות בית הספר ומכנסי הרכיבה. רק כשהגיע להכשרה הבין את חוסר הנוחות שחש בילדותו. בהכשרה כולם עסקו בעבודת הכפיים. עידור האדמה ושתילת העצים, איסוף הפרי והכנת השימורים, קרצוף המטבח והחדרים ובגדי העבודה המבוצבצים. כל אחד נתן ידו בכל עבודה. לאט לאט אפשר היה לראות מי מוכשר למה וחברים מצאו את עצמם מפתחים לעצמם מקצוע. חלק קטן מהחברים אפילו הלך לאקדמיה ללמוד אגרונומיה או גננות או כל מקצוע מועיל אחר לפני העלייה לפלשתין. יוסף בעצמו חשב לסיים את לימודי הכימיה שהתחיל לפני שהלך להכשרה אבל המפגש עם הלגה זירז את הענייניים.

ומה עם הלגה?

אולי משום שנפגשו כמו שנפגשו, הוא מרגיש שהם עדיין זרים זה לזו. כל ימיהם ידעו אחד על השנייה, חלק מימיהם העבירו זה עם זו וחלק ארוך יותר בלי להיפגש, אבל ידעו ותהו למה התרחקו ולמה אמותיהם שהיו שזורות זו בחיי זו נמנעות זו מזו כל כך הרבה זמן.

אמא של הלגה הייתה האחות הבכורה, אחריה בא הדוד מקס עם אשתו הדודה אינגריד שלא היו להם ילדים. אחריהם שני הדודים התאומים שעברו לגור באנגליה ועסקו במשפטים. אמו של יוסף הייתה האחות הצעירה. שנים רבות הפרידו בין ברטה ללינה. ברטה גידלה את לינה כשהייתה ילדה קטנה ושובבה. ההורים היו מבוגרים והאם הייתה די חולנית כשלינה נולדה ובאותם ימים עדיין לא היה למשפחה כסף רב ואי אפשר היה לקחת חדרנית ומטפלת ומבשלת כמו שיש היום.

אחר כך, קצת אחרי שמקס נשא אישה, האחים התאומים היגרו לאנגליה וברטה נישאה לזיגפריד ועברה לגור בבית הגדול והמרווח עם צוות המשרתים. לינה שנשארה לבדה בבית עם ההורים הזקנים פגשה את ד"ר לוי ונישאה לו בניגוד לדעת המשפחה. ד"ר לוי נראה בתחילה שידוך טוב. גם הוא בא ממשפחה יהודית בורגנית ולמד מקצוע. באמת אם היה יודע איך להתנהג בחברה כולם היו יוצאים נשכרים, אבל הוא לא. היו לו כל מיני שיגעונות לא הולמים. אחד מהם היה להשכיר עצמו לחברת ספנות גדולה ולצאת לאפריקה במטרה ללמוד עוד על תחלואי העולם.

יוסף לא ממש הבין למה קשה היה להורים של הלגה לקבל את אביו. בילדותו ידע על כך משהו כיוון שהוריו דיברו על הדוד ההוא שמסרב לפגוש אותם ועל הדודה האחות שמתכופפת מול טיעוניו הקפיטליסטים והמעמדיים השגויים. הוריו לא נמנעו מלשתף את ארנסט ואותו ברשמיהם. סיפרו להם שהמשפחה של אמא לינה הקיאה אותם אחרי שהחליטו לגור בכפר היכן שאין עוד אנשים כמותם. וכששאל יוסף למה עשו זאת ובאמת רצה לדעת למה הוריו עושים דברים שמונעים ממנו את המפגשים הקבועים והמשחקים היפים עם הלגה בת דודתו, ענו הוריו שבכפרים לא תמיד נמצא רופא, ושבברלין יש בית חולים ואין צורך ברופא כמו אביו שעובר בין הבתים ומטפל בנזקקים גם אם התשלום הוא תרנגולת או ביצים או שק תפוחי אדמה. אמו נשאה נאום נלהב על השליחות שיש במעשיהם, ואיך יש להם בשביל מה לקום בבוקר, להבדיל מברטה אחותה שנישאה לבנקאי עשיר שדואג לקיומה אך נמנע מלדאוג לרווחתה הרוחנית. יוסף לא הבין בדיוק את כל הדברים אבל עמוק בפנים הבין את דבר השליחות, וככה גדל והבין עוד, ועוד יותר.

הלגה לעומת זאת סיפרה לו שכשהייתה ילדה לא הבינה דבר. יום שלישי אחד באמצע החורף רצה לחדר של אמה לשאול מדוע לא נעלו ערדליים והניחו אדרת על הכתף, ושהסוס כבר מחכה בחוץ למשוך את הכרכרה בדרך הארוכה מן הקצה הגבוה של ברלין אל הרחוב עם הבתים הקטנים היכן שטנטה לינה, בעלה הרופא וילדיהם ארנסט ויוסף גרים. אמא לא פתחה את דלת החדר. נשארה שם ימים רבים בלי להסביר. רק כשגדלה העיזה אמה לספר לה על השיחה הראשונה והאחרונה בין זיגפריד לד"ר לוי. זה היה בפעם הראשונה שלינה הביאה את ידידה החדש לביקור. לבית נכנס איש גבוה ורזה, לבוש במכנסי גברדין שחורות שהיו קצרות במקצת וחשפו קצוות מן הגרביים האפורות, וחליפה שחורה משופשפת. לאחר ארוחת הערב הטעימה בחדר האורחים לאור הנברשת המהודרת, כשעברו לחדר ההסבה לעשן מקטרת, הסתיימו מילות הנימוסין וד"ר לוי התחיל לדבר על החברה השבעה שהם הפכו להיות בברלין ושאין הוא רואה את עצמו מגיש סמים מקלים לגבירות עם מיגרנות, יש מקומות רבים אחרים בעולם שזקוקים יותר לעזרתו. זיגפריד נעמד מולו ואמר שאין לו מושג על מה הוא מדבר ושהחברה בברלין חולה הרבה יותר ממה שהוא חושב, כואב לו הראש לחשוב כמה היא חולה, הוא יודע זאת מהמפגש היומיומי עם אנשים בדלפק הבנק שהוא מנהל. השיחה גוועה מהר מאד כיוון שאף אחד מן השניים לא רצה להבין על מה בן שיחו מדבר. וכשהלכו לינה וד"ר לוי לדרכם אמר זיגפריד לאשתו: "אחותך הקטנה השתגעה. מה יש לה לעשות עם האידיאליסט הזה שמבוגר ממנה בעשרים שנה? המשפחה צריכה לחלץ אותה מבין זרועותיו שאם לא כן גורלה יהיה רע, בטח תחטוף מחלה באיזה יבשת עלובה ותאבד".

ועוד סיפרה ברטה איך בשנים הבאות הן הצליחו לשמור על קשר. לינה כתבה לברטה מכתבים סוערים מהים ובימים שנשארה ביבשת לאחר שארנסט נולד הן המשיכו להיפגש. אחרי שיוסף נולד חזר ד"ר לוי ליבשה. את השנים ששתיהן גידלו את ילדיהן בברלין תנצור תמיד, אמרה ברטה. לינה הסבה לה כל כך הרבה נחת. מילדה קטנה ופרועה הפכה לאם מסורה. היה להן המון על מה לדבר. יחדיו היו יוצאות לטיולים בפארק עם הילדים, וכשלינה יכלה לצאת לבדה בשעות שבעלה היה בבית עם הבנים, הלכו שתיהן לבקר בגלריות אהובות.

זיגפריד לא ראה יפה את הקשר, לאט לאט הצטמצמו השעות שהן בילו ביחד. יום שלישי היה יום ארוך בבנק וזיגפריד נהג לחזור עם ערב, וכך החלה המסורת האהובה על האמהות ובני הדודות של ביקורים קבועים אחת אצל השנייה.

"ומה גרם להן יום אחד להפסיק ממנהגן?" שאל יוסף, אבל על כך הלגה לא קיבלה תשובה. על זה ברטה לא היתה מסוגלת לדבר. הלגה הבינה שההחלטה של הדוד הרופא לעבור לכפר היא שהשפיעה. ואז אמרה הלגה ליוסף שעמוק בלב היא חושבת שטנטה לינה אולי לא כל-כך אהבה את ההחלטה הזו ושאולי גם היא, בדומה לאחותה ברטה, הלכה כעיוורת אחר בעלה. "הנשים במשפחה צריכות לעשות משהו עם עצמן. צריכות שיהיה גם להן בשביל מה לקום בבוקר", אמרה לו הלגה יום אחד כשהיו כבר במושבה חדרה. "לא יכול להיות שננהה תמיד אחרי הבעל. לא יכול להיות שלא תהיה גם לנו תשוקה אמיתית משלנו".

אמרה ועזבה את הקבוצה. עמוק בלבה ידעה לפניו את רצונותיו והובילה את דרכם לתל-אביב.

ועכשיו הוא כאן איתה

ונפשו נודדת.

עזיזה

את התפוז הוא מקלף בציפורנים. המוך הלבנבן נדבק על הבוץ השחור. כל שבת מחדש, הוא נזכר במספריים הקטנים, זֶכֶר לטקס נטילת הציפורנים שהנהיגה אמו. יוסף חש שוב את ידה של האֵם מחזיקה בידו הפרוסה, אוחזת אצבע, נוטלת ציפורן ומדקלמת: "אגודל הבכורה, הנה אני גוזזת את שערה". היד של אמא כל-כך קטנה וחמה, "אחריה אצבע מתקשטת לקראת הפגישה. עכשיו אָמה מסדרת תסרוקתה," המספריים מתקרבות לעור, אבל אף פעם לא חותכות אותו, "הנה קמיצה ממהרת, עוד מעט תפתח הדלת," רק מדגדגות קלות והוא כמעט נרתע, "אחרונה חביבה זרת, לומדת מאחיותיה ומתכוננת גם היא לחתונה." כאב או דגדוג? "ועכשיו נעבור אל חמשת האחים. אגודל לאגודל, אצבע לאצבע, אמה.." בימים הראשונים חיפש מספריים אבל את זה הלגה שכחה להכניס למזוודה ושאר החלוצים צחקו כשביקש. לקח קצת זמן, כמה שבתות, עד שגילה את היתרונות שיש לציפורניים ארוכות. איזה עונג הן מסבות בגירוד העור המתקלף, ואיך קל יותר להשחיל שרוכים פרומים ולהתיר קשרים בסוף היום. וכשחסרים סכינים, קל יותר לקלף תפוז. מבעד לקליפה נחשף בשר כתום. רסס ריחני של טיפות צורב את אפו ועיניו, ויחד עם הריח החריף צפה אילזה, כאילו לא עברו שנתיים מאז שקילפה לשניהם תפוז טרי, פרסה אותו  כמו פרח והגישה לפיו ולפיה פלח אחר פלח באצבעות נקיות. התפוז הזה פצוע והמיץ מטפטף ונספג בשרוולים. יוסף דוחף את הפלחים לפה ומנגב אצבעות בשולי המכנסיים. השעה מאוחרת ויש להגיע לבית הקפה, הפגישה התחילה מזמן והחברים כבר מחכים.

בדרך יפו הוא פונה ימינה ונכנס לסמטת החלפנים. הקפה של מועלם הפך למרכז הארגון לפני כחודשיים. בתחילה היו מתכנסים בחדרו של יוסף, אבל מאז שהלגה סוחבת בטן כבדה, החליט להקל עליה והציע שיעבירו את הפגישות למקום מרכזי. לפעמים הלגה מצטרפת, כשכוחותיה לאחר יום העבודה מאפשרים. היום החליטה לשכב מוקדם. הגישה לו תפוז שהביאה מהפרדס ודחקה שילך לבדו וייצג גם אותה. היום, חשב, יש לדון בנושא הפרסום. יש לו הרבה רעיונות והוא בטוח שהפעם יהיה קל יותר לשכנע את חבריו.

את השם לחבורה נתן יוסף למרות ההתנגדות. 'חוסר התאמה' אמר כנרתי, אבל יוסף עמד על דעתו תוך שהוא מספר לחבריו על הפגישה הראשונה עם השפה הזרה. ימים ספורים אחרי שירד מהאנייה, הֵעֶז ויצא את חומותיה של יפו והלך אל גבעות החול הסמוכות לחומה. מתחת לאחד העצים ישבו שני ילדים. "עזיזה", שמע את אחד הילדים קורא. עזיזה, הצליל היה זר ומיוחד. שפה אחרת. אף פעם לא שמע צירוף גרוני פעמוני שכזה. הילדה קמה על רגליה ורצה. היא התירה חבל ארוך ומשכה אחריה חיה, אחר-כך למד שזוהי עז, ושני הילדים החלו לצעוד אל האופק, אל הגבעות

עזיזה, כך ביקש יוסף לקרוא לארגון. וכשהסבירו לו את פירוש השם, וכשאמרו שמתאים יותר שם עברי כמעט והשתכנע. אבל כשהלך בלילה ברחובות מצא עצמו צועד שוב אל חומת העיר להסתכל על הירח הזורח מעבר לגבעות, וצליל השם הזר חזר וביקש למצוא את מקומו.

הסמטה מוארת באור ירח. בחלונות עששיות. קולות של ילדים מתערבבים בקולות נשים. בְּליל של שפות. צלילים גרוניים בערבית ובעברית, מילים בפולנית ורוסית. משפטים ארוכים בשפת אמו. יש משהו בעירוב הזה שמחמם את ליבו. נזכר בשיחה שגרמה לו לעזוב את הקומונה שהקים יחד עם חבריו מההכשרה. 'מדינה עברית'. 'הפרחת השממה'. לקח לו זמן עד שהבין את המילים. "מה זה שממה, ארון?" וככל שהבין יותר, גברו הפקפוקים. אבל להגיד בקול רם שאולי הארץ החדשה לא זקוקה לשינויים מרחיקי לכת, זאת לא העז. יש משהו קסום ואהוב ביפו בדיוק כפי שהיא.

יוסף מרחיב צעדיו ומגיע לדלת העץ הישנה. מוריד את הידית ביד אחת וביד השניה מרים את הדלת בתנועה מורגלת של פתיחת דלת כבדה שמבקשת לנום על ציריה וחורקת ביללה אל מי שמפריע את מנוחתה ומבקש להיכנס.

רגע קל עד שהוא מתרגל אל אור העששיות. בשולחן מימין לכניסה יושבת החבורה. יוסף מתנצל על האיחור ומתיישב בכסא הריק. דיצה מוזגת כוס תה ודוחפת אותה על השולחן לעברו. באצבעות מיובלות הוא מחזיק בכוס החמה, נהנה איך גם הוא, כמו השאר, מסוגל להרימה רותחת ולהגיש לפה.

יוסף לא מתערב, הוא מסתכל על חבריו שעסוקים בויכוח ערני בשפה החדשה. יותר מכל הוא אוהב את המיזוג, דיצה מכריזה "במקום לפזז באשמורת ראשונה, יכולים היו להקשיב". דיצה נפרדה מהפולנית כשפגשה את הלגה. שתיהן עבדו במטבח בחדרה ובלית ברירה גמגמו בימים הראשונים עברית של 'חדר' שדיצה למדה מאחיה בבית ההורים. שאול, גבה קומה בעל קול דק, מכריז: "לא מאמין. דיצה שלנו מבקשת

מחברים לא יותר לרקוד". שאול מחזר בביישנות, אך דיצה לא מבינה רמזים. וכשיוסף זירז פעם את שאול "נו, לך תגיד לה לדיצה בפירוש את כוונותיך" אז שאול ענה: "ברוסית אני אומר, אבל בעברית, לא, זה לא טוב".

גם כנרתי, מזכיר הארגון, יושב בשקט. כנרתי, כשהוא פותח את הפה כולם מקשיבים. הוא בורר את מילותיו בזהירות, ויש לו יכולת להעיף מבט רחב על כל האספקטים. לכולם היה ברור שכנרתי מתאים להחזיק בהגה, אפילו שהרעיון להקים ארגון היה של יוסף. מימין לכנרתי יושבת אסתר. על השולחן לפניה מונחת גרב קרועה והיא  גוזרת חוט ומשחילה במחט. יוסף מסתכל על המספריים וחושב שאם היה פוגש את אסתר כשירד מהאנייה, יתכן והיה מצליח לשמור על הרגלי ההיגיינה שהנחילה לו אמו.

בשעה שרפאל מתחיל לנאום בגרמנית, תוך רמיזה ליוסף שיתרגם כי הוא לא מסוגל להסביר דברים מסובכים בשפה החדשה, מחליט יוסף להציג את הרעיון החדש. הוא קם על רגליו, ואומר: "סליחה רפאל, אני יודע שיש לך הרבה לדבר אבל אני מציע שתדבר עברית. ואם העברית לא מספיק טובה אז תלמד, ותדבר שאתה יודע". שקט משתרר, דיצה מניחה יד על הפה ומצחקקת. "הזה יוסף? שמא אבדה סבלנותך?" יוסף מניף יד ומכביד אגרופו על השולחן. בכל השולחנות האחרים משתררת דממה. "די ימים ישבנו והסכמנו בינינו על מטרות הארגון. הגיע הזמן לצאת ול..ול.." הוא מגמגם כי חסרה לו מילה, מסתכל על כנרתי במבט מפציר שיעזור. "לדבר, כלומר לספר בציבור. אנחנו צריכים שאיכרים עצמאיים ובעלי אדמות פרטיות לא ירגישו לבד."

"ומה אתה מבקש שנעשה?" שואל כנרתי, ויוסף יודע שהערב יהיו רק שאלות. יש לו לכנרתי ימים כאלה, שהוא לא מחווה דעה, רק שואל ושואל עד שאתה מרגיש כמו פרי בוסר, כמה מעט חשבת לפני שדיברת. אבל הפעם יוסף לא מהסס, בלילות האחרונים חשב הרבה, וגם התייעץ בהלגה שעודדה אותו לפתוח ביוזמה חדשה.

"ראו, אנשים כמו עדרים, כמו צאן הם מתקבצים קבוצות קבוצות. ואם יש מי מאתנו שמרגיש לא מתאים לקבוצה, כמה לבד וכמה אחר הוא מרגיש". יוסף מוציא ממחטה, מוחה זיעה ממצחו ומתיישב. דיצה מוזגת תה בכוס שהתרוקנה. אסתר מניחה את הגרב ותולה בו עיניים. רפאל שסובב את גבו, חוזר ומסתכל על הקומקום שבמרכז השולחן. לוקח זמן עד שיוסף ממשיך לדבר. בקומונה הראשונה שאליה הצטרף עם הלגה, לא ידע את נפשו. כל ערב כשהסדרן תלה את רשימת העבודה ליום המחרת, הרגיש שהלב מתכווץ. המחשבה שיש מי שתפקידו לקבוע יום יום וערב ערב לאן ילך ומה יהיו מעשיו גרמה לו למצוקה. המחשבה איך כולם, רק הוא לא, יוצאים כל בוקר בשמחה למשימה שהוטלה עליהם, העמיסה עליו שק של אשמה.

"ארגונים יהודים לא חסר, אני יודע. זה לא ארגון רגיל. זה לא סתם שאת עזיזה הקימו אנשים יחידים, כאלו שלא מצאו את מקומם בשום קבוצה".

"אני רוצה לגיד משו" מתערבת אסתר ומציצה רגע שמאלה. "לא צריך לדגיש את פרטיות שלנו. כולנו שייכים לעם ויש לנו גם תפקיד. אנחנו לא סתם."

יוסף מהנהן, "זה נכון אסתר. זה אני מסביר כאן. אני חושב שיש ללכת לאיכרים ולבעלי אדמות ו..." שוב הוא נתקע. כנרתי פולט "לשכנע", "ולשכנע אותם להצטרף ל'עזיזה'. ביחד אנחנו.."

כנרתי מרים יד, "חכה", הוא אומר. "אתה חושב שיקשיבו לחלוצים שעלו לישראל בשנים האחרונות?"

מזה יוסף חושש. "אני יודע. הם ותיקים. לנו אין שפה, אבל יש גם מקומות אחרים. אני מתכוון, לא איכרים מהמושבות. נלך אל החלוצים שקנו חלקת אדמה מכספם, אני מכיר. גן שומרון למשל". כשהוא אומר גן-שומרון רפאל מזדקף ואומר: "כולם יקים. וגם נהריה. יש להם קליינר-הוף מיט תרנגולות מיט כבשה אונד ירקות גרדן מיט בוסתן".

"זה נכון" מתלהב יוסף ושוכח להעיר לרפאל על הגרמנית, "אם נתארגן ביחד נדע טוב יותר למי יש גרעינים משובחים וגם למכור יהיה קל יותר אחד לשני".

השולחנות מסביב מתרוקנים. מועלם מרים כסאות ברעש ומסתכל לעברם. תוך שהם קמים, כנרתי חולף על פניו של יוסף ואומר: "מחר, בנמל, נראה מי ירד מהאנייה מאיטליה. אולי יש גם בהם עם מי לדבר". יוסף הולך לאט לצד רפאל בסמטה הצרה ועונה לשאלותיו בעברית. כשהם נפרדים רפאל טופח על גבו ואומר: "אולי אני כמו אתה די גרמנית בפלשתינה."

יוסף צועד ברחוב ירושלים. הדרך חזרה לדירה ארוכה, אבל בבוקר, כשצריך לקום, הדרך לעבודה קצרה ונשארות עוד כמה דקות לישון. בפעם הראשונה כשראה את הבחורים בנמל מעמיסים שקים כבדים על העגלות, חשב איך יגיד לסדרן שהוא לא מתאים לעבודת הסבלות. חיכה רגע ולא ידע מה לעשות עד שניגש אליו בחור מבוגר, שעמד ליד הערמה והניף שקים על הגבות המיוזעים. "איך קוראים לך? בוא, תעזור לי". יוסף ניגש בהיסוס לערמה. "כנרתי, תשים שק טוב", "תניח בצד שמאל", "זה לא התור שלי כנרתי" צעקות הבחורים עלו מכל עבר. בחור אחד צחק על יוסף: "נראה אותך מגיע מחר יא חדש". וכששקעה השמש וכנרתי שליווה אותו בדרך חזרה אמר: "אם אתה מסוגל להמשיך, יש לך עבודה", הרגיש יוסף שמצא את מקומו.

הלגה מתהפכת במיטה הצרה. יוסף מניח כריות על הרצפה ומתכרבל בתוך מעילו. להלגה לא נוח, היא מחליפה תנוחה מגב לצד. מאז שתפחה הבטן והיא לא יכולה לישון בתנוחה האהובה עליה, יוסף עוזב את המיטה ברגע שהיא נרדמת ומסדר לו כריות על הרצפה. פעם אחת התעוררה וכעסה שהוא עוזב אותה. התחיל להסביר שאיננו רוצה להפריע אך בזמן שדיבר הבין שהסיבה הפוכה. גם על הרצפה הוא בקושי נרדם. בבוקר הוא מתעורר לפניה הודות לשעון הפנימי, מסדר את הכריות בחזרה ותולה את המעיל על הדלת. מהארון במטבח הוא מוציא ככר לחם ופורס חמש פרוסות. מוסיף חתיכת חלבה, מאכל שגילה באחד מטיוליו ביפו, מלפפון ולעיתים מרתיח ביצה בשארית מי הקפה. את הכל הוא אורז בקופסא קטנה ומניח בתיק, סוגר בשקט את הדלת וצועד בדרך החולית אל הנמל.

בצהרים מגיעה אנייה מאיטליה. לא כל יום מגיעה אניית נוסעים. התכונה בנמל אחרת. הבחורים מצטופפים בשקט בצד ומסתכלים על היורדים. סבלים ערבים מתרוצצים ומציעים עזרתם בנשיאת המטען. אפשר להבדיל בין חלוצים לתושבים על פי יחסם למטען. החלוצים נאחזים בחוזקה במזוודות ובארגזים, מביטים בעיניים כלות לצדדים, מאין יבוא עזרם. כנרתי הבין מזמן את חשיבות הרגע. כשיגיעו החלוצים לשערי הנמל ויוציאו מכיסם את הכרטיסים והסרטיפיקטים, יעוטו עליהם פעילי ההסתדרות והסוכנות  ויפזרו אותם לפי מוצאם בקבוצות השונות. "זה המקום שלנו יוסף" הוא אומר. "אתה רואה את הקבוצה הזו שעומדת"? יוסף רואה קבוצה של כעשרים איש, הם עומדים בין שאר האנשים שיושבים על מזוודותיהם. "הם מגרמניה, אפשר כבר כאן להכיר להם את עזיזה, ולהפיץ כמו שאתה חפץ את הרעיון של הארגון". יוסף לא ממש מבין, אין להם עוד מקום מגורים ואדמה, והם לא ממש מבינים מה קורה בפלשתינה, אבל כנרתי מבטל את ספקנותו בהנפת יד. "זה אפקט ההתחלה יוסף. אם לא אתה, נציג ההסתדרות יישא בפניהם נאום על חשיבותה של הקומונה והקבוצה והם, אסירי תודה שיש מי שמוביל אותם, ילכו אחריו".

"כאן?" שואל יוסף.

"כן, כאן"

"אני?" נבהל יוסף.

"בוודאי שאתה. מי, אני? ברוסית?"

יוסף מסתכל סביבו, היקים עומדים עדיין על מקומם. מסתכל ורואה שרפאל ניגש אליהם ולוחץ ידיים. ופתאום הוא יודע מה לעשות. הוא ניגש אל היקים, מרים ידיים ומכריז: "ברוכים הבאים לארץ אבותינו, רפאל תתרגם בבקשה". רפאל מסתכל עליו ולא מבין, "אַשתו זאין דויטש פורגשן?" הוא שואל, ויוסף עונה: "לא שכחתי. אני רוצה שגם הם ידברו עברית. ועכשיו תתרגם".

יוסף נעמד ומתחיל לדבר. אומר משפט ומקשיב איך רפאל מתקשה לתרגם את הדקויות שבדבריו, אך לא מתערב. בזווית העין הוא רואה את כנרתי מסתכל עליו ומחייך.

ואלה השמות

הלגה שוב בהריון. היא מכניסה ידיים לכיסים, מפשפשת ומרוקנת אותם מקליפות, ניירות, פרורים, שולפת את הבד החוצה ומנערת, ואחר-כך מברישה ביד חלקה את המכנסים הרחבים ושוכחת את הכיסים הפוכים. אברי, כמו מרגיש בקוצר הרוח של אמו, שומט את ידו מאחיזה במכנס ומדדה על האספלט עד לשפה ויורד לחול.

"אברמל'ה, תזהר לא ליפול." דיצה ממהרת אחריו בצעדים מגושמים ופורסת ידיים מסביב לילדון. הוא מתנדנד על החול בתנועות מהוססות עד שמחליט להתיישב ודיצה נרגעת. יוסף מציץ החוצה מהחלון ושואג: "אברהם. אברם אם את לא מסוגלת לקרוא לו אברי, אבל די עם האברמ'לה הגלותי הזה, דיצה". הלגה מטלטלת מולו את היד שהתפנתה ולוחשת בזעם: "תניח לה יוסף, אתה לא מסוגל להבין?" יוסף שותק. בשיחה פרטית יסביר לה שזה ההבדל בין אח שנשאר שם לבין הבן שנולד כאן. וההבדל ניכר בשמות. "גם את הלגה, מן הראוי שתיפרדי מהשם הגרמני שלך. יש כל-כך הרבה שמות עבריים". הלגה מוותרת מראש על ויכוחים מסוג זה. על שמות היא לא מוכנה לריב. "אתה יכול לבחור שמות עבריים לילדים שייוולדו לנו אבל אותי תעזוב במנוחה".

אברי הקטן יושב וצוחק. הוא ממלא חופניים בחול ומעיף למעלה. הרוח נושאת את הגרגרים מזרחה והוא מתמלא בחול. דיצה ממהרת להרים אותו ולנער את בגדיו. הלגה מסתכלת על שניהם ונאנחת. דיצה הגוצה נראית מתאימה יותר להרות וללדת, לרדוף אחרי גן שלם של פעוטות. אף אחד עוד לא יודע על הביצית שמתחלקת במהירות לשלל תאים: ידיים, אוזניים, פה, קיבה. הלגה עוצמת עיניים ומרגישה את הקבס מטפס, נזכרת בחודשים הראשונים עם אברי בבטן ונאנחת שוב.

יוסף משיב פניו אל השולחן אל ניירות המכתבים הפזורים. המכתב האחרון מאמו פרוס והוא שב וקורא וראשו מתמלא במחשבות. נראה שאמא מתכוננת לאיזה עתיד אחר. היא מעמיסה על הנייר מטען שלם של רעיונות ואידיאות שיש להעביר הלאה. "אתה היית הראשון במשפחתנו שקיבל שם יהודי. כשארנסט נולד עדיין לא הכרנו, אביך ואני, בזהותנו היהודית. בהתחלה, כשנולדת, חשבתי על הסיפור התנכי, אבל עכשיו אני מבינה שאתה קראת נכון את המפה וידעת לקחת את המשפחה בדרך הנכונה. אתה בעל השם, בעל החלומות, ירדת מצרימה והגעת לכנען. ממך, כפי שהבטיח אלוהים לאברהם, ייוולדו שמות עבריים כחול על שפת הים".

יוסף מצטער שהלגה לא מבינה. "זה לא מספיק שלילד נקרא אברהם. המסע לכנען יסתיים ברגע שנהיה אנחנו בעלי שמות עבריים". אבל הלגה מתנערת מאחריות שכזאת. "אברי יסתפק באבא עברי, אני פשוט הלגה כי ככה נולדתי" היא מסכמת ומסתכלת קדימה.

התמונה פסטורלית. דיצה ואברי על החול. ממול הים, כחול ושקט. הלגה סומכת על חברתה, ונכנסת לרגע לבית. דיצה יודעת שאברי לא מסוגל להרחיק קילומטר של חול עד למים, אבל שמירה על הפעוט חשובה תמיד ומי יודע, היו דברים מעולם. היא מגרשת את השדים ומסתכלת בידיים הקטנות המפשפשות בחול החם. מאחוריהם על האספלט החדש מניחה הלגה כסא קטן, מתיישבת ומקלפת תפודים. כשהתחילו הפועלים לשפוך אספלט על החול שגבל בבניין הלבן שבו שכרו דירה, נבהלה. בכוונה בחרה בקצה אלנבי. הקרבה של הבניין לחול  הייתה מוצלחת, כל החוף הזה התאים לה כחצר-משחקים. אבל רגע אחרי שהעזה להתלונן בפני יוסף על הפיתוח המואץ הכירה בטעותה. אחר-כך התעודדה, במילא האוטומובילים בעיר מועטים ואין סיכוי שיעברו מכאן וככה יותר נוח, אמרה, הוציאה והעמידה כסא על האספלט החדש ליד קערות ודלי מלא מים, כדי שלא תצטרך להצטמצם ולהסתפק בכיור המרכזי שבבניין.

את הדירה בחרה יחד עם יוסף בגלל החלון. חלון גדול שפונה מערבה לים. יוסף הניח מתחתיו שולחן עבודה שמצא במשרד של הדואר ועליו שם את המנורה מבית אבא ואת מכונת הכתיבה שקנה אצל ברדיצבסקי בחנות. פעם בחודשיים לערך, הוא הולך ומחליף סרט הדפסה. בשבת ובלילות יש זמן שהוא מנצל לכתיבת מאמרים. מאד היה רוצה להשתפר בעברית כך שיוכל לפרסם דעה אחרת במוסף של דבר. יוסף יושב ומסתכל החוצה, אבל בעצם לא רואה לא ים ולא את משפחתו הקטנה. הוא הוזה בסודו הקטן, טור אישי במוסף הכלכלי של יום ד'. אפילו שֶם כבר מצא, אבל טרם הגיע העת לגלות. אפילו הלגה לא יודעת.

הלגה מרימה עיניים מהתפוד המקולף. אברי בוכה ודיצה אוספת אותו בזרועותיה ומלמלת בשקט "די, די אברמל'ה קטן". מזל שיש את דיצה. דיצה הבודדה מצאה משפחה. שתיהן, היא יודעת, מצילות זו את זו. הלגה חושבת שלאברי ולמי שייוולד אחריו יהיו תמיד הורים עסוקים וטוב שיש דיצה שבשבילה כל החול הזה, כל הים הגדול וכבישי האספלט החדשים מתגמדים על יד הפעוט, כי הוא העולם ומלואו. זה לא שיוסף לא שמח להיות אבא, היא מהרהרת, אבל אבא פעם נוספת זה עלול להיות יותר מדי, היא מסכמת לעצמה ודוחה את הגילוי.

יוסף מסיים לקרוא. פעם בכמה זמן הוא פותח את צרור המכתבים וקורא שוב. היה לאמו הכישרון לדעת מה לכתוב ומה לשלוח. מעבר לדיווחי השעה היא שיבצה במכתביה זיכרונות על גבי זיכרונות, כאילו ידעה שלא יישאר מי שיוכל לספר סיפורי ילדות ושכדאי להעלותם על הכתב ולשלוח. ובעוד אביו עסוק בריפוי חולים ובניסיון ריפוי של המולדת המתלהמת בשנאת יהודים, אספה אמו חפצים וסיפורים, ציידה את ארנסט אחיו בכרטיס ובארגזי משלוח והעבירה לפלשתינה אט אט את הרכוש המשפחתי.

הלגה דווקא הייתה מופתעת. "חשבתי שאתה מעדיף דירה עברית" מלמלה והניחה כריות רקומות על הספה הכבדה שתופסת כמעט מחצית מחדר האוכל-אורחים-עבודה-וספריה, ומשאירה רק מעבר צר בינה לבין ארון הספרים עם המדפים הסגורים בחלונות זכוכית. בפינה הקרובה לכניסה עומד שולחן האוכל המתקפל. צדו האחד פתוח ומספיק בשביל שלוש נפשות, וצדו השני נשען על הקיר. כשהניחו אותו כאן, ציין יוסף שהשולחן מיועד למשפחה גדולה ולאורחים, אבל הבית לא, ושבסוף יעברו לדירה אחרת. "מי יודע הלגה, אולי נצליח גם לקנות חלקת אדמה במושבה, לבנות בה בית ולנטוע פרדס". הלגה חייכה ואמרה: "לחלום הזה אנחנו שותפים. כשאבא ישנה דעתו ויחליט שאנחנו השקעה בטוחה יש סיכוי שנצליח להגשים אותו".

צרחות של שחפים. הם מתרחקים מהחוף ומתקרבים אל שורת הבתים. ריח קליפות התפודים. אברי צוהל ומוחא כפיים ודיצה אחריו, מושיטה אצבע וצועקת "הנה ציפור, ציפור מארץ רחוקה באה לספר לאברמל'ה על סבים ודודים ובני-דודים". הפעם יוסף כל-כך שקוע במכתבים שהוא לא שומע אבל הלגה לא מתאפקת: "דיצהל'ה" היא אומרת, "השחפים נולדו כאן, וכאן, בים הזה, הם ימותו. אין להם שום סנטימנטים למה שקורה מעבר לים".

מעבר לים. על המכתב הזה בדרך כלל יוסף מדלג, אבל הפעם הוא פותח גם אותו וקורא שוב. "זה יהיה מכתב עצוב בני, אני רוצה לספר לך על בן-דודך". שוב רודולף? נזכר יוסף בבן-דודו, דווקא בו לא היה רוצה להיזכר. רודולף היה מגיע לביקור פעם בחודש לערך, גבוה וחזק עם קול גדול. אפילו ארנסט העריץ אותו, בטח בגלל המשחקים. המשחקים עם רודולף כללו רובים ואקדחים וקשת עם חצים, תלוי באויב: אינדיאנים, שודדי-ים או שודדי קברים. מאד לא היה רוצה להיזכר במשחקים. סביר להניח שארנסט הסכים ליוסף להצטרף בגלל שצריך היה גיבוי לאויבים, וכך, תמיד הוא היה זה שנתפס, נקשר, הועלה על המוקד. אבל תמיד, תמיד מי שכפת אותו היה רודולוף. והוא לא ריחם. היה שולף מכיסיו חבלים ואולר. ואם נראה לו שהחבל לא יספיק היה דורש מיוסף לחלוץ נעלים ולהסיר את בגדיו. וכך, כשיוסף עמד רועד בתחתונים הוא היה מתחיל לכפות. ואם החבל והבגדים לא הספיקו, היה מוריד גם את בגדיו. יוסף מנסה לא להיזכר בפעם האחרונה אבל לא מצליח. איך הוא לא הצליח לשמור את הבכי בפנים והיללות זינקו החוצה. אמו רצה במדרגות ודחפה את הדלת עם הכורסא והכיסאות ששמרו עליה סגורה מבפנים. כשנכנסה פרצה בצעקות. הקול שלה מהדהד באוזניו עד היום. ומאז רודולוף לא בא יותר לבקר. ארנסט האשים את אחיו. היה מזעיף פנים ולועג: 'תינוק. רק משחקי בנות אתה יודע לשחק'.

יוסף יודע את המשך המכתב ולא רוצה לקרוא. הוא מסתכל החוצה על הים ואחר-כך על הלגה. מה היא יודעת? ועוד מחשבה: ומה אם לרוע יש שורשים וענפים? האם במעבר לארץ חדשה אתה נפרד גם מהגנטיקה שירשת? ואם היה מתברר שגם הזדון והעיוות הם גנים, ממש כמו העיניים הכחולות, האם עדיף היה לוותר על הולדת ילדים? יוסף נזכר בגמגום. רודולוף נעלם מחייהם אבל השאיר מסע של מילים תקועות. מילים שבורות שנמלטות כמו צרורות חצים ברעש כדורי אקדחים, דוקרות כמו פגיונות  של מבטים מתחמקים. ארנסט היה מסובב את העיניים וקופץ שפתיו, שומר שהצחוק לא יברח. אבא מישש את הגרון ולא ידע מה לעשות. איזו דרך לגלות שאבא רופא איננו כל יכול. אבל אימא לא ויתרה. פעם בשבוע לקחה אותו לטיול שתחילתו בגן השעשועים, ואחרי ביקור אצל גברת קול כפי שנהגו לקרוא לה, סיום בבית הגלידה במרכז העיר.

המילים במכתב מגומגמות. קשה לאמו לכתוב שרודולף לא חזר מהמלחמה לא פחות משקשה לו לקרוא ולהיזכר במשחקי הילדות. זעם פתאומי כמו משב אוויר מלוח במיוחד. המילים מרגיזות ומחניקות והנייר נרמס ומתכדרר בתוך האגרופים. יוסף מתרומם מהכסא, טורק את החלון ורוצה לנוע אבל החדר צר ותפוס כולו אז הוא נעמד מול  הספה בקיפוץ  שיניים והרגליים כמו זזות מעצמן בעווית לא רצונית, תוקעות בעיטות ברגלי השולחן והספה ושוב השולחן עד אשר נהמות חנוקות פורצות משפתיים הדוקות ליללת כאב. הנעליים מתקשות להגן על הציפורניים המתרסקות ומדממות. בעיניים עצומות מגשש יוסף, אוסף את הכדור המקומט וחוזר אל הכסא. מגהץ את הנייר ובלי להסתכל פנימה, מקפל יחד עם שאר המכתבים ומקבץ לחבילה קשורה בסרט מתיחה. צריך לשמור על הרצף, וגם זה חלק מהמשפחה. רודולף המשיך לשחק במלחמה ובטח בצבא הגרמני יש מי שיחליף אותו ואת ארנסט במשחקיו הסדיסטים. הלוואי ואמא הייתה מוותרת על הפרק הזה בסיפורי המשפחה, מהרהר יוסף ויודע שאין סיכוי כזה, כי אמו לא תטאטא אף תג וסיג, הכל יתועד ויישלח לארץ החדשה.

ארץ חדשה. יוסף פותח חלון ומציץ החוצה. רואה את הלגה אוחזת בקצוות סינרה, אוספת את הקליפות ומכניסה לקערת מים שמונחת על האספלט לצד הקערה עם התפודים המקולפים. היא מנערת את הסינר ולא מוותרת על אף קליפה. את הקליפות המקולפות והמושרות היא תבשל במים, תסנן, תערבב עם קצת קמח ואבקת חלב ואבקת ביצה ולבסוף תאפה בסיר פלא לפשטידה עגולה. טוב שיש את הלגה, שמלאכת היום היא הגזע והשורשים של קיומה. הלגה היא אישה של כאן ועכשיו. את העבר הניחה מאחור, והעתיד תמיד פרי ההווה ולכן יש מה לעשות ברגע זה, חבל לבזבז את הזמן. לחלוחית צוננת באצבעות הרגליים הופכת לפעימות כואבות. יוסף מתרומם מכיסאו ומדדה לעבר ברז המים שבמקלחת. הוא חולץ נעלים, מקלף באיטיות את הגרביים הספוגות. הציפורניים שהיו ארוכות ומפותלות תפוסות עכשיו בסיבי החוטים. הוא שוטף אצבעות אדומות ומתיר את הגרביים מתחת לזרם המים, אחר-כך סופג עוד קצת דם בגרביים הקרועות, זורק אותן ומדדה החוצה כדי להניח את הנעלים  לייבוש.

והלגה, שמחשבותיה בעת קילוף התפודים נודדות לעתיד, תוהה איך תספיק הדירה למשפחתה המתרחבת, וששבעה חודשים זה לא די זמן בשביל למצוא דירה חדשה ואולי חיים חדשים ועבודה, ועל כן יש להתחיל כבר עכשיו בהכנות. היא אוספת את הקערות, מסתכלת לרגע על דיצה ואברי שמתרחקים לעבר הים ונכנסת פנימה כדי לבשל ולספר ליוסף את מה ששמרה עד כה בסוד.

מילים מילים

ערב אחד התיישב יוסף ליד מכתבתו, הסיט הצידה ניירות, עפרונות, ספרים, סובב את מתג הנחושת במנורת הקריאה והתבונן בהיסח הדעת בעיגול שהאיר את לוח העץ הבהיר של שולחנו. לאחר רגע הוציא דף ריק מהמגירה וגלגלו לתוך מכונת הכתיבה שעמדה בצד, תוך שהוא מעבירה למרכז השולחן שלפניו. דקה ארוכה עברה ואף מקש לא תקתק. החזיר בזהירות את המכונה הצידה ונטל עיפרון. חידד קלות בקצה אולרו, לחלח בקצה לשונו והניח דף חדש על השולחן.

היו כמה רעיונות חשובים שרצה לרשום על הדף. מאמר חדש, נאום פוטנציאלי, אבל המילים חמקו מראשו והיד כבדה על הנייר.

מילים.

מילים בגרמנית עלו דווקא בדעתו. אולי כדאי שיכתוב אותן בגרמנית ואחר-כך יתרגם. ופתאום לא רצה בזה יותר. רצה לשים לזה סוף. אתה חושב בגרמנית, משמע אתה שם – נזף בעצמו. הגיע העת אחרי ארבע שנים שתתחיל לחשוב בשפתך ולא בשפת אמך.

ברגע ההוא הרגיש במשהו חמקמק מפרפר בין העיניים. הניח יד על הדף וחשב: על זה אני רוצה לכתוב. הנה כך: "מתי המהגר הופך לבן הארץ?" שירטט מילים בעפרונו מנסה להשיג את מחשבותיו עם היד. "איך אפשר לפשוט את אדרת השפה הזרה ובמקומה ללבוש כותנת של שפת המקום?" החליף את העפרון ותקתק שוב במכונת הכתיבה. "רק אם תתחיל להרהר בשפת המקום, תהיה לבן המקום" אמר בקול ותיקתק. "זה לא יקרה לך בטבעיות, מילים יחסרו תמיד. מי שמהגר לזרועותיה

של שפה חדשה, תמיד חסרות לו מילים. שפת האם מכילה מאגר בלתי נגמר. מדפים ארוכים של מילים נרדפות, מילים ספרותיות, מילים מעשירות." - - -

ושוב חסרו המילים. גם בגרמנית חסרו.

העיפרון נשר מהשולחן. מכונת הכתיבה הוזזה שוב לצד חורצת בחריקה פסים  על הלכה המבריקה שצבע הוא על משטח העץ המחוספס כשהעביר את השולחן הישן והמיותר מסניף הדואר אל דירתו. פרש זרועותיו על המשטח שהתפנה והניח את מצחו על גב כפות הידיים. יותר מכל חסר לו איש שיחה. לאן נעלמו כל החברים? כמה רצה לחזור אל הימים שהיו נפגשים לעת ערב לשתות יחד תה ולשוחח. להכין מראש נקודות לדיון, ואחר-כך לסכם. השיחות עם החברים יכולות להאיר פינות חבויות ולהעשיר את מחשבותיו. הם יכולים להסכים אחד עם השני או להתנגד. לדבר בשקט

ולעיתים גם להרים את הקול. נזכר איך התעורר בילדותו לקולות חבריה של אמו. כל יום רביעי היו ידידה מתאספים בביתם, היו בהם הוגי דעות וכותבי טורים של ירחונים מקצועיים. וכשאביו היה מגיע היה מתבל את הדיונים באפיזודות על מלחים חולים, קיבועי שברים בלב-ים ומפגשים על החופים. אהב להקשיב למלמול שהיה נע כמו גלים, המיה שקטה עולה ויורדת ולעיתים מתרוממת ומתנפצת בצעקות על הסלעים המלוחים. אהב את הלילות ההם.

פעמים רבות חשב שגם הוא, כשיהיה לו בית, ככה יירדמו בביתו הילדים. יספגו אוירה שתכוון אותם למעשים גדולים.

בימים הראשונים בחדרה, היו מתאספים לאחר חפירת תעלות הניקוז ועידור האדמה בבית הפועלות מסביב לשולחנות ושרים, צוחקים וצועקים אחד לשני בבליל שפות. בימים ההם השפה שימשה כמקפצה להיכרויות חדשות וסידורים הכרחיים. תמיד היה מי שיתרגם, פה ושם הצליח לרשום לעצמו מילים חדשות. הלגה קלטה מהר ממנו ועזרה לו בכל מה שידעה. ימים יפים, קצרים ויחפים ממחשבות. ימים של הסכמות בינו ובינה. ובכלל, חרף כל מה שאמרו כולם בגרמניה, ובניגוד לכל הציפיות, הלגה דווקא שרדה את התקופה הראשונה בחדרה. המגורים בבית הפועלות היטיבו עמה. היא אהבה את המפגש הססגוני עם החלוצים שהגיעו מפולניה ורומניה ובייחוד מברית המועצות.

קלות הראש והיצריות המתפרצת, השמחה וההתלהבות היוו ניגוד מרענן לנוקשות המסויגת שהתרגלה לה בביתה. "את כמו נערה מסוחררת במסיבה נצחית" אמר לה והיא צחקה והרגישה מאושרת אף יותר מאשר ביום חתונתם.

ביום חתונתם שוחח שיחה אחרונה עם אהובתו מההכשרה. אילזה ישבה מולו ודמעות בעיניה. "מה בוער?" לחשה, "ההכשרה ממשיכה והקשר שלנו בחיתוליו. נכון שלהלגה בוער לצאת מהבית, אבל אתה ואני לא חייבים לה כלום."

"את לא מבינה שהישיבה הזו על הגדר מנת חלקי כל החיים" אמר מנסה לנבור בסיבותיו העלומות. "הלגה מציעה לי להתקדם בדרך ואילו את מציעה שנתיישב בצד".

אחרי שאמר מה שאמר עלו עוד מילים. מילים שלו או אולי שמע אותן ממישהו אחר? כבר לא זכר. "נקודת מפנה". "הזדמנות לשינוי". "הזדמנות פז שלא עמדה לאבותיו, רק לדור הזה נפערה הזדמנות לפרוץ מסגרת נושנה, לוותר על הכל כדי להקים עולם

חדש". מילים גדולות. כבדות משקל. הוא האמין בכל תג של כל מילה בנפרד ובכולן ביחד. אפילו שעכשיו, מול מכונת הכתיבה, הן נשמעות קצת כמו סיסמאות. משונה, איך שהזמן הופך גם את המילים לקצת סמרטוטיות, לא רק את הבגדים ואת עור הגוף... יוסף מתח את הרגל השמאלית שהתהדקה מתחת לימנית והרגיש בעקצוץ מטפס מבהונותיה לעבר כל כף הרגל. עכשיו כשגופו כפוף ומכווץ מול מכונת הכתיבה חשב שוב על הטיעון של הלגה. הלגה שהצליחה ללמוד במהירות מילים חדשות לא התרגשה כלל מכישרונה. "אלו רק מילים יוסף", אמרה בהינף יד מבטל, "אני לא חושבת שהמילים הן שבונות מדינה. אולי זאת הבעיה של הגלות, יוסף, מרוב אימוני המחשבה נהיה לנו כזה שכל פתלתל ומעוקל וכל הקשרים והחיבורים והחידודים האלה הפכו אותנו לאינאונים אחד כזה [פתחה זרועותיה לצדדים] גדול". אולי באמת הוא צריך להניח בצד את מכונת הכתיבה. לעטוף אותה היטב בתוך ציפית של כר כדי לשמור על המקשים מפני האבק והלחות שעלולים לחבל בגמישותם ולהניח עכשיו למילים כי יש פעולות שצריך לפעול? אולי כך יצליח להרדים מילים גרמניות כדי שיהפכו לשפה זרה? אבל איך שצצה המחשבה הזו, מיד עלתה מחשבה מנוגדת.  שפה לא נרדמת רק בגלל שהגוף עסוק בפעולות, ולהרדים את מחשבותיו לא יוכל בהינף יד.

יוסף קם מהכסא, רצה למתוח את השרירים כשלפתע התקפלה רגלו השמאלית והוא צנח בחזרה על המושב. תחושה קוצנית כמו אלף נמלים שמטפסות מכף הרגל במעלה הקרסול והשוק עד לברך ערערה את יציבותו. הוא הסתכל על הרגל וחשב: האם יש מילה שתתאר את התחושה הזו ברגל? הנה, עוד מילה שחסרה לו. אם ישאל את הלגה היא בטח תצחק על תהייתו: "למה חשובה לך המילה? תקשיב למה שהרגל שלך אומרת, זה לא הזמן לשבת ליד המכתבה. קום, לך, הפעל את הגוף". יוסף לא היה בטוח בצדקתה. אם הוא רוצה שפה חדשה, צריך שיחשוב בעזרתה את מחשבותיו, יעשה מאמצים למצוא מילים שאינן אך ורק פעולות של עבודה ושל חיי היום. צריך שיכתוב את המילים, ובמקומות שחסרות מילים, ייעזר באנשי המילון, יחד אתם יחפש מהו המונח המדויק. האם יש כזה? אולי חסרה מילה בשפה המתחדשת? אולי עוד לא המציאו את המילה שתתאר את העקצוץ שברגלו?

ברגע ההוא שקע יוסף בפנטזיה משלו. ראה איך הוא, העולה החדש מגרמניה, עוסק במלאכת הארת המילים החסרות. ומי יודע, אולי גם ממציא מילים חדשות. ושוב נזכר

בצלילים הפעמוניים של השם "עזיזה"- צלילים שמעולם לא שמע בשפת אמו. כדי להמציא מילים חדשות אתה צריך להכיר היטב את מבנה השפה, מקורותיה וקשריה  לאדמה שבה נבראה. רק אם יצליח להפוך עצמו, איש בן עשרים וארבע לתינוק בן יומו, יש אולי סיכוי שייוולד מחדש לתוך השפה המקומית. שפה חדשה שתתנגן בגרונו, בחכו, בין שיניו ועל שפתיו, ראשונית כמו שפת אם. יום יבוא ושפת המקום תקלח בפיו ובמחשבתו. ויחד עם האדמה שתניב והמדינה שתקום הוא יוכל להתפנות כדי לכתוב רעיונות חדשים שיעלו בדעתו.

בולים וחותמות

ואז נענש. נענש על כל הטוב שנפל בחיקו. חזקה אשתו, שני ילדים הביאה לעולם ואחר-כך אמרה די. "לא לעולם הזה" אמרה וחתמה געגועים ותקוות. ואילו יוסף, געגועיו מבעבעים. בית גדול עם קירות מאבן אפורה. טיולי קיץ וחורף בהרים ירוקים שקפאו באוויר הצלול, כל זה נעכר מתימרות העשן והשנאה. ואילו כאן, דממה. הלגה מסרבת להיעצב. "צדקתי, צדקתי, צדקתי", צעקה פעם אחת כשהתחילו להגיע ידיעות. "התחננתי שיבואו, אפילו לבקר סירבו בגלל הלבנט ואי הביטחון והסכנה לבריאות. ועכשיו הצורר הזה שמסמן אותם כמו בהמות ועדיין אינם מקשיבים. לשם אתה רוצה לנסוע? מה יש לך לחפש בגרמניה? פה יש לך שני ילדים ועבודה. זה ממשי. זאת משפחה". אברי נעמד במיטה, נשען על מעקה הברזל ועוקב אחרי אמו בעיניים פעורות. רבקה מתעוררת ופועה. הלגה נועצת מחט בציפית הרקומה וניגשת לנדנד את העריסה. יוסף מנסה להסביר לה את פשר הנסיעה אבל היא משתיקה אותו ומצביעה על התינוקת. ומאז היא שקטה. לא מנסה לשכנע בצדקתה, לא מקשיבה.

את יוסף קורעות פיסות של ידיעות שמגיעות מגרמניה. שמות ופנים של דודים דודנים וחברים לעט חולפים מול עיניו העצומות כל ערב וכל בוקר מחדש. הוא מעסיק מוחו בכל שם וכל גוף ופנים. מה מעשיו? האם תפר את הטלאי הצהוב? וכמה התכופפו הכתפיים. רוצה היה לעלות על אנייה ולהפליג לשם, לספר להם על בתיה הלבנים של תל-אביב, על העבודה בנמל שהתחלפה במשרד קטן בסניף הדואר. להביא להם בולים חדשים מפלשתינה, לחלק לילדים כדי לנסות לשכנע דרכם את ידידיו ובעיקר את זיגפריד אביה של הלגה וקֶטֶה אחותה. נזכר שוב בנחת זרועו של הדוד זיגפריד כשנפרדו. אביה סירב לומר שלום. פניו נשארו חתומות מול נשיקותיה של הלגה, ורק כשפנו אל כבש האנייה נשלחה ידו כאילו היו לה חיים משל עצמה וחבטה בגבו מחוות פרידה כואבת. את המכה הזו, שהצטברו בה העצב והגאווה הפגועה על הגזלה, מרגיש יוסף עד עכשיו. זו הייתה חותמת ראשונה שנצרבה על שכמו כמו מכינה מקום לבאות אחריה.

הלגה לא רוצה להיזכר. חודשים אחדים אחרי שנפרדה מהוריה, בשעה שרחצה סירים וקדרות במטבח של הקבוצה, הגיע יוסף בסערה ובידו טלגרמה קרועה. דיצה חיבקה את כתפיה ויוסף עמד מנגד נוגה וחסר אונים. "ברטה" "אקסידנט". המילים בערו מתוך הנייר הלבן. ובעודה בוכה ומלמלת בגרמנית של החלומות אל החזה של דיצה, התחילה לקבור את הזיכרונות. מאז הן דבוקות. רק עם דיצה היא יכולה לדבר. לספר על אימא ברטה שהייתה תמיד ברקע, שפחדה מבעלה ונעלמה לחדרה דווקא ברגעים שהיא, הלגה, נזקקה לה ביותר. ודיצה הייתה מהסה: "די, די הלגה, זו לא אשמתך. תאונה של נהג לא מנוסה באוטומוביל חדש. אין לך חלק בזה". קֶטֶה שלחה טלגרמה ארוכה. "אבא מדוכא ואני לא זזה מהבית. את חסרה פה הלגה. אני זקוקה לשמחת החיים שלך ילדונת". אבל הלגה מרגישה שהילדות והשמחה מאחוריה. אחר-כך אמרה לדיצה: "זהו, די, אני פורשת לתל-אביב. החלום הזה של הקבוצה, עבודת האדמה, זה לא בשבילי". וכשעזבה את חבריה החלו חיים חדשים מבעבעים בין קרביה. דיצה וגם יוסף נהרו אחריה, וביחד מצאו את הדירה בתל-אביב.

אברי בוכה. "מה קרה בני?" יוסף מתקרב, מחזיק את הילד ומרחרח בתאווה את הראש הקטן. "פאפא, פאפא, ים". יוסף גאה בבנו. "אתה רוצה שנלך היום לים? רוצה לראות אוניה גדולה מתקרבת לחוף?". הלגה שולחת עיניים מאיימות. "שלא תעז להכניס רעיונות בראשו. אנחנו נשארים כאן, וגם לך אני מציעה להישאר אם ברצונך לשמור על מקום עבודתך בדואר". אבל כבר בזמן שהיא מדברת, ומתוך שהיא מכירה באוזלת ידה מול בעלה, מבזיק במוחה רעיון. ובעוד יוסף לוקח את רבקל'ה התינוקת ומזמין את אברי לעזור לו לדחוף את העגלה על החול, נועלת הלגה את דלת הדירה וממהרת במעלה רחוב  אלנבי, חולפת פעם ופעמיים מול חלון סניף הדואר המקומי עד שמעזה ודוחפת את הדלת המתנדנדת.  "שלום. אני הלגה של יוסף. רציתי לדעת אם בעלי דיבר אתך על חופשה, אני יודעת שזו בעיה עכשיו, ולכן חשבתי שאולי אפשר שאני אמלא את מקומו. הוא ילמד אותי את העבודה במהירות ואתה לא תרגיש בהבדל". בלי לנשום ממהרת הלגה לדבר אל האיש המבוגר עם המשקפיים, מר קלר, המעסיק של יוסף. היא יודעת שאם תעצור באמצע, עלול ההיסוס לחדור לדבריה. אבל נחרצת היא בדעתה לדאוג לפרנסת המשפחה.

הלגה יודעת על מה היא מדברת. בדמיונה יוסף עולה על האנייה ומפליג לשם, לנסות במו פיו לשכנע את המשפחה והחברים לעשות עליה, ולהביא עמו את הרכוש שנתקע. היא לא מאמינה שסיכוייו טובים, אבל מכירה מספיק טוב את בעלה ויודעת שיש רגעים שאין סיכוי לשנות את דעתו.

הלגה מהרהרת בדיצה חברתה. אולי זה הזמן להזמין אותה לגור ביחד כדי שתטפל בילדים. 'מי יודע, אולי גם אני זקוקה לשינוי' היא מרגיעה את עצמה ומתיישבת על הכסא של יוסף מול הדלפק.

אדמה

האוטומוביל חורק בדרך למושבה ונדמה לרגעים שהוא עומד להיתקע. האבק מתערבל מסביב וקשה להחליט האם לסגור חלונות ולהסתכן בחום וריח ומחסור בחמצן, או לפתוח אותם לרווחה ולספוג אבק בדרכי הנשימה.

יוסף שמֶחַ שהשאיר את הלגה והילדים בתל-אביב. הדרך לא בטוחה וגם מחיר הכרטיסים דורש שיקול דעת, כפי שאמרה הלגה כשיצאו ממשרדו של הברון. זה היה רעיון של הלגה, היא בררה מהן שעות הקבלה ומי מהפקידים יודע עברית.

מאחורי שולחן רחב עמוס בתיקים חומים מקרטון ישבה פקידה, שערה הכסוף אסוף לצמה דקה ועיניה מוסתרות במשקפיים. היא לא הסתכלה עליהם, פשפשה בניירות כאילו הם הם הלקוחות החשובים. וכשניסו להתייעץ היכן ניתן לרכוש אדמה, ביקש יוסף לפרוס מעל לערמות התיקים את המסמכים שהביא מהבנק בגרמניה, כדי שתעזור להם להעריך כמה דונם אפשר לקנות ובאיזה אזור, אבל הלגה הניחה יד על אבזם התיק המשומש של אביה ואמרה בתקיפות: "אני רוצה שתכיני טבלה עם רשימה של אפשרויות, תפרטי בבקשה מקום וסוג אדמה והצעת מחיר." הפקידה הרימה עיניה בהפתעה. "וכשזה יהיה מוכן," הוסיפה הלגה, "אני מתכוונת לנסוע לכל מקום שרשמת ורק אחרי-כן אחליט מה מתאים ואחזור לביצוע העסקה. אל תחסכי מידע, הכל אני רוצה לדעת. אני מתכוונת לשמוע מה אומרים השכנים על האדמה שרכשו ממך בכל מקום שאבקר".

יוסף נזכר בגאווה איך הפקידה הסתכלה על הלגה ונענעה בראשה.

הבחורה הצעירה שיושבת לפניו נכנעת לחום, קושרת מטפחת מסביב לשערה ופותחת חלון. משב מאובק גורם ליוסף להשתעל. נזכר בתרמוס הבורדו שהשאיר בדירה. הלגה הציעה להכין מים עם חתיכת לימון לדרך אבל הוא חשש פן יינתזו טיפות על הניירות שבתיק. עכשיו הוא חושב על טיפות המים וממשיך להשתעל עד שהבחורה מסתובבת אחורה ומגישה לו ממחטה כדי לכסות את פיו. "זה יעזור" היא אומרת, "ככה אני שומרת לא לנשום אבק" מחייכת ומנגבת עיניים אדומות. יוסף מנצל את ההזדמנות: "לאן פניך?" שואל, וכך הוא למד שהיא בת המושבה, ושהוריה קנו אדמה

עוד כשגרו ברומניה. נטעו פרדס, חפרו באר המשמשת בעיקר להשקיה, אבל כשהייתה ילדה הוסיפו ובנו בריכה קטנה לצד הבאר כדי שיוכלו להתרחץ בימות הקיץ בשעות החום הכבדות כששום דבר אחר לא עוזר.

"תאר לעצמך את אימא שלי פושטת בגדים ונכנסת למים כשלגופה רק תחתונית. הזיכרונות הראשונים שלי שאני משתכשכת במים והיא מחזיקה בחוזקה ברִתמה שקשרה לי לחיתול."

יוסף צוחק. יודע שזה הזמן לשאול את כל השאלות שהלגה ציידה אותו על טיב האדמה, באיזה שנה התחיל היבול והאם הם מתקיימים מהפרדס או שיש גם רכוש נוסף, אבל הסיפורים של הבחורה על הילדות במושבה שובים את אוזנו. בינו לבינו הוא מנסה להשוות את זיכרונותיה עם זיכרונותיו ומגלה הבדלים בין ילדות בארצות הכפור לילדות כאן. הילדים שלי, הוא חושב, יהיו להם זיכרונות נטולי נעליים ומדים. יחפים יתרוצצו בינות לעצים המניבים כמו הילד והילדה שישבו מתחת לעץ על יד יפו עד שהשמש שקעה, וחזרו עם העז לביתם כדי לחלוב את תנובתה.

מאז שחזר מגרמניה, מחפש יוסף מה לעשות. הכסף שהלגה מרוויחה בדואר והרכוש שהצליח להעתיק לבנק בפלשתינה מספיקים בשביל מחייתם. מאד היה רוצה להתחיל להקדיש ימיו לפעילות ציבורית, אבל הלגה חושבת אחרת. "קודם שאתה איש ציבור יקירי, אל תשכח שאתה גם איש משפחה. צריך לחשוב איפה אנחנו רוצים שהילדים יתחנכו, ובכלל, אני לא רואה את עצמי כל חיי בדואר, גם לי יש קצת חלומות". החלומות של הלגה קשורים למציאות. לפני שהייתה פרנסה בטוחה היו דאגות שתפסו את כל המקום, וכשהיה מתחיל לדבר על שאיפותיו הייתה מפסיקה אותו באמצע ואומרת: "עם שני תינוקות אין לנו יותר את הפריבילגיה לשאוף. אני חושבת שאתה צריך את כל האנרגיה שלך להקדיש לפרנסה וביטחון."

"שמעתי שיש קצת היתקלויות, ושיש חשש שמא לא יגיעו הפועלים לעבודה בקטיף" אומר יוסף לשכנתו באוטומוביל והיא מספרת לו על הכפר השכן, זרנוגה, ושהיו עימותים בעבר, אבל מאז שנולדה יש יחסים טובים כי הפרדסים הם פרנסה טובה. יוסף רוצה לדעת עוד על השכנות, ובאיזו אווירה גדלים הילדים במושבה. יש לו הרבה רעיונות חדשים אבל הלגה טוענת שראשית יש להקשיב ורק אחר-כך להביע דעה. יוסף מרגיש שהוא מכיר כבר מחצית מאנשי המושבה בזכות הסיפורים של הבחורה שעברה לשבת לצדו. ובכלל, הוא בטוח שזה המקום. רק אדמה פורייה יכולה לגדל ילדים כה מלאי חיים. ברשימה שבתיקו יש עוד ארבע מושבות שעליו לבקר. יסוד המעלה בצפון, פרדס-חנה ובנימינה בשרון וגדרה בדרום, אבל רחובות, המושבה הראשונה שאליה מועדות פניו קנתה את ליבו בשעתיים נסיעה עוד לפני שהגיע אליה, ונראה לו שהוא כבר יודע בדיוק איזה חלקה הוא הולך לקנות. ברגע הזה, בתוך האוטומוביל המאובק שוכח יוסף את הבטחותיו להלגה, ובכלל, שוכח שיש לו משפחה להיוועץ עמה. כמו אז, בביקור בגרמניה, ברגע אחד נחה עליו הידיעה, ושום דבר לא יפריע למהלכיו.

כשנכנס בשעריה של גרמניה והחליף מילים עם שוטרי המכס ופקידי הנמל בשפה שביקש לשכוח, הרגיש איך גופו נמתח ומתקשח. כשיצא מתוך הטקסי עבר בשער על-יד הפעמון הדהוי והסתכל עליו בתהייה קלה, 'נראה שזיגפריד לא מצא מישהי שתצחצח את הפעמון אחרי שהלגה נסעה איתי,' הרהר בדאגה. הוא דרך על העלים היבשים שהצטברו על השביל עד שנתקעו רגליו. המדרגות הרחבות שמובילות למבואה גם הן היו מכוסות בעלים. זז הצידה והתחיל להקיף את הבית תוך שהוא מנסה לשחזר את קצב צעדיו כשהלגה פסעה לצדו. עצי ערמון ערומי שלכת התנשאו למרומים. רעפי הצפחה השחורים מנוקדים היו בקצותיהם בלשלשת יונים. הבית הגדול עדיין הטיל עליו מורא. גוש אפור ניצב בכובד ראש כיאה לגזע הראשי של המשפחה שחייתה כאן דורות ועכשיו התפרקה והתפזרה. וכשסיים להקיף את הבית, פתח בעצמו את הדלת כדי לא להטריח את המשרתים (לפני שידע שהם אינם) והפתיע את דודו בחדר הספרייה. זיגפריד ישב מכווץ איברים, וכשקפץ במהירות מהכורסא ונעמד זקוף אפשר היה לראות שהמקטורן רחב מדי ושגופו תופס פחות מחלל החדר הגדול. זיגפריד היה עניני כדרכו, שאל מעט על הלגה ואיך מתפתחים נכדיו. קימץ במילות נזיפה ובעיקר רצה לדעת מדוע חזר יוסף. יוסף אמר "כדי לשכנע אתכם שבאמת עדיף לכם לעלות ארצה" אבל זיגפריד רק נפנף יד נוכח ההטרדה. "אני חייב להישאר. לחכות שהבנק יפתח דלתותיו ויאפשר לי לסחור באגרות החוב כדי לפדות את החשבונות הסגורים".

יוסף הסתובב והסתכל על מדפי הספרים. "מתי זה יקרה לדעתך?" שאל. זיגפריד הסביר לו שזה עניין של ימים. טעות מצערת וצריך סבלנות. אבל ליוסף נגמרה הסבלנות והוא התחיל לצעוק: "מה עוד צריך לקרות כדי שתבין? לא רוצים אותך כאן. זה כבר לא משנה לנאצים האלו מי אתה וכמה עזרת בעבר. כל יום יהיה גרוע יותר. צריך לחשוב מה ניתן להציל היום ולא לחכות יותר אף דקה." זיגפריד התיישב

בעייפות ואמר: "אם כך אתה חושב, לך תנסה במקום אחר. אחרי ארוחת מנחה, אביא לך את הניירות ומספרי החשבונות וכל התעודות. יש לנו סניף בהולנד, יכול להיות שתצליח לפעול משם".

יוסף מוחה זעה מאובקת בעזרת המטפחת הרקומה של שכנתו. פסים דקים אפורים מצטברים על הבד העדין, הוא לא מבחין בהם ודוחף את הבד הדקיק באגרוף קמוץ לכיס המכנס. שום דבר לא דומה בין הנסיעה באוטומוביל המקרטע לנסיעה המהירה והחלקה ברכבת הלילה מברלין לאמסטרדם. ובכל זאת, משנזכר בנסיעה ההיא לא יכול היה שלא להשוות. ראשית השכנים. כאן הכל עובר בשקט, אנשים מצטמצמים בספסל ומציצים החוצה כמו נכונים לרגע שבו יאלצו לכופף את ראשם. וברכבת, שם ישבו משפחות וחבורות קולניות, שירים בגרמנית ושאגות צחוק, שולחנות ועליהם כל טוב, מפיות לבנות עם לחם טרי ונקניקים וגבינות ריחניות, ונדמה שהוא היחידי שצמצם את גופו בצפייה לסוף המסע.

האוטומוביל עוצר ליד צריף קטן ורעוע ומעלה אבק של חריקת בלמים. מבעד לחלון מתגלים בתים לבנים וגגות רעפים. ערמות קרשים בצדי הדרך רומזות על המשך הבניה. עצי פרי מדיפים ריחות מתוקים בפריחתם, נטועים בשורות ישרות ומעידים על פרנסתם של התושבים.

יוסף קם, עובר בין שורות הספסלים, מתכופף ויורד במדרגות הצרות בעקבות שכנתו, תוך שהוא מודה לנהג. אחר-כך, כשרגליו מדשדשות באדמה הכבושה מחייך אל הנערה שמחייכת אליו בתשובה: "רות. נעים מאד" לוחצת הצעירה את ידו, "אם תצטרך עזרה אני גרה במעלה רחוב יעקב. ותדע שכל שכן חדש מתקבל כאן בברכה. יש לנו מנהג, כל אנשי המושבה באים ביום העלייה ועוזרים בנטיעת העצים. אני מצפה שתבוא ותספר לי מה תהיה ההחלטה שלך ושל אשתך".

מנוחה ונחלה

אחרון השכנים עזב. הלגה מנגבת ידיים בסמרטוט בד ששרידי הכיסים שעליו מזכירים את עברו ומטילה אותו מאחוריה על האדמה התחוחה. סביב המקום בו היא עומדת, בארבע פינות האדמה שסוקלה ויושרה זה עתה, תקועות קורות עץ בהירות וזקופות ועליהן מונחים קרשים מחוספסים של גג. בין הקורות יבואו הבנאים ויניחו שורות של בלוקים. על הגג יניח הגגן רעפים מחרס. ימים אחדים של עבודה מאומצת ויהיה לה בית משלה. השמש משאירה פסים אדומים בשמי התכלת ונעלמת, והלגה מגלה שגם הכעס על יוסף שהחליט בלי לבדוק, שבחר בלי להתייעץ, שקנה בלי לשאול, שקע למצולות.

די, אין זמן. עליה לגשת לבית השכן ולהגיד תודה לרות שדואגת כל כך יפה לילדים. הלגה מוקירה את רוח המקום. האנשים נדיבים כל-כך, שמחים להושיט יד ממש כמו המתיישבים בסיפורי המערב הפרוע של אמריקה שקראה בילדותה. איך הצטרפה אז בדמיונה לשיירת הכרכרות, ישבה ליד אביה על הספסל שמאחורי עכוזי הסוסים והניפה את השוט. הסוסים דהרו על האדמה וגלגלי הכרכרה חרצו מסילות דקות בפלומה הירוקה שעליה. השיירה נעה קדימה קדימה אל כברת הארץ החדשה. שיירת מתיישבים מובילה  אותה ואת קטה ואבא ואמא.. ופתאום נזכרה הלגה איך תמיד כשחשבה על אמה נקטע הדמיון, כי את אמה אף פעם לא הצליחה להושיב בכרכרה ההיא. וגם בכרכרה הזו של פלשתינה לא היה שום סיכוי. אבא ואמא וקטה לעולם לא היו באים. צדק יוסף כשהתעקש לעלות לפלשתינה. ושוב צדק כשהתעקש על המקום. אבל יש פעמים שכל-כך קשה לה לגשר על הפערים שנמתחים בינה ["אבל יוסף, איך אפשר להחליט דבר כל-כך חשוב כמו בית לפני שראינו את כל המקומות"] לבינו ["אין לי זמן לבזבז בבדיקת מה שאני כבר יודע"].

יוסף בצד השני של המגרש, מחזיק בידיו דלי עם סיד ומברשת. הוא ניגש אליה ומנענע בראשו, מאשר שסיים לסמן את גדרות חלקת הפרדס.

זה הבית הרביעי ועדיין אין שם לרחוב. כמו בחדרה, גם כאן יש את רחוב הראשונים ועוד רחוב על שם הרצל. ביחד עם זוגות נוספים שהגיעו מצוידים בקושאן, הוא מנסה להשפיע על המקומיים כדי לחלצם מכבלי השְפעת הנדיבים שנשארו שם אבל דאגו להנציח שמם כאן. ליוסף יש דעה נחרצת על בעלי הממון. הרחוב שלו לא צריך להיקרא על שמו של  שום אדם.

כמו אז, כשבנו עמד להיוולד הוא פותח את ספר הספרים ומחפש שם מתאים. כמו אז,

כשהחליט להיתלות באילנות גבוהים הוא מחפש שם וסיפור שמתאימים לשאיפותיו. בלילות הקצרים, כשכל בני משפחתו צונחים לזרועותיה החמות של השינה, הוא מדליק פנס קטן, מתכרבל בתוך הכסת ששלחה לו אימו ומעיין בתנ"ך. עכשיו, כשחלקת האדמה כבר מסומנת, את הבאר גמרו לחפור ויש רק לטייח, השתילים הרכים מחכים במשתלה לבוא יומם, זה הזמן לתת שם לרחוב שבו שוכן ביתו.

יוסף עוצם עיניים, נזכר ומכבה את הפנס. אם יצליח למצוא שם טוב, מתאים, יקרין השם על החיים ברחוב. יוסף רואה בדמיונו איך מגיעות עוד ועוד משפחות של חלוצים שקצו בחיי נדודים בין ביצות לכבישים שצריך לייבש ולסלול, והרחוב הקטן ממשיך ומתפתל על גבעות הכורכר הַרְחֶק צפונה, למקומות שאיש לא משער כי פעם  גם לשם תגיע המושבה כשתהיה לעיר.

בספר דברים נאמר, "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". וכשייתמו ימי הבניה וכל השתילים יעמיקו שורשיהם באדמתו, מייחל יוסף למנוחה בנחלתו.*

ולא ידע כי השם שקרא לרחוב בלבו, לקח עמו גם את יתרת הפסוק.

--------

* המושבה רחובות הוקמה ע"י החברה להתיישבות 'מנוחה ונחלה' שייסדו חובבי ציון בשנת 1890 בוורשה, במטרה להקים בא"י  מושבה עצמאית שאינה תלויה בכספי נדיבים.

לצורך הסיפור "שונה" מקור שם הרחוב...

אז מה חסר?

בית וכברת אדמה – יש. אישה לחיות לצידה וילדים לגדל – גם כן. שכנים שותפים לחלומות להתלבט עמם על המשך הדרך – בשפע. לקח זמן להחליט האם, כמו יתר הנחלות, גם הם ייטעו פרדס בחלקה הגדולה ויוסיפו בינה לבין הבית החדש משק עזר: בוסתן, ערוגת ירקות קטנה וכמה תרנגולות לצרכי המשפחה.

יוסף הרהר שהנה הגיע הזמן להוציא לפועל את ניסיונו מההכשרה, ושנדודיו וחיפושיו אחרי מקום לגור בו הוסיפו ידע על גידולים החסרים בפלשתינה. בהתחלה ניסה לשתול תפוחי אדמה, זכר את הזנים המשובחים שגידלו בהכשרה והיה סקרן לגלות האם יתאימו לאקלים ולאדמה של רחובות. הקיץ הלוהט ואדמת החמרה החולית בהחלט מאתגרים, והנה, הגיע זמנו להעשיר את השוק בארץ החדשה.

קרא מעט מאמרים שהביא משם, ומכיוון שהתקשה להחליט מה כדאי ולמה יש סיכוי להצליח, ביקש מזלמן חברו להכשרה שהיה בדרכו ארצה, שיתעניין אצל מביני דבר  ויקנה בשבילו בתחנה לגידול תפוחי אדמה כמה זנים שמומלץ לגדל באקלים חם. ועוד כתב לזלמן: "אני מבטיח לקבל את פניך בנמל, לעזור לסחוב את מטלטליך ולהזמין אותך לימים ראשונים בביתי במושבה, עד שתמצא את דרכך בארץ החדשה".

החלקה הראשונה נראתה נפלא. הכינו ביחד 10 ערגות מוגבהות, ערוגה צרה וקצרה לכל זן. חיברו צינור לשיבר בבאר שזה עתה גמרו לחפור לטייח ולכסות, וחפרו גומה להשקיה סביב כל שתילון. בימי החורף הראשונים השתילים נראו ירוקים ומחייכים. אבל ההמשך היה פחות מוצלח. שתי עונות הספיקו כדי להבין שלייבא לפלשתינה ירקות שבמטען הגנטי שלהם נרשם אקלים סגרירי ואדמה דשנה, היה מעשה יומרני.

נשאר עדיין כסף, ועכשיו היה גם רווח של למידה מניסיון אישי. אחרי שהשקיע במחקר חוצה יבשות, הבין יוסף שעליו למצוא גידול מקומי. ומי יותר מקומי מילידי הארץ?! בחלקות הקטנות של תושבי זרנוגה, הכפר השכן למושבה, ראה גידול עונתי בעל עלים גדולים, שנשתל בסתיו ומגיע לפרקו באביב. חכמים החקלאיים המקומיים, חשב לעצמו, ניסיון של מאות שנים לימד אותם להפיק תוצרת בעונות מתאימות.

באחד הבקרים, בעת ששוטט ליד החלקות השכנות, ראה זקן ועלם מתכופפים בין שורות של גידול ירוק רחב עלים, וקוטפים את העלים התחתונים מכל שיח. ניסה לקשור שיחה, וכיוון שהעברית והערבית דומות זו לזו, למד שלגידול קוראים 'טבק', ושמהעלים היפים שהם קוטפים, לאחר שעברו יבוש, מכינים רסק קצוץ לפיטום המקטרת ולגלגול ציגרטות. הזקן הוציא מכיסו שקיק ניר קטן, פתח, ושלף מתוכו עלים יבשושיים. הוא משמש אותם בין אצבע לאגודל עד שנהיו לרסק בתוך אגרופו. אחר כך דיבר אל הצעיר שלידו. "איבני" הוא פנה אליו, ומזה הבין יוסף שמדובר באב ובבנו. הבן ניגש לקצה החלקה, הוציא מתוך שקיק בד חבילה קטנה, שלף מתוכה חתיכת ניר, הניח עליה קמצוץ מהרסק שבאגרופו של האב וגילגל את הטבק בזריזות ובמיומנות רבה בתוך חתיכת הנייר. את הציגרה  שהכין הכניס לפיו, ואז שלף גפרור, הדליק והעביר ליוסף.

את מעשה הנתינה של השכנים ללא שפה משותפת, של אנשי האדמה החרוצים שקמים יום יום כדי לפקוד את חלקת האדמה שלהם, כך לפחות האמין יוסף כבר בפגישה הראשונה, את  הטעם החרוך והעשן שהעלה שיעול בחזהו, נצר יוסף בלבו ימים רבים.

וכשהחליט לשתול טבק בחלקתו, למרות ששכניו הוותיקים במושבה טענו שזו טעות, נעזר יוסף באב ובבנו, ובהמשך רק בבן שלמד עברית מהר יותר ממה שיוסף הצליח ללמוד בערבית. בחודשים הראשונים היה יוסף מגיע לחלקתם, מסתכל ושואל. בעונת הסתיו הבאה קיבל זרעים וזרע באדמתו. בפעם הראשונה שהצליח להביא את עלי שיביט בשתילונים שבצבצו, הרגיש יוסף לראשונה שהנה, גם הוא בן הארץ.

בשנה הבאה, בעזרתו של עלי שהבין משהו על בני הארץ החדשים, ניפרד יוסף מהגידול האקזוטי. הלגה הוסיפה מעט מטעמי המוסר, "חשבת לרגע על המשך התהליך של הגידול בשדה שלך? מה יוצא מזה ואיזו זוועה זה מעולל לריאות?"  יוסף שהאמין בחיים בריאים בטבע השתכנע בקלות, מה גם שכבר הרוויח את מה שכל כך רצה, קשר אמיתי עם התושבים המקומיים. ומי שבכל זאת צורך טבק, אמר לעצמו, שיקנה מהשכנים בכפר, או מחברת דובק שיצרה חבילות של סיגריות מקומיות, או רחמנא ליצלן, מסוחרים שמייבאים תוצרת חוץ.

שבי רגע

יוסף מביט בשמים. הם כחולים כמו דף חלק ושטוח, אבל אחרי זמן והתמדה הוא רואה לפתע גם את העומק. היה רוצה לשמר את הרגע הזה. רגע של חדות ראיה, של התגלות. פתאום הוא רואה יותר. תכלת השמים פחות אוורירית, עמוסה יותר. השמים נהפכים מתקרה מגוננת למרחב עמוק ובלתי נתפס, והבלתי נתפס הזה, נתפס לרגע בחושיו שהתגברו על הידיעה.

יוסף נשען על המעדר. השתילים הרכים משלחים ריח מתוק של עלים טריים, פירות עתידיים ואדמה. חמש עשרה שורות מאחוריו, ולפניו עוד עשרים שורות עם סימונים לבנים. כל ארבעה וחצי מטר יחפור גומה, יטמין, יהדק וישקה שתיל נוסף.

אבל עכשיו פניו לשמים. הכחול בהיר כל-כך וזוהר. אף פעם לא ראה כחול כזה באירופה. אף פעם לא הזיע כך. בקצה החלקה ממול עלי חופר גומות. עד עכשיו ניסה יוסף לעמוד בקצב. רצה להתקדם ביחד עם עלי עד קצה השורה, אבל מרגע שתלה עיניו בשמים הכחולים גדל הפער. האם גם עלי מביט לפעמים בשמים כדי לראות עד לאן ממשיך הצבע הכחול? והלגה?

בצהרים הם עושים הפסקה. עלי לימד את יוסף סדר יום שמתאים ללבנט. הוא הולך הביתה ויוסף, גם הוא חוזר אל הלגה למטבח.

"שבי רגע," הוא אומר. "תעזבי רגע כל מלאכה ובואי נשב נדבר."

הלגה מניחה לכלים וניגשת לחדר, שולפת בדרך גרב מסל ובלי שיבחין משחילה חוט ואומרת "אני יושבת."

יוסף קם, מסתובב בחדר ומתקשה להתחיל. הלגה מסתכלת עליו וממלאה את השקט ברשימת דברים שצריך להספיק. "עד הגשם הראשון כדאי שנטאטא את העלים היבשים ונשרוף, ויש כמה פרצות בגדרות וכדאי לתקן מיד עכשיו לפני שיתרחבו."

"רגע הלגה די זה בדיוק מה שאני לא רוצה. את מה שצריך אנחנו אומרים כל היום" משתתק יוסף.

הלגה מביטה במחט בלי להזיז ידיים. עוד מעט הילדים חוזרים היא חושבת ואומרת "אני שומעת."

"את אוהבת את מה שאת עושה?" שואל יוסף.

"איזה מין שאלה?" היא עונה. "בשביל זה באתי הנה, לא?"

"אני חושב שצריך לפעמים לשאול את עצמנו שאלות כאלה. אני שואל את עצמי ואני רוצה שגם את תשאלי." הוא מתיישב.

הלגה מותחת את החוט ותוקעת ליד החור, אחר-כך מביטה בו ואומרת. "טוב, אז תתאר לעצמך שהייתי נשארת שם."

אחר-כך משתרר שקט. כל אחד וה'שַם' שלו.

הלגה נזכרת בימים שלפני ההפלגה לפלשתינה. ימים של התרוצצות חפוזה בין פרנסי הקהילה לרישום במשרדי העירייה. הבית השלו של הוריה הפך לשדה קרב רווי בטונים גבוהים. חדר השינה וחדר ההסבה התמלאו בחפצים ובבגדים שהוצאו והוכנסו כמה פעמים לארגזים, בגלל הקושי להחליט מה מתאים לחיים בפלשתינה. ושוב היא רואה את פרצופו הזועף של זיגפריד אביה שוויתר על עבודתו בבנק, עקב מקרוב בפעלתנות של בתו ונראה כמו גנרל שאבדו לו האסטרטגיות. חריקות דלת חדר השינה שנפתחה ונסגרה בגלל שברטה התקשתה להחליט אם היא מעדיפה להסתגר בחדרה או לצאת ולעזור לבתה באריזת החפצים המתאימים לקולוניה השחונה, עדיין מצטלצלות באזנייה.

יוסף גם הוא נזכר בימים ההם. איך ניסה לשכנע את הוריה. "הייתי צריך לדבר אל ליבותיהם" הוא אומר, אבל שניהם יודעים שזה היה חסר סיכוי. נזכר איך ניסה להסביר שהצעד שלהם פותח אופציה חדשה לעתיד. הוריו שהיו הרפתקנים בנפשם התמלאו בחדווה, למרות הדאגה והחשש מגעגועים. אבל הוריה היו אגוז קשה לפיצוח. והנה, זה מה שקרה. ברטה נהרגה בתאונה לפני פרוץ המלחמה, וזיגפריד וקֶטֶה נספו בשואה. הלגה מסרבת לדבר על מה שקרה שם, והוא איננו יודע כלל האם משפחתה מופיעה בחלומותיה או במחשבותיה. רוצה היה לדעת יותר על חלומותיה. האם גם היא מרימה לפעמים את העיניים? אולי עדיפה אישה שעיניה כבושות באדמה? הלגה יודעת היכן להניח כל פסיעה. רק הוא שואל כל הזמן שאלות. האם גם היא תוהה לפעמים?

הלגה מהרהרת באטמוספירה שעיצבה את חייה כאן ועכשיו. אביה, חי מתמיד, איש חזק ודומיננטי שהשפיע עליה ללכת תמיד בדרך ראשית. פקפוקים הם דרכים צדדיות שיכולות להוביל למחסום או תהום ועל כן עדיף להתעלם מקיומם, וכל שכן, להימנע מעצירות פתאום. "מה אבא היה עושה כאן? ואמא? איך הייתה מצליחה להתרגל לחמסין וללבנט? אם היו באים אתנו זה היה הורג אותם לאט לאט" אומרת הלגה, קושרת וגוזרת את החוט. פתאום היא מבינה שהיא ממש כמו אביה. אבא בחר בת-זוג עדינה שהייתה לאם שותקת, דבר שהקצין את מזג-רוחו הנחרץ, כך גם היא בחרה לה בן-זוג שדרכים ראשיות היו לו לרועץ, ולכן היא מרגישה לעיתים איך כל אחד מהם מהלך על כברת אדמה אחרת.

נו די. המחשבות האלו לא מובילות לשום מקום. בזבוז זמן ודי.

הלגה קמה כדי להניח את הגרב בסלסלה של המתוקנות. מביטה ביוסף ושואלת האם אפשר לדחות את השיחה לערב כיוון שהילדים תכף חוזרים והיא צריכה להכין אוכל לכולם.

על שפת הירקון

יש להציב אוהל. למתוח יריעות על חבלים ולחבר לאדמה ביתדות שישמרו את הקירות מתוחים. יש לגלגל מחצלת, להניח עליה מזרון ולפרוש שמיכות. לשים ארגז ברוס בפינה ולסדר עליו צלחת עם כוס וסכו"ם, על ידם סיר קטן ופינג'ן, ובקצה השני מלחיה, פחית עם סוכר, שקיק עלי תה וחבילת קפה. יוסף בולע עלבונות ומעכל במהירות. רוחו לא נשברת, היא מאמנת את מוחו לרקוח לעצמו תיאוריות חדשניות לחיים הולמים את רוח התקופה. יותר מדי שנים חי בצל רוחה המעשית של הלגה. קורים דקיקים של התנגדות הצטברו בפינות אין כניסה. ניסה לחסום את המרתפים האלה של תודעתו בהצדקות כגון אתה חייב להיות מציאותי ויש לך משפחה, אבל לאט לאט הצטבר בקרבו אריג של מרירות אפלה. לאן נעלמה הנערה שצחצחה פעמון בפתח הבית שברחוב הנסבכר? האם גם הלגה מרגישה באובדנה? רצה לחוש שוב את הנפש המפרפרת, אך זו התפוגגה יחד עם צלילי הפעמונים התלויים בשערי הבתים משם.

יש לאסוף ענפים יבשים, לשבור אותם לחתיכות כדי לסדר בין האבנים השטוחות ולהצית. למלא מן הנהר מים בסיר ולהניח אותו בזהירות על האש. לתוך הסיר לבזוק מלח ובינתיים, עד שירתח, לנער אדמה מתפוד שהתחיל להנץ, לקלף, לרחוץ בנהר גם גזר וקישוא ולחתוך לקוביות. את טעמה האנין הביאה הלגה מבית אבא. בימים שאחרי הקטיף, לאחר שחילקה כסף ושילחה את הפועלים לדרכם, הייתה נוסעת לשוק בתל-אביב ובוחרת בקפידה ירקות יקרים שאהבה. פעם אחת אפילו מצאה אספרגוס. וכשחזרה הביתה עם סל תופח, ובזמן שהילדים פשפשו בו כדרכם ושלפו חבילות עטופות של רחת-לקום וחלבת אגוזים דשנה, הרתיחה הלגה את האספרגוס בסיר, הוציאה מארגז הקרח כף חמאה והמיסה אותה על החתיכות הירוקות. וכשהתיישבו לפת ערבית הרגיש כאילו לא נפרדו מארץ מולדתם. יוסף התבייש. ביקש לסגור את החלונות מפני ריחות הבישול העסיסיים. חשב שוב שבשנה הבאה ימצא תירוץ ויצטרף לעלי לארוחה הגדולה של סוף העונה. דמיין איך הוא יושב על הספסל בין הגברים, מקבל את פיית הנרגילה, שואף ומעביר הלאה לאחיו או אביו של עלי ידידו. ביחד יעלו זיכרונות מהימים שחפרו את הבורות והטמינו את השתילים הרכים שבחר בקפידה לאחר שביקר בחמש משתלות והגיע אפילו עד לשפלת החוף כדי לקנות כמה ולנסיות אותן שתל בקצה החלקה, כדי לבדוק אם הן מתאימות לאדמת החמרה החולית של המושבה.

המים רותחים. יוסף מטיל בזהירות קוביות של ירקות לסיר המהביל. לאט לאט כדי שהמים לא יגלשו ויכבו חס וחלילה את המדורה. השמש, כדור גדול ואדום, צוללת לים. יוסף מאזין לשריקות השחרורים. זמירות לילה טוב מהדהדות והוא מצטרף בשריקה משלו. מנגינה שכוחה, שיר ערש או מעין תפילה שהייתה מזמרת אמו:

"אלוהי הטוב

עשה עמי חסד

שאבוא השמימה.

אם עשיתי היום עוולה

אל תסתכל על זה.

נא עשני ילד טוב

עלי אדמות."

נזכר באמו וחשב על הבחירה שלה. פעם בשנה היא באה לביקור. הלגה לוקחת עזרה ומתקינה לכבודה את חדר הילדים. בהתחלה חשבו לבנות קומה נוספת למעלה, אבל אחרי הביקור הראשון אמרה להם לינה שמפאת גילה, לונדון יותר מתאימה לה למגורים. היא מצאה דירה סמוך לכנסייה – שם היא פעילה נמרצת בקהילה מעורבת של יהודים ונוצרים שמקדישים מזמנם לחקר מקורותיו היהודים של ישוע בן מרים כדי לקרב בין הדתות. בהתחלה קיווה שגם אמו תתלהב מהרעיון הציוני. את ארנסט אחיו שלחה לפלשתינה שנתיים אחרי שהוא והלגה עלו. אבל אמו הבינה מהר ששינוי כל-כך דרמטי בחייה יקשה עליה והספיקה לעבור יחד עם אביו לאנגליה, אליה ברחו מאימת הנאצים ובה השתקעו בשנות המלחמה. משם הגיעו מדי שנה לביקור. ולשם ארנסט היגר לאחר שהבין שאיחוד המשפחה ממילא כבר לא על הפרק.

הגחלים במדורה מתפוררים לרמץ אפור אדמדם. המים בסיר מעלים בועיות קטנטנות. יוסף תוחב כף וטועם. למים טעם מלוח וקצת תפל. הוא שולה קובית תפוד ונושף שתתקרר. אחרי-כן מוריד את הסיר בזהירות מן האש, מניח לו להתקרר במקצת עד שהרעב גובר. טובל כף ואוכל ישר מהסיר עד שהסיר מתרוקן. הבטן מלאה בתבשיל אבל הלב והמוח עדיין חסרי מנוחה. יוסף מתכופף אחורה ונשכב על האדמה. למעלה בשמים מתחילים לבצבץ כוכבים. שמיכה שחורה זוהרת וכולה בשבילו.

אם אתה רוצה לגור כאן מתחת לשמים, בלי כבלים של משפחה ואדמה, אתה צריך לגרש מחשבות. המחשבות מריצות את הגעגועים, האשמות, הקשרים שמסתבכים,

מרחיקות את התקוות והופכות אותך לשבוי של תולדותיך ואורח חייך וההרגלים. יוסף מתהפך ונשכב על הבטן. חוטמו מתחפר באדמה ושפתיו נפערות. טעם חום אפרפר. ריח עסיסי של רקב וטריות. תערובת מוזרה של סופיות והתחלה זורמים ומפעפעים לגוף. יצר עצום שמבקש לחבק את אימא אדמה. לחבק ולדעת. להתפרש ולעטוף אותה כמו השמים. היצר גואה ובוקע בדמעות סמיכות שמרעידות את הגוף הפרוש, געיות ואנקות וטיפות מלוחות שמרוות את האדמה עד לכיווץ הגוף המתרוקן ומתהדק לתוך עצמו. טיפות רכות נופלות גם מהשמיים. רעש הנהר מתערבל באוויר ובאדמה ויוסף, לח מעייפות מתרומם ומסתכל למעלה. "תודה" לוחש ועוצם עיניים. מתכופף מתחת ליריעה המשוחררת, נכנס פנימה לאוהל וקושר אותה לשכנתה. עוד כמה דקות עוברות בהקשבה לטיפות המרקדות על תקרת האוהל עד שהוא נרדם.

בבית שוכבת הלגה פקוחת עיניים. חושבת על המילים שהשאירה אחריה טנטה לינה בביקור האחרון: "אני אמו ואני רואה זאת בעיניים. לא תצליחי לקשור אותו לשמלתך. עליך ללמוד לתת לבעלך זמן למסעות. המסעות של יוסף קשים יותר ממסעותיו של בעלי באנייה ולכן גם לא יהיו צפויים. נסי להיות לו לנמל, לתת לו את הזמן והמרחב ולהמשיך להבהב בלילות שלו כמו מגדלור."

הלגה מנסה להקשיב גם להוריה. מעולם לא שוחחה עמם על בחירותיה. נישואים לפרי הבטן של בני משפחה הרפתקניים והליכה לפלשתינה. מה היו אומרים לה עכשיו כשהיא שוכבת לבד במיטה בלי לדעת לאן יוסף הלך? האם אביה היה מסוגל להיפרד מכעסיו הישנים ולטפח אהבה מחודשת לבתו שעשתה בניגוד לרצונו? להיפרד ממשפטי 'אמרתי לך' כעוסים ולנסח משפטי עצה של אדם חזק ומעשי? הלגה זקוקה ליד מכוונת. היא מרגישה שהיא עדיין ילדה כמעט כמו ילדיה. כל-כך רצתה לעמוד יחד אתם ולהזיל דמעות כשיוסף נעמד לפתע ליד השולחן ואמר: "צר לי. אני מוכרח לצאת אני נחנק. לא יכול להיות שהחיים מסתכמים בדאגה לבית ובעבודת האדמה", להזיל דמעות ולצרוח: 'כן. אלו הם החיים. אדמה היא אדם היא דם ובלי בית אין אדם ואין מרפא לדם ובלי עבודה מה עם הילדים?' אבל הדמעות והקול לא גלשו מפניה, רק עמדה ושתקה וכשיצא אספה לחיקה את הילדים.

היא מתהפכת במיטה. פורשת ידיים ורגלים לכל הכיוונים. אפה מתחפר במזרון ושפתיה נפערות. ריח מתוק של לילות אהבים, ריח מעופש של זיעה מימים מעייפים. התערובת הזו מעוררת בה בחילה והיא קמה וצועדת הלוך ושוב בדירה. אחר-כך מתיישבת על הכורסא ועוצמת עיניים.

בבוקר הילדים מתעוררים לפניה ומעירים אותה בקולות הפתעה. "אימא, את נראית ככה כמו סבתא. את ישנה בישיבה ושוכחת שיש לנו בית-ספר" צועקת רבקה שלא מוכנה לוותר על ימיה הראשונים בלימוד קריאה. הלגה מתנערת בזריזות וחוזרת להרגליה הישנים. מחממת כוסות חלב ומוסיפה כפית דבש מצנצנת ענקית של מתיקות. פורסת פרוסות דקיקות מלחם שחור ופרוסות עבות מנקניק יבש, מורחת ועוטפת לכל אחד מילדיה ערמה שתספיק לכל היום. מברישה בזריזות את שערה של רבקה ובודקת שאברי רכוס ושמכנסיו אינם קרועים.

הימים הראשונים בלי יוסף קשים אבל הלגה לא נכנעת. היא צועדת בנמרצות אל ביתו של עלי ומבקשת ממנו להצטרף כפועל קבוע. "בימים הראשונים תתארגן, תבנה צריף שיהיה לך מקום נוח לציוד ולמנוחה, ובהמשך נעבור ביחד בפרדס ונתחלק בעבודות. ארוחת צהרים כל יום בארבע כשהילדים חוזרים, אתה מוזמן לשבת עמנו במטבח, זה נראה לי הכי נוח לכולם."

יוסף יושב בפתח אוהלו

הזמן הוא השחקן החרישי. בלי דרמה קשה להרים סיפור. הנייר לא סובל את מי שנע במסלול שָגור. הסיפור דולֶה את הדרמות מתוך מאגר החיים ופורס אותן על הנייר בצפיפות, זו אחר זו, מוותר על ימים כתיקונם, על פעולות שגורות. מילים כתובות על נייר מבקשות נשיפות גדולות של אוויר, פרצי צחוק וברגעי השיא, להצליח לגלגל דמעות קטנות בצדי הפנים. ובינתיים, הזמן לא מחכה. בצעדים חרישיים, בלתי נראים, מתקדם מאחורי הקלעים. ואז, כשהפרק מסתיים, הגיבור נרדם, הגיבורה בתנועות שגורות של בוקר פורסת לחם ונקניק ומכניסה לקופסא לצד ירקות חתוכים ועטופים, ממשיך הזמן בדרכו, דרך ללא מילים. מולקולות של געגוע מתגנבות וצובעות בצבעי פסטל רכים את החלל שבין דמות לדמות. ופתאום קולות הילדים נשמעים אחרת. כל "חסר לי" נהפך ל"איפה אבא?" כל פצע ושריטה פוערים ארובה לכאב אחר. ואז, כשכל דקה של חוסר המעש על שפת הירקון מתנפחת לחוסר תכלית, הזמן מתחיל להרגיש בבית ומתיישב כאורח קבוע וידיד נאמן.

יוסף יושב בפתח אוהלו ומהרהר בילדיו. מה הם עושים? האם עדיין חושבים עליו בדרכם לבית-הספר? (הימים הרבים מתחת לכיפת השמים שיבשו עליו את לוח השנה. זהו זמן חופשה והילדים מתעוררים מוקדם יותר, לוקחים מהמטבח את הכריכים שהכינה אמם ויוצאים לעבוד עם עלי בפרדס). ומה עם הלגה? מה היא עושה עכשיו? האם עדיין כועסת? יוסף חושב שכדאי לו ללכת עם מי הירקון מערבה ואחר-כך עם קו החוף להַדְרים. לעצור רגע בדרך ולחפש את הבית שהיה האחרון לפני החוף באלנבי, ועכשיו הוא כבר לא. להציץ ולראות מי גר שם, לשוחח קלות (ימים רבים שלא דיבר בקול), לעצור אצל ברדיצבסקי כדי לקנות גלויה צבעונית ומשם להמשיך אל סניף הדואר השכונתי. מעניין את מי יפגוש. האם מר קלר בריא? לבטח הוא עדיין יושב מאחורי הדלפק. אולי גם דיצה עובדת? מדביקה בולים וחותמת וממיינת בתאים לפי הישובים. על הגלויה יכתוב מילות ברכה לילדיו ואחר-כך ישאיל ניר גדול ויכתוב להלגה. ושוב ינסה להסביר, אבל נדרשת מחשבה איך להפוך במילים כך שלא תתרגז. אולי אם יסב דבריו ויבקש את עזרתה. רוצה היה להיעזר בהגיון השקול של אשתו. אך הספק מתגנב, האם היא מסוגלת להבין מה חסר לו? האם הוא מבין? הזמן מתגנב ומעביר עוד יומיים. יוסף יושב בפתח אוהלו וחושב שאם לא ינצל את הימים שהוא יושב לבד ויפענח את חידת חוסר הנחת, אין טעם שישוב לביתו.

לפעמים יש לסיפורים פרספקטיבה של מרחב וידע שעוזרים להתיר את הקשר שבתוכו סבוך הגיבור. ואז הם מושיטים יד ופורמים יחד אתו אט אט את התסבוכת, כך שבסיום הוא יוכל להתרווח יחד עם קוראיו. לא כך בסיפור הזה. יוסף יושב בפתח האוהל אבוד ומיואש. על מה מיואש? כשעושים בדק בית נראה שאין כל סיבה. יוסף עשה מהלכים נבונים. עזב את אירופה בזמן והצליח אפילו להעביר את הרכוש. בנה בית, הקים משפחה לתפארת ויש לו די כסף לפרנסה. ייתכן שעשה אי אלו פשרות בקשר לאהבה אבל ברור שהרוויח אישה נהדרת. וחוץ מזה, אם לא היה מתפשר, קשה להניח שהיה מאושר יותר באמריקה אם היה הולך אחרי אילזה אהובתו מההכשרה.

יוסף יושב בפתח אוהלו ושובר את הראש. זה כאילו שמתרוצצות בראשו כמה בריות, וכולן מבלבלות לו את המוח. האחת דורשת פרטיות, הקולקטיב פוגע לה בחירות. האחרת מבקשת לתרום מעצמה והחיים בנחלה הפרטית ובדאגה למשפחה בלבד מטריפים את דעתה. זו הבעיה יוסף. איך מיישבים ביחד רצונות סותרים? אדם אחד צריך להיות מורכב מחומר אחד. ככה הלגה, ומר קלר ודיצה אז למה אתה לא? יוסף חושב על הוריו ונזכר בימים שהיה תלמיד תיכון ואהב לערבב חומרים כִימים בלבורטוריה. יש חומרים שהתרכובת ביניהם גורמת להתפרצות. אדים וריחות שהיו פורצים מהמבחנה וממלאים את חלל המעבדה מהדהדים עדיין באפו. האם הוא נוצר מחומרים כאלה? האם ההרכב בין הוריו דיס-הרמוני כפי שטענו אחיותיה של אמו. יוסף נזכר בסיפורי הילדות של הלגה. כיצד ניסתה לשכנע את אמה לשוב ולבקר אותו ואת הוריו אבל ברטה חזרה ואמרה מה שטען בעלה: את צעירה וזה יכול להזיק לך כי טנטה לינה התחתנה עם הרפתקן. הלגה התרפקה על חזהו במיטה שבבית החדש כשסיפרה זאת ואמרה שבוודאי הוריה חשבו על אביו כעל זיהום גנטי, ואיך היא הכניסה את הזיהום הזה בדלת הראשית.

ואולי צדקו? כשאתה צעיר אתה משוכנע בוודאות שהדור הקודם מייצג עולם חשוך שהגיע זמנו להעלם. אבל מגיע גיל שבו אתה בוחן מחדש את תולדותיך ומגלה גרעיני אמת בתוך האנכרוניזם מאז. ושוב אתה נובר ותוהה בזיכרונותיך, מנסה לפרק לחלקיקים את מרכיבי חייך ולהגיע ליסודות שאין לך שום דרך ללוש בם ועל-כן עליך להשלים עם קיומם. הגנים ממשפחת אביו התפרצו אצל רודולף עליו השלום ומי יודע איזה גנים נוספים מתרוצצים במשפחה ומה משמעותם לגביו. בשלב זה יוסף עדיין לא חושב על ילדיו הקטנים, הם תמימים וחביבים כל-כך והכאב שבלהסתדר עם עצמו רב מדי בשביל שיצליח להישיר מבט ממנו והלאה.

בבית של הלגה הזמן מתמקם בנוחיות. שעות היום מלאות בפעילות. הלגה מסיימת לבשל, תולה את הכביסה מאמש, מעלה ערדליים על נעליה, לוקחת כובע ויוצאת לחצר. דרך של אדמה מהדוקת מובילה בין שתי שורות עצים. העצים גזומים לתפארת. מסביב לכל עץ יש צלחת למים. תעלה חפורה בין העצים, המים זורמים בה וממלאים כל צלחת. התעלות נקיות למשעי, זו המשימה של אברי ורבקה. הילדים לבושים בבגדים מרופטים, זוחלים מתחת לעצים, מכניסים ידיים לתוך התעלות והצלחות ובאצבעות פסוקות גורפים את העלים והענפים והאבנים הקטנות החוצה. האדמה חלקה, המים זורמים בנחת בתעלות, והידיים הקטנות מבוצבצות ומאושרות.

הלגה מתקדמת עד ששומעת קולות. ילדיה שרועים מתחת לעץ ורבקה צוהלת לאברי תראה תראה. מעליהם עץ התפוז מנץ ועלי עומד ובוחן כל ניצן. זהירות לא לגעת בענפים, שמא יטלטלו את הניצנים החדשים ולא יהיו תפוזים בחורף. זו העונה הראשונה, ניצני הביכורים. הלגה מחייכת אל עלי בשפתיים פתוחות ומבקשת לדעת מה דעתו על העצים. העלים ירוקים ומבריקים. הניצנים אחוזים חזק ומחכים. עלי מביט לעברה ואומר שזה נראה על הכיפאק אבל הכי חשוב לחכות ולראות. עונה לשאלותיה ואינו שואל על יוסף.

הזמן מתרווח בין הענפים הסבוכים. הילדים משתחלים מתחת בלי לגעת באף ענף. עלי לוקח טוריה ומגיש טוריה נוספת להלגה והם ניגשים להעמיק תעלה בשורה הבאה. הלגה מחזיקה בטוריה בשתי ידיים ומרגישה בחסרון של טוריה למחשבותיה. בזמן שהיא עודרת היא מחשבת את הימים. כבר שבועיים שהוא נעדר. לא אמר לאן ולא אמר אם ומתי יחזור. טנטה לינה ידעה תמיד לאן מפליגה הספינה של בעלה וכמה זמן בערך יעבור עד שישוב. אבל יוסף לא מצא לו אנייה להפליג. כמה חסרת טעם ותכלית ההפלגה הזו, בדיוק עכשיו, כשצריך להכין את הפרדס לחורף, וכשיש דברים חדשים ללמוד.

בשביל יוסף ההפלגה אינה חסרת טעם. גם הפרדס והניצנים החדשים לא יכולים לספקות המקננים. יוסף יושב על האדמה הקרה ומרגיש בכבלים. האדמה כובלת אותו באזיקיה. העונות המתחלפות. כל עונה ועבודותיה. מכונת הכתיבה מכוסה בציפית של כרית כדי שהאבק לא יזיק למקשים. העיתונים מלאים בטורים של חלוצים שנהיו פעילים מטעם המפלגה. לאף עיתון אין עניין בכותב אינדיבידואליסט. שלח מאמרים על "עזיזה" אך הם הוחזרו מסומנים בעיפרון: 'אין עניין לעורך'. חבריו לארגון טענו שהשם עזיזה מרתיע. מחק את השם מהחותמת ושלח שוב. 'שום עניין'. הלגה ניסתה לעודד: "גם לך אין עניין בהם, עכשיו שיש לך אדמה משלך. זוהי הנחלה שלנו יוסף,

בוא ונקדיש ימינו בשבילה". היה רוצה להסתפק במה שמספק אותה, אך לא יכול לאורך זמן. בפתח אוהלו הוא יושב וריח ההדרים מרחף ממרחקים. בימים ההם, לפני שאביו היה שב מההפלגה, תכונה רבה הייתה בבית. אמו בעזרת האיכרות השכנות התנפלו על הווילונות והמרצפות. מכבסות, מורחות את פרקט הרצפה בשעווה, וגם המטבח התמלא בריחות וקולות של סירים ומבשלות. החדרים עמוסי ריחות טריים וריחות משכרים ובכלל, הכל התמלא והזמן הצטמצם והתהדק ופינה מקום מפני הצפייה. ומה אתו? האם לזיכרונות פתרונים? נזכר בימי הציפייה בבית אבא. כשהיה ילד הוא זוכר את אמו עסוקה בטיפול בו ובאחיו ובבית. גם בשעות השלווה זוכר את ידיה העמלניות רוקמות מפות ומפיות. כשגדל, ואת עבודת הבית העבירה לחדרנית ולמבשלת, מצאה אמו מקומות שבהם יכלה לסעוד נזקקים. ככה הגיעה לבתי חולים ובתי מחסה וכך קשרה קשרים עם פעילים בכנסיה. אמא שלו הייתה חולמת ואשת מעשה בו-בזמן וספק אם נכנעה לניגודים שהתרוצצו בקרבה. השכילה להביא תועלת בכל מצב. זה גם מה שמחייה את נפשה בימים אלו הרחק ממולדתה. היה רוצה ללמוד ממנה, היה רוצה שתאציל עליו ועל הלגה את היכולת הזו. להביא תועלת בכל מצב. יש לו הרבה ללמוד ממנה גם פה ועכשיו. עליו לקפל את היריעות ולהניחן עטופות בשק למרגלות העץ הגדול, לארוז את כלי הבית בתרמיל ולהתחיל לפסוע עם מי הירקון מערבה ואחר-כך עם קו החוף להַדְרים כדי לחזור לביתו.

והזמן? הזמן שב ומתכנס מאחורי הקלעים, נשמר שלא להיהפך להרגל. הרגל מגונה. כי ההרגל חי מחוץ לדפים, ואילו כאן, בסיפור הזה, התפנית היא רגע דרמטי ודי, כדי שאפשר יהיה לחזור לסיפור, להמשיך לדחוף ידיים לתוך הקרביים של הדמויות המוכרות.

המלחמה הקטנה של הלגה

חם. כל-כך חם. בלתי נסבל כמה שחם. הלגה מנגבת ידיים בפינת הסינר. אחר-כך פנים וצוואר עד למחשוף. אגלי זיעה קטנים  מנצנצים על הקרקפת. שיערה לח ודביק ואפשר לראות את העור הלבנבן מבצבץ. היא מניחה לבד הסינר לצנוח ומרימה ידה אל העורף. היד מובילה את השיער הקצר למעלה, אחר-כך מוציאה סיכות מהכיס כדי להדק את השערות לפדחת הלחה. המבט של הלגה שלוח קדימה אל מעבר לחלון. עצים ירוקים שהתרוקנו מפרי השמוטי של העונה שעברה. זכר המיץ הטרי שסחטה לה ולילדיה מעורר ביתר שאת געגועים. פתאום היא נזכרת בהרים המושלגים שהיו נוסעים אליהם כל שנה לחופשה. חורף אחד נסעו לסנט-מוריץ היא ואמא ואבא וקֶטֶה. מבעד לחלונות המלון אפשר היה לראות טורים ארוכים צבעוניים של גולשים נטולי דאגות טסים בחדווה על המדרונות הלבנים. מאותם הימים היא זוכרת רק את ההנאות. האם הילדות שמרה עליה מפני הדאגות, או שהעולם כולו התנהג אחרת? ניסתה להיזכר בסבר הפנים של הוריה ונזכרה בשיחה אחת בבית הקפה. היא וקֶטֶה ישבו צמוד לחלון וניסו לזהות את הסובבים. אנשים זרים צעדו בנחת לכל עבר.

לפתע הזדקפה אמא כשראתה אשה קטנטנה צועדת לצדו של גבר גבוה עם מטריה. "היא מזכירה את לינה" אמרה חרישית, אז אבא משך בכתפיו. "את חושבת שאחותך מגיעה למקומות כאלה?" שאל בהתרסה.

"כבר כשהייתה ילדה הייתה אחרת. פעם אחת דרשה מההורים לקחת אותה לכנסיה כי הטקסים הנוצרים מעוררי השראה." טון עוקצני ליווה את צליל קולה של אמא. הלגה לא זוכרת אם הם פגשו בחופשה ההיא את טנטה לינה ובניה ארנסט ויוסף. עברו שנים רבות, וחוץ מזה הייתה עסוקה מדי בגלישה על השלג הצונן ---

טיפת זיעה זולגת ומטפטפת לשפתיים. מאיפה קפץ השלג של סנט-מוריץ לעזאזל. המחשבה שיותר לא תפגוש את המרחבים הלבנים, לא תתכרבל בפרווה ובמגפיים חמים, סוחטת מפיה אנקה מלוחה.

בערב מזמינה הלגה את יוסף. בוא נטייל בין העצים היא אומרת. הילדים ישנים, אולי על יד העלים הירוקים נחוש קצת קרירות. הלגה מחזיקה בידה עיתון 'דבר' מאמש, מנפנפת אותו בחוזקה מול הפנים. הלוואי והייתה יודעת איך להתחיל לדבר.

כשחזר לפני 9 חודשים מרוט, עייף ודומע, לא הוציאה מילה. רק למחרת, כשהילדים הלכו לבית ספר, התפרצה, אבל מהר נסוגה כי הבינה מה זה אומר. לגדל לבד את הילדים כבר לא נכנס לשיקולים, את זה היא יודעת, אבל במקביל ריחמה עליהם, ואולי בעצם ריחמה על עצמה כיוון שהבינה היטב כיצד ישתנה מעמדה בעיניהם. כן כן חשבה לעצמה, המגורש זוכה לאהדה, המגרשת – לצינה.

ושוב נזכרה באביה, איך היא כנערה ידעה לומר לו בנחישות מהם רצונותיה. לומר ולעשות. אז למה עכשיו, כאשה שצברה ניסיון חיים, היא כל כך נזהרת, מחשבת צעדים?

הלגה מנפנפת שוב בעיתון אבל זה לא ממש עוזר, טיפות הזיעה ממשיכות לזלוג. 'מה אני עושה עם הקיץ הזה' היא חושבת, לנסוע עד סנט מוריץ אין כסף. בטח לא לכל המשפחה. וחוץ מזה, זה לא פתרון. כל שנה תביא עמה את חום יולי-אוגוסט כך שנסיעה עכשיו לשוויצריה לא תפתור שום בעיה.

"חם. כל-כך חם. אני ממש מיואשת" היא אומרת לבעלה אז הוא מזמין אותה לביקור בברכה הצמודה לבאר. הברכה מתמלאת עכשיו במים. לפנות בוקר יפתח את הצינור שיוביל את המים לתעלות להשקיה.

יוסף נעמד ליד עץ שמוטי מול הבריכה, אוחז בענף ומנענע את העלים. "בראשית ברא אלוהים את הגזע והענפים והעלה והפרחים והמזיקים" הוא מלמל. "ויברא את האדם שיחרוש ויקלטר..."

"מה אתה מדבר עם העצים" צוחקת הלגה, אז הוא משתתק, האם היא יכולה להבין שיש לו שיח עם השמים והעצים? הוא מביט בפניה הרזים הנוצצים ובשערה הדבוק שמצייר בדיוק בדיוק את קווי המתאר של גולגולתה ואת צווארה הדק בתוך השמלה המרושלת. ידו עוזבת את הענף ועוברת אל כתפיה. "בואי למים" הוא אומר.

תחתונים וחזייה מבהיקים מלובן לאור הכוכבים. הלגה רובצת בברכה, צפה וטובלת לאחור את הראש. יפים השמים השחורים המקושטים בנקודות זוהרות. צוננים המים ומלטפים חמוקים. היא מתיישבת, נשענת על שפת הבריכה ומביטה למרומים. כשיוסף מתקרב עירום מבגדיו היא מזיזה את הראש הצידה אך כעבור רגע מסובבת ומישירה אליו מבט. המים צוננים.

"הלוואי והייתי יכולה לשבת ככה כל היום. אמרת שאתרגל אחרי שנחיה כאן כמה קיצים. זה קיץ תשיעי ועדיין אני סובלת".

יוסף שולח יד והלגה נרתעת. אבל כמו קודם, כשהזיזה בחזרה את הראש, היא מגייסת את הגוף לשתף פעולה. יש מקומות קרירים קרוב לפלשתינה. לבנון למשל. שמעה מקרובים שאוהבים לסייר בלבנט, על הרי השוף שהם השוויץ של המזרח. אולי אחרי שתפנק את בעלה כאן בבריכה תוכל לפרוס לפניו את תכניתה החדשה. אולי, אם תמצא דרך להציג את הנסיעה להרים הממוזגים כמוטיב הכרחי במעבר מאירופה למזרח, ישמע את קולה. ואם לא ירצה להצטרף עם הילדים כי זה מנוגד להשקפתו, או שלא ירצה להעניק לילדיהם חינוך גלותי קלוקל של חופשות, בכל זאת יתרצה ויסכים. בשביל זה תהיה מוכנה אפילו שרות, ידידתו מהמושבה, תעזור לו לטפל בילדים.

ידיו נוגעות ולשות את שכמותיה, מטפסות דרך הצוואר ופורעות את שיערה. הלגה מניחה ראש על ברכיו ונהנית מהמים המלטפים את לחיה. אחר-כך הם יוצאים רטובים מהמים ונטולי בגדים הולכים חבוקים להתכרבל בגופים מקוררים על המיטה.

נראה אותך יוסף

יוסף רותח מזעם. הצעירים של היום כל-כך עסוקים בעצמם. אתמול האזין לשיחה בין אברי וחבריו. קול דקיק של נערה התגבר על שאר הקולות, "בעיה שלהם, לא שלנו. צריך להגיד תודה שהגרמנים מעסיקים אותם בחזית ולא נשאר להם זמן להפריע לנו". ואברי, בלי לנזוף רק שאל, "אז לא תבואי לאספה?" מישהו עם קול בס אמר שצריך להפגין נוכחות וזה חשוב שכל הבוגרים יבואו עם חולצה כחולה.

בלילה יוסף לא מצליח להירדם. הלגה שואלת "מה קורה יוסף?", אבל איך שהוא מתחיל להסביר היא מפנה אליו את הגב ואומרת "תשאיר את זה למחר, אין לי כוח עכשיו לנאומים". יוסף מסובב את הראש לצד השני ומסתכל על הקווים השחורים שמטילה הלבנה על הקיר ממול. צלליות של ענפים נעות בכבדות מצד לצד.  ענן דקיק של עצב אופף אותו רגע לפני שהוא נרדם.

העבודה בפרדס תמיד מרגיעה. יוסף מתהלך בין העצים ונהנה לראות שעוד מעט הם משיגים את קומתו. הוא מתבונן בעיניים התפוחות שבפרקי הענפים, רגע לפני שיבקעו הניצנים החדשים. לקח זמן עד שלמד מידידו, מורה תנובת האדמה שלו, עלי, שהיה מחזיק ענף ועוד ענף ומעריך את יבול העונה שתבוא. יוסף אוהב להפגין את הידע שרכש והניסיון שצבר. חושב שהשנה ישמור לא להתאכזב בגלל שהלגה כבר לא מתרשמת. עובדה שהחברים שלה ממשיכים להזמין אותו להביט בעצים שלהם כדי לדעת למה לצפות והאם כדאי להזמין פועלים נוספים לקטיף. לקראת החשכה הוא חולץ מגפים בחצר, רוחץ ידיים בכיור הנמוך ונכנס לאכול. "איפה אברי ורבקה?" שואל. הלגה אומרת שאחרי בית-ספר הם הלכו לתנועה ומשם יִרדו העירה לאספה. "ומה איתך? את באה הלגה? האספה לכל התושבים את יודעת". הלגה מושכת בכתפיה ואומרת שיש המון עבודה, ערמה ענקית של גיהוץ וחוץ מזה חבל לבזבז את שעות האור כשיש כל-כך הרבה עשב בגינת הירק. "לפעמים אני מצטערת שלא הצטרפנו לקיבוץ, ככה היה נחסך ממני גם כביסה גם בישול. זה פשוט עבדות הבית הזה." יוסף יודע שהלגה סתם מדברת, היא בעצמה אמרה שהספיק לה מאביה שאמר לה מה לעשות ומעכשיו היא מתכוונת להיות עצמאית. לקח זמן עד שהצליחו למצוא אדמה מתאימה לפרדס, וטוב, יש גם יתרונות לאבא עשיר. חוץ מזה הלגה, כשהיא רוצה לעשות משהו, תמיד היא מצליחה. זה לא סתם שדווקא לאספה היא לא מוצאת זמן. "מה אתה רוטן שם יוסף, אם אתה רוצה להגיד לי משהו אז תדבר."

בשבע בערב אחרי הרחצה, אחרי שלבש חולצה רקומה מעשה ידי הלגה מלפני שתים-עשרה שנה, חולצה שהלגה לא הסכימה שילבש באירועים בגלל שנשחקה מרוב כביסה, והוא לא הסכים להכתים בעבודה, הוא יורד העירה.

בחצר המושבה, מסביב לבאר הישנה, עומדת במה קטנה ועליה שלושה כסאות מאחורי קרש רחב, חשוף, מונח על חמורי-עץ ומשמש כשולחן. מסביב לבמה מתחילים להתכנס חברי המושבה. על הקיר של בית-העם קרעי מודעות צהובות ועליהן באותיות שחורות: "אסיפה חשובה! כל תושבי המושבה התכנֶסו לשמוע את דברי החבר יולק וויס, יושב-ראש הועד למען הצלת יהודי אירופה. ביום כ"ג לסיוון בשעת ערבית בכיכר הבאר הישנה. בל יעדר איש!" חלק מהמילים מטושטשות ובלתי ניתנות לקריאה, אבל יוסף יודע אותן על בוריין, הרי הוא ניסח את המודעה ודאג שתתלה בכל פינה במושבה.

טיפין טיפין מופיעים אנשים. אפשר לזהות מי בא, להעביר בראש בית בית לפי סדר הרחובות כדי לדעת מי מגיע, למי מהשכנים אכפת מ'אחינו בגולה' כפי שנוהג לומר וייס. מזל שיש צעירים שממלאים את צו התנועה. יוסף עוקב אחרי החולצות הכחולות. ומגלה את אברי. על-ידו עומדת הצעירה הקולנית מאתמול. גם רבקה רואה את אברי. היא יושבת על המדרגה הגבוהה בכניסה המהודרת של הבנק מעבר לרחבה הגדולה. יותר מזה לא מעיזה להתקרב. עד עכשיו אברי לא גילה שהיא עוקבת אחריו. למה שיגלה בעצם, העיניים שלו כל הזמן על הצעירה. האספה לא ממש מעניינת אותו.

רבקה נזכרת איך לא טרחה לתקן את הטעות של הוריה. "לפחות כל הנוער מהתנועה יגיעו לאספה" אמרה אמה לאביה המודאג. רבקה ניסתה לשכנע את המדריכים שבני גילה יצטרפו לבוגרים, אבל המדריכים סברו שאין טעם כי זה לא לגילם. רבקה לא מהססת, כל השבוע אבא דיבר על האספה, על החבר וייס שנוסע ממושבה למושבה, וכמה קשה לגייס יהודים מישראל. גם היא רוצה לשמוע, לראות את וייס ולדעת את מי מבני המושבה יצליח לשכנע להתגייס. רוצה ללכת אבל לא מוכנה להסתכן במריבה בין אביה לאמה. איזה מזל שאמא מאמינה בתנועה.

רבקה מסתכלת על הגב של אברי ומחכה לרגע שהרחבה תתמלא והיא תוכל להתקרב ולהקשיב בלי שירגיש. דלת חדר המועצה בקצה השני של הכיכר נפתחת. אבא של תלמה ועוד כמה אנשים שהיא מכירה במעורפל יוצאים ומתקדמים אל הבמה. איש אחד עם שיער לבן מנופף בזרועותיו. עכשיו היא מבחינה גם באביה שניגש אל האיש

הכסוף. האיש מבחין באביה ועוצר את הליכתו, מוריד את ידו והם לוחצים ידיים. זה וייס לוחשת רבקה וקמה מהמדרגה. הרחבה מתמלאת באנשים. אם תתקרב לא בטוח שתראה את הבמה, אבל מכאן קשה יהיה לשמוע את הקולות. רבקה נזכרת איך פעם אבא היה מרכיב אותה על כתפיו בלי לשעות להערות שמאחורי גבו. היא תוהה האם כדאי לה להצטרף לאביה, או שאולי עדיף לא להזדהות.

ופתאום הקהל משתתק, וקול רחוק מבצבץ בין הגבות. רבקה מצמצמת עצמה ומתחילה לעבור בין גבות לרגליים והקול מתגבר. "יהודים כולנו" צליל המילים נשמע איטי ומתפורר כמו קולות העלים הנדרכים מתחת לנעליה בפרדס. "עדויות של פרטיזנים" ממשיך הקול הסדוק ולרגע משתנק. בקהל דממה. ורק כשהקול מתחזק ומצטעק פתאום: "הצבא הבריטי מציל את אחינו" מתחילות הרגליים שמסביבה לנוע בחוסר מנוחה, "אתה השתגעת חבר וייס?" מבהילה אותה צעקה קולנית מאחור, "הצבא הבריטי זה האויב אם במקרה שכחת" שומעת קול זועם מצידה הימני. ועוד קולות גוברים על הקול שהיא כל-כך רוצה לשמוע ואז, לפתע שומעת רקיעות.

לוקח לה זמן לזהות את הרקיעות כפסיעות חזקות על הבמה. היא לא רואה כלום  וחושבת שאולי קרה משהו לווייס אבל אז היא שומעת לפתע קול מוכר: "אני חושב שווייס צודק. תקשיבו לו. תרימו את העיניים מהאדמה הקטנה שלנו כאן ותעיפו מבט אל האופק." הקהל משתתק. אף אחד לא מפריע והיא שומעת כל מילה. "מעבר לים מתחוללת מלחמה נוראית. בימים כאלו צריך להרים את הראש מהצרות הפרטיות ולהתגייס ביחד למגר את השטן שמשמיד.." צעקה נוראית מאחורי גבה קוטעת את הנאום: "נראה אותך מתגייס. מה אתה מטיף. אם כולם אז גם אתה צריך. נראה אותך יוסף!"

רבקה קופאת למרות שהיא רוצה לברוח. זו רק אספה אמר אביה לאמה כשהתווכחו בלילות על הצבא הבריטי. זו רק אספה שמיועדת לפקוח את העיניים של יהודי ישראל. אבל אמה אמרה, אתה לא חייב להצטרף לכל מאבק שיש על כדור הארץ, אתה מתקרב לארבעים ויש לך משק ומשפחה לדאוג.

ושוב שקט בקהל. גם אבא משתתק. הקול מאחוריה ממשיך למלמל. "רק להטיף הוא יודע. האנשים שמטיפים צריכים להוות דוגמא." אבא כנראה שומע את המילים כי לפתע פתאום רבקה שומעת אותו מכריז: "גם אני אתגייס. בואו נלך יחד לחטיבה היהודית, בואו נחזק את הצבא הבריטי במלחמת הקודש להצלת אחינו היהודים".

ויותר היא לא רוצה לשמוע. רבקה פורצת בריצה בין רגליים לבטנים ומותניים עד שמגיעה לקצה הכיכר ומשם במהירות כאילו אין עלייה, דרך רחוב יעקב עד לפינת מנוחה ונחלה, היא רצה בבהלה עד שהיא מגיעה לביתה.

יוסף שב לשדה הקרב

הלגה מביטה בדאגה במראה. דווקא לקמטים היא מצליחה להתרגל. את העמוקים בצדי העיניים היא מוקירה, כיוון שהם משרים על פניה סבר מחייך. מהקמטוטים הזעירים מעל שפתיה היא מתעלמת, כמו שהיא נוהגת להתעלם מדאגותיה ומרירותה. אבל השיער, השיער הדליל שהתחיל להלבין גורם לה לעוגמה רבה. מה לא ניסתה. פעם בשבוע היא מערבלת ביצה טרייה של התרנגולת הערמונית עם כפית שמן זית וכף חומץ הדרים, מתכון שקיבלה מאאידה של עלי ששערה השחור העבות והמבריק מעורר את קנאתה. בשעת לילה מאוחרת היא מורחת על השיער את הממרח המוזר וחשה אותו מבעבע פנימה עד לשורשים. אחר-כך, בבוקר, לפני שכולם קמים, חופפת היטב בכיור וכשהוא מתייבש היא מתהלכת במשך יום בתחושה נעימה שעטרת מבריקה מעטרת את פניה. אבל בערב, לפני השינה, האכזבה מתעצמת. הלגה מביטה בדאגה במראה וחושבת מה תעשה. לפני ארבע עשרה שנה כשהגיעה לפלשתינה היה השיער ארוך וגולש. בבקרים אסוף במטפחת ובלילות רך ופזור על הכר. מגע ידיו של יוסף על שערה חסר כל-כך. לא בטוחה אם היא רוצה שיחזור הביתה, אבל מי עוד ירצה ללטף את שערה?

מחר שבת. צריך למצוא זמן לדבר עם הילדים. הם גדולים ומבינים עניין וגם די התרגלו לחיות בבית בלעדיו. והיא, האם היא התרגלה? כבר שנתיים שהוא איננו וזכר ידיו על שערה עדיין טרי. האם כדאי שתשתף אותם בהתחבטותה או אולי עדיף שתתחיל את השיחה עם משפטים מן המוכן: אבא בחר להילחם מלחמות של אחרים והשאיר אותנו לבד בשדה, אז עכשיו, כמו שאני רואה את הדברים, אין אפשרות שיחזור כאילו כלום לא קרה. הילדים יתנגדו. זה ברור, והיא תיהפך בעל כורחה  לאם הרעה. לא לא, זה לא מגיע לה וגם לא ראוי שיחזור כמו גיבור והיא תדחק לפינה לא רצויה. אולי עדיף לשמוע קודם את הילדים. הלגה יודעת מה יהיה. אברי ישתוק ויכעס בלבו פנימה והיא תנסה לדובב אותו עד שיפלוט: אני לא רוצה לראות אותו ודי! היא תמצא את עצמה מגוננת: הכוונה של אבא הייתה טובה. חשוב לו להיות בלב הדברים ולהשפיע, ובשביל זה הוא מוכן אפילו להקריב אותנו בלי לחוש מה אנחנו מרגישים. אחר-כך תכעס על עצמה על שסנגרה על בעלה והעצימה את מצוקתו של אברי. רבקל'ה תתפרץ לדבריהם בדמעות ובגעגועים ותלחלח את עיניה וגם עיניו של אברי יבהיקו פתאום. אברי ורבקה זקוקים לאב ושערה - ליד מלטפת. לעזאזל אתו, היא מברישה בכעס את הפדחת המלבינה. מהדקת חזק את השיער בסיכות מבריקות שאף שערה לא תעז להתפרע ולמרוד. אחר-כך מניחה את ראשה על הכרית ויודעת שעם כל הכעס, היא לא מסוגלת למנוע ממנו את ביתם.

באותו הזמן מנמנם יוסף ברכבת. רכבת לילה בדרך לקהיר. משם יעלה  על אנייה בריטית שתשיט אותו בחזרה לנמל בתל-אביב. התנודות המונוטוניות מבקשות להרדימו אבל המחשבות מונעות מהשינה לעטוף אותו בחיקה. הוא נזכר איך קיבל את פני העולים כשעבד בנמל בתל-אביב. איך עמד מולם וניסה להשפיע וכמה התאכזב לגלות שאין לו מילה. החלוצים השתייכו לארגונים עוד לפני שהגיעו ארצה.

מי יקבל אותו בנמל? הגלויות מהבית היו קצרות ואחרי שנתיים במדבר קשה לדעת מה מצפה לו. בגיל שלושים ושבע אדם מוותר ומעדיף לא להיתקל ברגליים של עצמו. יש לו מספיק ניסיון לדעת שהצפיות לא תמיד מתגשמות. בעיניים עצומות רואה את חדר השינה שלו ושל הלגה. ביום שהתגייס עצם עיניים פעמים אחדות וחדר השינה היה התמונה הראשונה שהופיעה. גם במדבר. ברגעי הציפייה הארוכים, המשיכה התמונה להראות חיה מתמיד. השידה הנמוכה עם הכיסא. המיטה במרכז החדר. הלגה לא הייתה שם אבל הוא חש בנוכחותה, כאילו חיכתה מאחורי הקיר מעבר לפריטי הריהוט הברורים. וכך, בעצימת עיניים הצליח לעבור פריט פריט. זו הייתה התמונה הכי ברורה שראה. מעבר לחדר התערפל הכל. המלחמה העכירה דעתו. יוסף פוקח עיניים, מסתכל בחלון ורואה אחורה. המדבר לא השתנה מאז המלחמה אבל הרעש אחר. ביום ראשון, הראשון אחרי המלחמה היה שקט משונה. המדבר הלובי היה חם כמו אש, ממש פלט להבות. טוראי ג'וזף נשען על המשאית, נצמד לגלגל האחורי בניסיון להרוויח שרידי צל שהתמעטו ככל שהשעות עברו וחיכה. הסתכל שוב על הגלויה הצבעונית ששלחה אשתו, הרים ירוקים ובאופק פסגות מושלגות, וקרא שוב בפעם המי יודע כמה את מה שכתבה:

נסעתי לבדי. דיצה לקחה חופשה מהדואר ועברה לגור בבית עם הילדים ועלי מסתדר בפרדס כי עכשיו, אם אתה עוד זוכר, זו לא העונה. אני מבטיחה שאחזור בסוף חום אוגוסט. תשמור על עצמך ותכתוב לילדים כשתוכל. אף פעם לא חשבתי שנשאיר אותם לבד אבל אני לא יכולה יותר וחופש קריר בהרי הלבנון מסייע בידי לחזור טובה יותר.

אני כל כך מתגעגעת,

הלגה

תחושת אשמה. כל הימים כשרץ אחרי המלחמה, נוהג במשאית הצבאית הטעונה בציוד מטבח, חשב עליה. ידע שהיא מסתדרת, הרי יש לה כבר ניסיון בלהישאר לבד. אבל הפעם נטש אותה לתקופה ארוכה. רצה לדבר עליה עם מישהו. הטבח היה איטלקי נמוך קומה וצנום שהקפיד לחבוש על ראשו כובע טבחים לבן למרות שהצבא סיפק לו כומתה. את השיחה הם ניהלו באיטלקית מתובלת בגרמנית. יוסף ביקש להבין איך זה שאיטלקי משרת את כוחות הברית וכך נודע לו שהאיטלקי ברח בספינה לחופי סיציליה ומשם לתוניסיה, והיה קצת קשה אבל בסוף נתנו לו להגשים את חלומו ולסייע למגר את הצוררים האלה היטלר ומוסוליני. יש עוד אחד כמוני שסוטה מהתלם, חשב יוסף ושאל על המשפחה. יש אישה ושני בנים. חיים בכפר קטן לא רחוק מווַלֶנְטיָה שבחוף המערבי. כן, הם רגילים שאבא יוצא להם מהחיים אבל זה תמיד למטרות 'טהורות' אמר האיש הקטן והצטלב. יוסף צחק. פעם ראשונה שמישהו מבין ללבו. 'אתה ואני יחד קצת כמו דון קישוט וסנשו פנשו' אמר. יוסף חשב שהאיש הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה. יודע להסתכל על עצמו ברצינות ובשחוק, לא כמוני. אני זקוק שיבינו ללבי ולמניעי. עם קצת אירוניה עצמית יכול להיות שמעשיו היו צורבים פחות את נשמתו. הלוואי והיה יודע לצחוק על עצמו וגם להפריד בינו ובין המשפחה. להסתכל עליהם בנפרד ולא כמכתיבי דרך או מעמיסי אשמה.

שקשוק הגלגלים מתגבר לפתע ויוסף מתנער. הרכבת מאיטה. פרברי צריפים ופחונים ואחריהם מבני אבן אפורה. רגע לפני שהיא נכנסת לתחנה, צופרת הרכבת ולקול תרועתה מסתיימת הנסיעה. אולי כדאי שאלמד באמת משהו מידידי האיטלקי, והבית יהיה לי לנמל מבטחים, חושב יוסף לעצמו ומעמיס על הגב את שק החאקי שהיה לביתו בתקופה האחרונה. על הרציף כולם ממהרים. יוסף מצטרף על הזרם הגואה ושם פעמיו אל הנמל.

בלילה בלילה

פרא הוא לא. הולך בטל גם כן לא. אז מה הוא כן?

יוסף מחזיק בניירות חזק חזק ומביט סביב. שרק לא יפלו. אף פעם, אף אחד שלא ייפול. זה לא יכול להזיק וכדאי לשמור בשביל ימים אחרים. יוסף לא מוותר על אף אחד. רוצה לשמור. אבל הלגה, היא מעשית. כמו שקיבלה אותו בלי להגיד מילה, נכנס הביתה לקול תרועת הילדים שלא הבליגו והדגישו את שתיקתה, ככה היא שותקת עכשיו כששואל מה לעשות בכל הניירות. אוסף ענק יש לו ליוסף. מכתבים והעתקים של מכתבים שכתב הוא, מסמכים מהפרדס וקבלות ופתקים מישיבות ופתקי הרהורים. פעם אחת כשנהג במשאית דרך ארוכה במדבר, עלה בדעתו שיש סיבה וצריך שיהיה פעם זמן לשבת ולכתוב את כל זה, אבל מהר מאד החרידו אותו קולות התותחים וההרהור התפוגג או נשר ולא היה לו שום המשך.

מאז שחזר הביתה, כמה שחיכה לחזרה, מאז שחזר הבית לא שב לשגרה. נפשו נודדת כמו ציפור. מסע יומיומי מארץ מולדת לארץ מכורה. מכורתי עולה באש הגיהינום והמולדת מכעיסה. מכעיסה בברוטליות כובשת, נכבשת, מדורות מדורות מפיצות גיצים ועשן. הצדק נסדק ומתפוגג לחלקיקים דקיקים מתעופפים במסלול מתעתע, מתזזים סביב הראש והמחשבה.

אם ימשיך ככה ישתגע. צריך להפסקה.

יוסף מנסה לשבת. הצעידה הזו לאורך המרפסת ולאחריה עד המחסן ובחזרה לא תורמת כלום. צריך להשיב את הניירות בחזרה ולסגור את הארגז. בתוך הבית הילדים ישנים. הלגה יושבת וסורגת וזה אומר ששעת המנוחה שלה הגיעה. הסריגה היא הדרך של הלגה לומר - הנה סיימתי כל מלאכה ועכשיו הזמן לבטלה האסורה. גם את זמן המנוחה היא מנצלת. סורגת אפודה ירוקה לאברי, אח"כ תעשה אפודה בצבע בורדו או תכלת לרבקה. הלגה לא מביטה החוצה אבל יודעת בדיוק להיכן הוא צועד. יודעת כיוון שיודעת שהוא לא מכוון את צעדיו. צועד לאן שיוליכוהו רגליו בלי תכנון וכוונה. כזהו יוסף בכל אשר יפנה. אימפולסיבי. רוצה כל-כך להגיע לאן שהוא אבל לא יכול. לא יכול כיוון שלא יודע תכנון מהו. כוונה יתרה יש. רצון עז להשפיע. עומק רגשותיו יותר מכל באר שיחפרו באדמתם. אבל באין תכנון אין לכל זה לאן לגשת, לאן להגיע, ומה להיות.

כמה פעמים דיברו. ניסתה אפילו לעזור. כשהיו צעירים יותר חשבו שהם יכולים להיות צוות. היא עם כושר הארגון שלה, והתכנון כמובן, והוא עם החזון. אבל תמיד נתקלו זה בזו, נתקעו באי-הסכמות. החזון שלו תמיד היה סוטה מדרך הישר, לא מותאם לרוח התקופה. לא שזה נורא כל-כך, פשוט אין ולא יהיה סיכוי שיצליח לגייס תומכים והרי לכך שאף, לא כן? הלגה ניסתה להתערב בחזון כדי להקל על המימוש, אבל יוסף הרגיש כאילו אינה מסוגלת להבין קצה קצהו ממטרותיו. פעם אחת, אחרי שנגמרה מלחמת העולם וגלים חבולים של עקורים מאירופה התדפקו על החוף עם סיפורים שלא יאמנו אבל לא היה רגע להאזין להם כי מלחמה חדשה פרצה וכפרים עוינים, או שמא לא, ננטשו ונראה היה שמחזוריות העקורים והנאחזים לא נפסקת לעולם, פרץ יוסף בבכי מול אשתו וילדיו. אברי קם והלך לתנועה ורבקה באה והתכרבלה על ברכיו. הלגה לא שאלה לפשר בכיו, ואפשר היה להניח שעל העקורים הללו מאירופה שנחתו בישראל וישר כמו צאן לטבח כאילו לא יצאו זה עתה מהמשחטה שם, הוא בוכה. אבל יוסף, על כל העקורים בכה. על עלי שלא בא יותר לגעת בניצני ההדרים בפרדס ששתל וטיפח. לקח את משפחתו וברח. "לאן תלכו?" שאל אותו יוסף כשבא לעבודה וסיפר במילים קצרות שזו הפעם האחרונה. "עזה" ענה. וכשיוסף  אמר: "אז אבוא אליך לשם" משך עלי בכתפיו ולא ענה.

הלגה ניסתה להבין, להקל, אבל אחרי כך וכך שיחות וניסיונות ראתה שהוא דבק בשלו, עקשן שכמותו, מבין את ניסיונותיה אחרת ממה שהתכוונה. רצתה לעזור לו למצוא את מקומו. יחד עלו ארצה, יחד הקימו בית ומשפחה. היא מסתפקת במעשיה כיוון שהיא מבינה איך כל בית וכל משפחה בונים יחד את המולדת. אבל הוא לא מסתפק בתפקיד של בורג במערכת. הוא זקוק להיות דבק או דלק או חמצן או כל חומר שבלעדיו לא תתקיים כלל המערכת.

אוף, כמה שזה מעייף. הלגה קמה, מניחה את הסריגה ונכנסת הביתה.

יוסף חוזר מהמחסן למרפסת, רוצה להיכנס פנימה אבל רגליו מוליכות אל הגדר.

השאריות של היום נצמדות לקצות הרכסים. יוסף מתקרב אל הגדר הרחוקה, מתכופף, משחיל גופו בין חוטי התיל המחלידים. הוא נזהר לא לאבד דרכו בחשכה המתעבה ועוד נזהר לא לאחר לשוב. הלגה קצרת רוח לאיחוריו. ניסיון רב שנים של היעלמויות הפך אותה לעיר מקלט חסרת סבלנות. עמוק בליבה פנימה הייתה רוצה לקבל את שיגיונותיו ולהמשיך לאהוב. אבל האהבה, אחרי שנות חיים הייתה לתלויה בדבר והלגה, שצימחה עצמה כברוש עם גזע עבות, מגלה יותר ויותר בכל היעדרות כזו שהיא יכולה גם לבדה עם האדמה, עם ילדיה, במטבח ובמיטה.

אבנים קטנות דוקרות מתחת לסוליות טורדות מחשבותיו והוא שמח. היה רוצה רק להרגיש, לא לחשוב. המלחמות הגדולות מאחור, עכשיו יש מדינה להקים. הלגה חוזרת ואומרת שמדינה בנויה מאנשים וידיים עובדות. חזון ופעילות בהנהגה אינם משתווים למעשים. מי שבונה בית ומקים משפחה, מעבד אדמה ומביא תוצרת, הוא הוא הבסיס הקירות והגג של המדינה. היה רוצה להסתפק כמוה במחזוריות השנה. אביב פריחה וקיץ ירוק עלים מלבלב, סתיו שופע פירות וחורף תרדמת, אבל הטורייה כבדה בידיו המתגעגעות לעט. הלגה גוזמת ענפים מתים ואומרת שהוא נשאר בגלות, שרירי המוח הפעילים שלו מנוונים את שרירי הזרועות.

בערך בחצות שומע יוסף את התן מילל. מקהלה של תנים משיבה בהרמוניה של קולות. הציידים אמנם הניחו לתנים שהתרבו מאד בשנים האחרונות, אבל עכשיו מקימים עוד ועוד ישובים, אדמות בור נעטפות בגדר והטבע מתפנה מפני הציביליזציה החדשה. 'נלבישך שלמת בטון ומלט', שרים בני הארץ החדשה, אז התנים מתפנים ויללתם רחוקה.

פעם אחת, בשיטוטיו חסרי המטרה, פגש תנה עם גור. הוא הפתיע אותה בתוך המחסה רגע אחרי שהמליטה. חסרת אונים שכבה במכאוביה, עיניה חרוזים עגולים וחומים, אישונים מתרחבים ריקים מהבעה. עמד והסתכל, לא זז. רגע טהור ונקי ללא מחשבות. נפלאות הבריאה. נזכר בהלגה במיטה הצחורה בבית היולדות. אחיות בשביסים הגישו אוכל ותרופות והניחו את התינוק על החזה. וכאן התנה, רק היא עם גור התנים, חבילה רטובה ורוטטת. אחרי רגע נגמרה הפליאה והתנה התכנסה בדאגה אימהית, ליקקה את השליה ונראתה קצת יותר מאוששת. התיישב באיטיות והסתכל עד לרגע שהתנה התכרבלה והסתירה את הגור בחיקה. תנה וגור תנים בחזרה אל עולמם. שעות או ימים ישב כך בלי מחשבות? לא ידע. רק זאת ידע, כשהלגה חזרה מבית היולדות ובידיה אברי ואחר-כך גם רבקל'ה חבילה מכורבלת, שקעה במרה שחורה. הטיפול בתינוקות היה קשה כל-כך. רק אז הבין כמה חסרו הוריה, רק אז עלה בדעתו שמא שגה שלקח אותה צעירה כל-כך לארץ זרה. הלגה הזיזה הרים במדינה החדשה, אבל בתוך הבית הייתה זקוקה ליד תומכת. נזכר בדיצה שהייתה כמו אמא לאברי ימים רבים בתל-אביב. ועוד ניזכר ברות, שכנתם במושבה. כשהתחיל הפרדס להניב, החליטו ביחד לגייס את רות לעזרה. אבל עכשיו על זה הוא לא רוצה לחשוב. טוב שיש תנים מסביב. יוסף מתגעגע למפגש הפרטי עם התנה והגור. איך שחזר הביתה אל משפחתו וסיפר להם על ההמלטה בעיניים בוהקות. אברי אמר: אבא אתה ממש משורר, אבל אל תגלה לאף אחד, אני מעדיף אבא חקלאי. רבקה צחקה ורצה לספר לחברותיה והלגה אמרה הלוואי והיה לי זמן לפנות לתצפיות על בעלי-חיים.

התנים רחוקים והבית קרוב. יוסף מסתובב ורואה את האורות הקלושים. חוזר אל הגדר, אל השביל הכבוש בין העצים בפרדס עד למדרגות המרפסת. דלת המחסן עדיין פתוחה אבל אין לו יותר עניין בארגז הסגור. הוא נועל את הארגז וזורק את המפתח לפינה, סוגר את דלת המחסן והולך לביתו.

"אני יודעת שאתה לא יכול יותר" ממלמלת הלגה שהתעוררה כשחזר "אבל אין מה לעשות".

יש מה לעשות, יש מה לעשות, יש מה לעשות, עולה הזעקה האילמת בין העיניים ובתוך הלב.

"אני יודעת שאין לך לאן לחזור וגם כאן המדינה, המשק וכנראה המשפחה זה לא מה שפיללת" חוזרת ואומרת הלגה כאילו מתוך שינה. "אני מודה שאני לא מבינה אותך. נראה ששום מקום ואף דבר לא יספק את הצימאון הזה שלך ואני פשוט לא יודעת מה עוד ניתן לעשות".

הלגה עוצמת עיניים. נשימתה כבדה כאילו לא רגמה אותו במילים אבנים לפני רגע.

יש מה לעשות, יש מה לעשות, יש מה לעשות, יש... מה...

בלילה בלילה רצים העכברים על הרצפה ומטפסים על הקירות, מחפשים מקום נעים לקנן, לרפד בפרורים לבנים עם ריח דיו ישנה את משכבם רגע לפני הקיץ. והמלאכה רבה. ניירות לבנים עם שורות ישרות מוקפדות נלעסים ברוק עכברים ונדבקים לפינות המדפים. עכברי מולדת מגרדים מדפנות הלב זיכרונות וגעגועים ממכורה בוגדנית, כדי לתת ליוסף להתעורר נקי מעברו, בנפש פנויה למולדת תובענית, שדורשת ממנו להגביר פעילותו.

חלום יוסף

רות יקרה,

בשער מנדלבאום פניתי מזרחה, עברתי בין גדרות התיל בלי להסתכל קדימה או אחורה. איזו דממה, כאילו שהגעתי למדבר. אני זוכר שהכנסתי יד לתיק ונגעתי בציגרות ובבונבונירות כדי לא להרגיש לבד. כשעטפת אותן בניר המשי הדקיק לא ידעת לאיזו תכלית. עכשיו את יודעת.

כשהזַ'נְדרמים תפסו אותי והייתה התרוצצות גדולה סביבי, זכרתי את עינייך כשהגשת לי את החבילות הארוזות. אולי אם הייתי מספר לך למה אני קונה כל-כך הרבה מתנות, היית מצליחה להניא אותי מתוכניתי. היית מסבירה בדרכך ההגיונית  לאן המעשה מוביל, איזה סיכון וסיכוי אני לוקח. אולי הייתי מקדיש מחשבה נוספת ומוצא פתרון אחר. דעי לך שניסיתי. פניתי אפילו למיניסטר החוץ כדי שיעביר את התרומה והמתנות בדרכים דיפלומטיות, אבל לא קיבלתי תשובה. אני חושש שפנייתי לא הגיעה לייעודה. הייתי צריך להתאמץ יותר.

כאן הימים עוברים בשקט, לאט. הם עדיין לא יודעים מה לעשות עם תימהוני כמוני. מותר לי לשלוח רק מכתב אחד. הֶלְגָה כועסת מדי, צריך לחכות בסבלנות שהעניינים יירגעו. תודה לאל שיש אותך, הנפש הקרובה.

רות יקירתי, האם תצליחי להתעלות מעל לנכתב בעיתונים ולהשיב (נזיפה, עידוד, נחמה לידיד שנקלע לצרות?

יוסף

שלום יוסף.

אנחנו מכירים כבר שנים. יותר ממכירים, ובכל זאת הצלחת להפתיע. אני מודה שיש לי איזה יתרון על משפחתך, אני יכולה להביט בך בעיניים מפוקחות, המעשה שלך לא נוגע בי. (כן נוגע ללבי, אני מקווה שאתה שם לב להבדל).

אני מנסה לבחון מה אני חושבת עליך. זה לא קל. אתה כל-כך תמים. אתה יודע את מי אתה מזכיר? את אברי כשהיה בן שלוש. אתה זוכר איך רצה ללטף את התרנגולת האדמונית וכמה כעס כשברחה? מבחינתו הייתה צעצוע בהישג יד, כמה התאכזב כשהתקרב אליה אבל היא פרחה.

כן יוסף ידידי, הגבול בשבילך הוא כמו לוח משחק. מעין חסמבה שהילדים אוהבים לקרוא.

אמרת שתקבל הכל. נזיפה, עידוד, נחמה. סיימתי לנזוף ועכשיו רק אומר כמה מיוחד בעיניי חלומך וכמה העולם היה נראה אחרת אם עוד אנשים היו כמוך. אני מעריצה את הכוונות שלך, אבל הייתי רוצה לשמור עליך מפני מעשיך. איש כמוך לא צריך להגיע ל"טלביה".

ספר עוד על מעשיך בבית החולים. האם יש לך כל צורכך? לא חסרים לך בגדים וטואלט? ספרים?

החזק מעמד

רות

רות יקרה מאד.

המכתב שלך כמו מים צלולים. היום דר' מַאֵייר הגיש לי אותו בפגישה והתעניין לדעת מי הכותבת. סיפרתי הכל כמובן. כזה הוא דר' מאייר. הוא מאפשר לי לדבר באופן פתוח על הכל. דיברנו רבות על הקשר עם אשתי והוא הצביע על הדמיון לאמי זיכרונה לברכה וכמה ציפיות היו לי שאינן יכולות להתגשם. מה לעשות, כשאנחנו בוחרים לנו בני זוג בגיל עשרים (בחירה מהירה  במקרה שלי), חסרה קצת בינה כדי לראות את העתיד. אולי באמת צריך, בחוק, להצמיד לכל זוג שנישא מעֵין דר' מאייר שיפקח את העיניים. מצד שני, כמה מעט זוגות יינשאו אחרי שייפקחו להם העיניים, ותחשבי כמה מעט ילדים ייוולדו. זה כמעט כמו לבוא ולהכחיד את האומה.

את רואה, אני מסוגל אפילו להשתעשע ברעיונות. סימן שהמצב לא ממש רע. זה כנראה בגלל שגם בתוך הבור, אני לומד לדעת את עצמי. ואת יודעת מה, אני מתחיל ללמוד גם על המקום החשוב שלך בחיי.

אנא, אל תיבהלי. את יודעת כמה שאני רוחש לך כבוד. וגם אל חשש, לא השתחרר שום בורג בראשי. כנראה שיש משהו בבית-חולים למשוגעים (כן כן, מותר גם לך לקרוא לו בשם המפורש) שמצליח להפיל חומות של מילים.

תודה לדאגתך, לא חסר לי כלום, וחסר לי הכל.

מקוה שנתראה שוב

יוסף

יוסף,

המכתב שלך העציב אותי. מתחת למילותיך מבצבץ כאב עמוק. אתה זקוק ליד מנחמת של אם, לא למצוקה של אשת איש שנעזבה לבד עם ילדיה ופרנסתה. גם אני לא יכולה להיות לך כמו אמא. עליך לגדול לארבעים ומשהו שנותיך ולזכור שיש לך אחריות (כן, רבקה ואברי עדיין באחריותך). אני נשמעת שוב כמו מטפלת. כמו הימים ששהיתי בביתכם ואתה היית נכנס מהפרדס לרגע מנוחה, מלטף את לחייהם הרכות של ילדיך וניגש אלי לשוחח במטבח. אהבתי את השיחות אבל הרגשתי לעיתים כאילו יש ילד נוסף לטיפולי.

אולי זו הצרה של כולנו. דור שלם שעזב את ביתו באירופה בגיל כה צעיר כדי  להקים מדינה. כן, היית זקוק ליד מכוונת, אֶם, לא פסיכולוג, שתלווה את שנות נישואיך ואבהותך הראשונות.

אני חוששת שאתה מוצא עניין באשה בודדה  רק בגלל הסיטואציה שבה אתה נמצא. אני מבקשת שלא תכתוב לי את המילים הנרגשות מתוך התחשבות ברגשותיי. עלי להזכירך שיותר מדי נפגעתי. טוב לי עכשיו. קיפלתי היטב את ציפיותיי וגעגועי. אנא ממך, אל תגרום לי לפתוח שוב את המגירה הנעולה.

רות

חביבתי, ומה אם שיחותיי עם הפסיכולוג מאירות את עיני מחדש? אני מדבר אתך על קשר עמוק של איש מבוגר לאישה מבוגרת. עזבי את עלומינו. גם אני כבר לא צעיר כפי שציינת. חיבה, חמימות, וכן, גם אהבה, לא נגמרים בגיל העמידה. אז אנא ממך, אל תקברי כלום ותני לי להגיד לך בכנות את האמת.

אני לא יודע לאן יובילו החיים את הלגה ואותי. אנחנו נשואים אבל נראה לי שהיא מתחילה למאוס במצב והעובדה שאני כבר חודש רחוק מהבית נותנת איזו פרספקטיבה לעצמאותה. היא מגלה שהיא יכולה בלעדי. גם הילדים כבר מספיק גדולים ויכולים לשמש עזר כנגדה.

אני לא מכריע כרגע. זכותה של הלגה לבחור מה לעשות איתי. אני בעמדת הַמְתנה. היא ביקרה פה רק פעמיים ושוחחה בעיקר עם דר' מאייר. אלי היא לא מתייחסת  ברצינות.

נראה שאני מתייחס למצב עם אשתי בשוויון נפש. זה נכון. היא לא ממש חסרה לי וזה גם בגלל שאני לא מרגיש בודד כשיש לי אותך לחלוק במחשבות. (אולי עוד מוקדם מדי שאתחלק עמך גם ברגשותיי). עכשיו את יודעת באיזה מצב אני נתון. דר' מאייר עוזר לי רבות. עברנו לדון בחיי. תודה לאל שהוא מניח למעשה האלטרואיסטי שלי (ככה הוא קורא לסיבה שהגעתי לכאן וזה מלמד שהוא גם קצת מעריך אותי). בפגישות הראשונות דנו בסוגיה: מדוע מותר להשתתף בגורלם של הפליטים במחשבות, אבל אסור לחצות את הגבול ולהעביר להם תרומות. אני מסכים אתו. זה ההבדל בין מחשבות למעשים. בשביל מעשים יש מוסדות. מה לעשות, גבול זה גבול, כמו שהוא אומר, וגבולות בין מדינות זו יצירה של הנהגות וממשלות, לא של אדם פרטי.

את שמה לב איך אני עובר מהציבורי/כללי אל הפרטי, בעקבות השהות הארוכה שלי בטלביה? כן, אדם פרטי עם חלומות, כפי שלמדתי משיחותיי עם דר' מאייר.

כפי שאת רואה, עיניי נפקחות, אני מנסה לגדול לגילי. את חושבת שתצליחי לראות את  הבוגר שבי, ולא עוד ילד לטיפולך?

בחיבה

יוסף (עדיין בעל חלומות)

יוסף,

אני מתקשה לענות לך. באמת שהייתי שמחה לפגוש אותך ולראות את השינויים בעקבות הטראומה והחודש האחרון. האם אתה מרשה שאשוחח עם דר' מאייר?

רות

רותי חביבה, בהשפעתו של דר' מאייר והבחנותיו אני לא מתאפק. משהו מסתתר מאחורי ה"מתקשה לענות" שלך. אני רוצה לקוות שאצליח לעבור מתחת לעיניהם של השומרים הניצבים מסביב לרגשותיך, ושהפעם לא תברחי מפני כמו לפני שש-עשרה שנה. לא נשאר יותר במי לפגוע. רבקה ואברי עוד מעט עומדים ברשות עצמם וממילא הם לגמרי בצד של הלגה. והלגה כפי הנראה לא תרצה שאחזור הביתה אחרי שאשתחרר מפה.

אני יודע שזה לא נהוג אבל אני לא מוותר. מותר להשתמש בכל המילים כולן, זה לא סתם שהמציאו מילים כמו אהבה למשל.

יוסף

ידידי, כשקראתי את מכתבך חשבתי מה היה קורה אם הייתי יושבת מולך ושומעת את המילים שלך. הייתי קופאת במבוכה? לוהטת מחום? מה הייתי עונה באותו רגע?

המכתב יושב על ברכי כבר שלושה ימים. מה לענות? לנזוף בך שוב? לשחרר את רגשותיי על הנייר כמו שהן?

אצלך השתחררו כל הבלמים וזה גורם לי לייתר אחריות. להיות אחראית גם עליך שלא תעשה דברים שתצטער עליהם אחרי שתצא מבית המשוגעים (אמרתי זאת!) אולי המשפחה שלך תרצה אותך שוב? מי יודע, הזמן מרפא.

אם מדובר בסיום היחסים עם הלגה עשה זאת בלי קשר אלי. אחרי שתחליט, קח זמן והישאר עם ההחלטה כדי לבחון אם מתאימה היא לך.

אני לא בורחת. אתה מכיר מספיק טוב את הדרך. אל פחד,  ז'נדרמים לא שומרים עלי. כשתרצה לבוא אלי בוא, אבל רק אחרי שהחלטת באמת.

ואם אתה חייב להזכיר, לפני שש עשרה שנה לא אני שעזבתי אלא אתה שנשארת. אני הלכתי למען ההגינות כדי לאפשר לך להחליט כשאני לא בסביבתך. מה לעשות, להלגה ולרכוש המשפחתי היה משקל רב יותר מזה שיש לרווקה מבוגרת, ענייה ופשוטת מראה. אני לא נוטרת ועושה חשבון לעבר. אבל גם לא מוכנה לעבור זאת שוב.

יוסף, גם אני רוצה לשחרר בלמים, להיענות למתיקות של מילותיך, להיפרד מהמילים המרוסנות שלי ולהפליג אתך למחוזות העבר. הייתי רוצה שנחליף פעם אחת תפקידים, שתשמור אתה עלי מפני שטויות הלב, שתדאג אתה שלא אפגע.

רות

רות אהובה

את רואה, גם צוק איתן נמס כשהלבה פורצת.

מפחיד? כן, אבל תודה לאל, עידן הקרח לא נצחי.

זה נראה לך כמו שיר? אני מניח שזה מה שקורה. כי שיר זה דמעות במילים, וכרגע אני בעיקר בוכה.

(לא יפה, גבר בן ארבעים).

וגם אם את מרגישה כמו אילה מפרפרת בסבך,

לכודה בשיפולי השדה.

דעי, הדג שקפא בקרח הקולקטיבי

מתעורר ממגע השמש הממיסה

לומד לשחות במים עמוקים.

תודה לבית המשוגעים, אני מוצא את המפתח לשער מנדלבאום שלי,  חוצה את הגבול נטול מתנות ויכול להבטיח רק שאנסה להפוך את שבע השנים הטובות ליותר שנים ויותר טובות.

שלך יוסף