החבל

מה להביא לה, מה? עיניה מטפסות מהרצפה עד לתקרה. משוטטות בתוך הארונות, תרות אחר מגירות עלומות. מחפשת, מחפשת, מנסה להיזכר מה אהבה כשהייתה בגילה, ילדה אחרת של תקופה אחרת בסביבה שונה. מה להביא, מה? כשהיא הייתה בת שש סבא יעקב חזר בתשובה. אבא ואמא נסעו אליו  והיא בכתה, בכתה, רצה אחריהם לאוטובוס וצעקה: "גם אני רוצה". אבא גער: "סבא בבית כנסת!" ועוד יותר בכתה: "רוצה בית כנסת". אמא נשברה. נסעו יחד אל סבא עם מגבעת אפורה, זקן חדש שזור שתי לבן ועם ז'קט מעושן של בֹּשַׂמֵי הבדלה. אהבה את סבא, עוד יותר אהבה. מתחת לכסות היה עדיין סבא יעקב שלה. אבל אבא כעס נורא: "איך יכול מי שהיה בין יוזמי ומקימי 'ברית שלום' לעבור בן-לילה לקצה השני?" אמא שתקה. אחר-כך הרבה זמן לא נסענו ולא היה לי את מי לשאול מה זה ברית ועל איזה קצה דיבר אבא.

בחדר השינה עומד ארון עץ צבוע שחור עם פס זהב על הדפנות. ארון ההפתעות היא קוראת לו. כשמשהו מוצא חן בעיניה בחנות, על חוף הים, בדרך אל הגבעה, בכל מקום, היא מביאה ומניחה על המדף בתוך הארון. יש שם ריח, ריח של חוץ שנסגר עם דלת ומנעול. מחפשת מתנה ולא יודעת במה לבחור. משקפת תיאטרון קטנה או מצלמה חד פעמית? הניירות מרשרשים לצד ערמת הצדפים. אולי מנורת לילה עם אהיל ורוד מבד תחרה שאפשר לתקוע בשקע? הנה מדף עם דיסקים. אוסף שירי אהבה, שירי אביב, שירי ילדים, וערמה של משחקי מחשב. האם זה נקרא להוציא לתרבות רעה? מה להביא לה, מה? הנכדה שלה בת שש וכל כך רחוקה...
פעם אחת אמא נסעה ואבא אמר שזה בגלל שהיא צריכה לחשוב יחד עם הדודים מה לעשות עם סבא יעקב. כשחזרה אמרה: "גם עכשיו הוא אבא שלי" ושוב נסעו לבקר את סבא אבל אף פעם לא בחג או ביום שישי.

אהבה לבקר את סבא. אהבה שהזמין אותה לעזור לו בגינה. החזיקה את הסל הגדול וסבא מילה אותו בחופנים של שסק. איך נגסה בפרי והשפריצה גרעינים הכי רחוק שיכלה. "סבא מה זה ברית שלום?". סבא אהב את השאלה וסיפר לי שכאשר היה צעיר עלה מגרמניה והצטרף לקבוצה של ציונים. הם ניסו להקים תנועה ביחד עם ערבים שוחרי שלום שגרו בארץ. לתנועה קראו 'ברית שלום' בגלל שניסו לכרות ברית עם העם שחי כאן. סבא הסביר שאבא כועס עליו בגלל שפעם, כשאבא ואמא שלי נפגשו, סבא עוד היה חילוני, ופתאום עכשיו הוא יהודי דתי. "אבא שלך לא מבין שבן-אדם יכול לעשות כזה שינוי עם החיים שלו. אבא שלך הוא חקלאי, איש אדמה, שורשי. אבל אני יקירתי, אני באתי מאירופה ונשארתי איש הרוח. לעבור מקצה לקצה השני ברוח זה לא תמיד מעבר  כל-כך גדול".
אז היא אמרה: "גם אצלי זה ככה. הנה יש לי חבל ואני מחזיקה ביד ימין בקצה אחד  וביד שמאל בקצה השני. אני קופצת על החבל והידיים נפגשות כדי לעשות לולאה עגולה וקצה החבל נוגע בקצה השני. לידיים קל לגעת אחת בשנייה, אבל להגיע למרכז הלולאה איפה שהרגלים מנסות לעבור בלי לגעת - קשה יותר.

סבא אהב את מה שאמרה על החבל. אולי בגלל זה כשנפטר, ביקש להוריש לה מחצית מרכושו.
אחרי השבעה התכנסה כל המשפחה ואמא סיפרה שסבא לא השאיר צוואה, אבל כשהתחילה לסדר את כל המגירות היא מצאה שם  מכתב שכנראה סבא התכוון לשלוח אלי:
נטע יקירה!
את היית תמיד הכי קרובה ללבי. היחידה מהמשפחה שניסתה להבין
לקבל בלי ביקורת את הסבא שמתלבש אחרת ומקפיד על כשרות ועל
תפילה בבית-כנסת.
חביבתי. אני מרגיש קצת רע ויש לי כל מיני מחשבות, ואני מוצא את
עצמי רוצה להגיד אותן לך שגדלת רחוק ממני. לא לילדי שאני
גידלתי, אלא לך.
עוד מעט את בעצמך אימא. כמה חשוב להיות אם מבינה, רחומה, מכבדת
כל צעד של בנה בלי לבקר, לרצות שיהא אחרת.
והנה עכשיו, כשמרכז הכובד של חייך עובר ממך עצמך אל המשפחה שאת
מקימה, מה כבר יכולות מחשבות של איש זקן להואיל לבחורה צעירה?
אני בכל זאת מתפלל שאולי פעם, בעוד שנים רבות, כשתתפני מחיי
משפחה, מילדייך וחיי יום יומך, אולי בכל זאת תמצאי גם את עניין
בעולם שלעומקו צללתי  באמצע חיי. כמה הייתי רוצה שלפחות בן
משפחה אחד יכיר, ימצא עניין בעולמי הוא עולם היהדות...
לילה עכשיו ואני נסחף. הייתי רוצה להוריש לך נכדתי האהובה את
הדברים היקרים לי. לא מדובר בכסף, כי כסף מעולם לא היה לי. אבל
את הספרים שאהבתי, הרהיטים מבית אבא, המפיות שרקמה אימי
כשחיכתה לאבי והכינה את נדוניתה.
אולי הכי צודק יהיה לבקש שאת תבחרי ראשונה. מחצית מרכושי תהיה
לך והשאר יתחלק בין שאר נכדי האהובים שווה לכולם.
                                                  באהבה, סבא.

כלום אין בארון הזה, כלום. היא סוגרת את הדלת ומסתובבת. נשענת בגבה על הדלת ומחליקה למטה, מתיישבת על הרצפה. איזו מבוכה. אמה הסתכלה עליה והיא הביטה באמה חזרה. רק עליה. מה הרגישה אמא שלה? רצתה לשאול למה הכוונה, למה סבא כתב רק לה, ולא העזה. ואז, בדיוק אז, הרגישה בתנועה זעירה בבטנה. העובר שצמח בבטנה בעט בעיטה ראשונה. אמרה: ,אם זו לא צוואה אני מבקשת שכל המשפחה תבחר ונתחלק שווה בשווה". כמה תמימה הייתה. איך לא הרגישה כבר אז, כשרני בעט בה בפעם הראשונה, הוריש לה סבא את הצוואה האמיתית.
רני המשיך לבעוט. אהרון השוויץ בבעיטות הכדור שלו: "תראי, תראי, ילד בן שלוש וכבר בועט את כל הדשא". ורני בעט ונחבל ודידה אחרי הכדור עד גיל שש עשרה בערך שבו גילה את הכייף שבלבעוט במוסכמות ובהוריו. נזכרה באותו יום כשישבו יחד עם שאר ההורים משכבת י' על הספסל במשטרה. אהרון הזיע לידה, עיסה את חזהו ונאנק מחרדה שהכאב בליבו מוביל להתקף. הסתכלה עליו וחשבה איך הוא מזכיר לה פתאום את אביה. הרהור חמקן חלף מול העיניים: הבן שלה העז לבדוק את מה שלא העזה כשהייתה בגילו.
הסתכלה מסביב על שאר ההורים. מבטים דואגים, כיסוס ציפורניים עצבני והיא בתוך כל זה נזכרה בגיל ההתבגרות המסודר שלה. האם קינאה?

הרצפה קרה. היא מתרוממת, פותחת שוב את הארון ומוציאה ניר מרשרש וסרט עטיפה. מפשפשת עוד עד שידה נתקלת בחבילה קטנה ארוזה. פורסת את הניר העדין, מניחה עליו את החבילה ועוטפת. עכשיו נשאר לה לבחור ברכה ולנסח איחולים. מה לכתוב לה, מה? מה כותבים לילדה בת שש שחיה בארץ זרה? מדברת בשפה אחרת? מה? היא מתיישבת על המיטה ליד החבילה הארוזה. ואם מדברים באותה שפה זו באמת אותה שפה?

כשחזרו מהמשטרה נשארו הנערים בבית. אהרון הפסיק לדבר עם בנו והיא לעומת זאת דיברה עם רני כמו שלא דיברה אף פעם עם בנה המתבגר.
רני היה מבוהל. הוא חשב על התיק במשטרה ומה הוא הולך לעשות עם זה בשירות הצבאי שלו. הוא כעס על עצמו בעיקר בגלל שדווקא הוא, לא נסחף אחרי החברה'. הוא היה  היוזם. "את מבינה" אמר, "אני נשאתי נאום שלם על טיפשותה של החברה האנושית. מה ההבדל בין העשב הזה לאלכוהול? אלכוהול פוגע בכבד ואת זה אף אחד לא אוסר. אבל כמה שכטות לריאות והשלטונות נעמדים על הרגלים. אפשר לחשוב שהבריאות של הריאות שלנו מזיזה להם. סתם מרובעים. נטפלים לגראס וכולם אומרים אמן. חלאס עם הבירות, אני הולך לארגן ת'ראש עם משהו בריא יותר. תראי" אמר רני, "איזה אידאולוגיות שמתי על זה. ומה בסוף? יופי של מתנה סידרתי לי לכבוד י"א, רגע לפני לשכת גיוס. עם כזאת יוזמה וכושר שכנוע היו יכולים לקבל אחלה מפקד בעוד שנתיים. אבל אני מוכתם ומי יודע מה יעשו ממני בגלל זה".
איך הייתה גאה שרני שיתף אותה. התמלאה בהערכה עצמית. "אתה הלכת עם האמת שלך בן. אתה האמנת והעזת להגיד וגם עשית את מה שהאמנת בו אפילו שזה היה כרוך בסיכון. נכון, הלוואי ואת המלחמות שלך היית מנהל לטובת דברים חשובים יותר, במקום לבחור
במשהו שלא שווה להילחם למענו".
ואם הייתה מדברת אחרת זה היה משנה? רני הלך ללשכת הגיוס וחזר עם פטור. אהרון התפוצץ מכעס. ריחמה עליו. במילואים הוא שומע את הסיפורים של חבריו בפיקוד. הבן של המג"ד עבר את הגיבוש לטייס. לשגב יש בת שמתכוונת להילחם על קורס חובלים. מענין עם אהרון סיפר להם שאת הבן שלנו פטרו מהשירות הצבאי.
בפעם הראשונה שרני דיבר על זה, הוא נשמע כמו כל אותם פציפיסטים שדווקא די העריכה. "יש עוד דרכים לתת למדינה. מי אמר שרק בצבא אנחנו נלחמים על הארץ שלנו?"
"איזה עוד דרכים אתה מכיר?"  צרח אהרון. אבל רני השתתק ויותר הוא לא שיתף אותם ברעיונות שלו. שתיקה. ימים של שתיקה. לא רצתה להבין את השפה של בעלה. מילים של כבוד על במה חשובה. ורני הלך ונדם. חבריו התגייסו לצבא והוא נעלם מהבית. בהתחלה לשעות. אחר-כך לימים ושבועות. חוסר אונים השתלט עליה. אהרון העביד את עצמו בפרך והיה חוזר מהמשרד כדי לישון. הרגישה איך היא מאבדת גם אותו. הניחה יד רכה על גבו, ניסתה להעביר אליו את תחושת הסבלנות והביטחון ששרדה בה אבל אהרון נשאר עם הגב אלי. תקעה ציפורניים עמוק בבשר השרירי עד שהסתובב במהירות וסינן: "מה שחסר לו זה קצת קשיחות. הכל נתת לו. הלכת תמיד עם מה שביקש. לפעמים אני חושב שהייתי צריך להשתמש בחגורה כמו שאבא שלי נהג".
"משבר ראשון עם הילדים וכבר אתה מאבד את האמונה בדרך שלנו? תן לו זמן אהרון. תראה שהוא יחזור. זה יחזק אותו אם אנחנו נעמוד לצידו ולא נלחם בו".
"אני חושב אחרת. תעשי מה שאת מבינה". אהרון סובב שוב את הגב ונרדם.

מה היא מבינה. כלום לא מבינה. לוקחת בריסטול ירוק ומשרטטת עלי עלה תאנה. גוזרת וצובעת את השוליים בכחול. ביידיש היא לא יודעת לכתוב, אבל יש מי שיתרגם את ברכתה לנכדתה. מה לאחל לה, מה? שתהיה ילדה מאושרת כמו שהיא הייתה? נכדתה לבושה בשמלה ארוכת שרוולים, רכוסה עד מרום הצוואר. גרביים לבנות עד הברכיים גם בימי החום. והיא, אף פעם לא לבשה שמלה. מכנסיים קצרים אסופים בגומי על מפרקי הירך וחולצה רקומה היו שיא האופנה כשהייתה ילדה. רק ה'מסכנות' של ההורים הגלותיים לבשו בערב שישי שמלה. איך אפשר לשחק מחבואים ומחניים וחמש מקלות עם שמלה?
חיכיתי לרני בסבלנות, האמנתי בקשר העמוק בינינו. רק תשדרי לו שאת סומכת עליו ושהדלת נשארת פתוחה, הוא ימצא את עצמו. הוא ימצא לו כוון ויחזור. לסמוך, לסמוך, לסמוך. את המנטרה הזאת שיננתי ערב ערב לפני השינה ברגעים הקטנים האלו שהמחשבות מתערבבות בדאגות וענן של חרדה כמו ערפל סמיך אופף  ומפריד אותי עוד יותר מבעלי.
אחר-כך רני חזר לכמה זמן. הוא אהב את שעות הערב כשהאחים שלו הלכו לחברה' ואהרון עוד לא חזר. הוא זכר את ימי הבישולים שלי והיה מופיע בדיוק ב - 18.00 בשני וחמישי. ובעוד אני חותכת ירקות ומערבבת בצקים לפשטידות הוא היה מתיישב על הכסא הגבוה על יד הדלפק ומדבר. "את יודעת מה הכי חסר?" אמר, "שאין לנו מנהגים. הכל חופשי. אני חושב על משפחות עם מסורת. תחשבי למשל על ערב שבת. איך כל המשפחה יושבת יחד וכולם מדברים עם כולם ושרים, ויש אוכל מיוחד".
כמה פעמים ניסיתי לגרור אותו לארוחת ערב. רבץ בחדר שלו עם האזניות וכשדברתי אליו וכיביתי  את המערכת והתחננתי שיבוא לאכול עם כולם ענה לי בטון מזלזל, "מה זה כבר משנה לך באיזה שעה אני אוכל. אז השעון של הבטן שלי לא מכוון לפי הבטן המשפחתית שלך". עכשיו הוא מדבר איתי על ערב שבת בחיק המשפחה.
ניסיתי להזכיר לו. חבל על הזמן. בני 19 לא מתעסקים בקטנות. "אתה רוצה שננסה לארגן ערבי שבת משפחתיים? אני לא בטוחה שדידי וירון יצליחו לכוון את הבטן שלהם לבטן המשפחתית" אמרתי. אז מה אמר לי בני המחנך? "אמא, הייתם צריכים להרגיל אותנו מהתחלה. אתם בעטתם במסורת. בטח שעכשו קשה להתרגל למנהגים".
אני זוכרת כשהיה קטן איך אהב את הסיפורים על סבא שעזב הכל בגרמניה ועלה להקים מדינה. ב47- הוא הצטרף להגנה. חשבתי פתאום על המשפחה שסבא השאיר שם ואיך אף פעם הוא לא סיפר עליהם כלום. "הסבים שלנו עזבו את הבתים המסורתיים שלהם ועלו לארץ כדי להקים לנו מדינה. הם עבדו קשה ושמרו בלילות. נכון, לא היה להם זמן למסורת. ונכון, הם בעטו בה. אבל היתה להם כוונה. אל תשכח שאלפיים שנות מסורת לא עזרו לנו להגיע לכאן". ואז הוא ענה לי: "די אמא. יש מדינה ואנחנו כבר לא חלוצים. הגיע הזמן שניתן תוכן לחיים שלנו".
"יש לי די והותר תוכן" סיננתי ותקפתי את הבצק באגרופים קמוצים.
לזכותו יאמר שלא ויתר. הוא המשיך להגיע בשני וחמישי, להניח את זרועותיו על הדלפק ולדבר. לקח לי כמה זמן עד ששמתי לב שהוא מסרב לשתות את הקפה שמזגתי וממלא כוס במים. גם כשנתתי לו ללקק את הקערות ולטעום מדברי המאפה שרק יצאו מהתנור והוא מלמל שהוא מלא והזיז הצידה, לקח לי זמן להבין. רני שלי עם התאבון הפילי ישב אצלי במטבח עטוף ריחות של מאפים מוקף סירים מהבילים והתאפק ימים רבים עד שגיליתי שהאוכל שלי מוקצה מבחינתו. אני חושבת שרק אז התעוררתי מהשינה הליברלית שלי. זעקתי לאהרון: "רני לא אוכל בבית בגלל המטבח הלא כשר שלנו". אהרון הפטיר: "מה את אומרת. ואת עוד ממשיכה לצפות להשד יודע מה מבחור שלא משרת בצבא".
רני ישב ושתק. אני קיצצתי בצל והדמעות זלגו לתוך המחבת. "מתי? איך הם הגיעו אליך, איך? מה יש להם לחפש בשכונה שלנו. שיתעסקו עם הילדים שלהם ויעזבו את שלנו".
רני שתק איזה יומיים ואחר-כך ניאות לספר.
בלשכת הגיוס הוא פגש אותו פעם ראשונה. דוד עמד איפה שהאוטובוסים לוקחים את אלה שמתגייסים והסתכל. "גם אני הסתכלתי עליהם. חשבתי איך הם נוסעים לבקום ומקבלים
את המדים והכל פתוח לפניהם. חשבתי על עצמי ושהחיים שלי בזבל. יש לך מושג איזו הרגשה מזופתת זו להרגיש כבר בגיל 17 שאין לך סיכוי בחיים?"
"אבל רני בטח אפשר לסדר משהו. יכול להיות שיש מחיקת תיקים. זה לא סוף העולם".
רני סיפר לי שבמשטרה החוקר אמר  שהתיק הזה ימשיך ללוות אותו והעונש זה המחיר שישלם בצבא.
"עמדתי שם בצד וחשבתי שאין לי מה להכנס ללשכה. יופי, אז יגלו שיש לי דפר גבוה וכושר קרבי ואחרי זה הם יזרקו אותי לפח הזבל של כל החלאות שלא מסוגלים.
דוד ניגש אלי. ראיתי את הציציות שהציצו מתוך מהחולצה. ראיתי את הכיפה שלו אפילו שהוא היה יותר גבוה. אבל העיניים שלו היו כל-כך מוארות וכל-כך מנחמות. הוא שאל אותי אם  גם אני מתגייס היום. אני לא יודע למה, אני התחלתי לספר לו הכל. בהתחלה הוא הקשיב. אני דיברתי ודיברתי ואז הוא אמר לי: 'לך בחור. אתה צריך לעשות את המבדקים בלשכה. אתה לא זקוק עכשו לעוד מרד ועוד  בצבא. אחרי שתגמור אני אחכה לך ונלך לשבת בבית קפה. יש לנו המון מה לדבר'"
עמדתי קפואה והקשבתי. הבצל נשרף אז כיביתי את האש ורק הקשבתי. הלב שלי התעטף בשכבות של קרח כשדימיינתי את אותו דוד שהיה שם ושאב אליו נער במצוקה.
"הלכנו לבית-קפה. או.קיי. כשר כמו שאת חושבת. דוד אמר לי שהנסיון עם הסמים זה לא בגלל שאני איזה סתם פרחח. דווקא אחד כמוני שמחפש טעם לחיים שלו עלול ליפול לניסיונות מיותרים. הוא הסביר לי שיש המון אנשים שיכולים להעביר את החיים שלהם בלי לחשוב אפילו רגע על מה שהם עושים. הבעיה היא עם אותם מיוחדי סגולה שלא מוכנים שהכל יעבור על ידם והם פשוט יחיו כך סתם".
פתחתי את זרם המים ונתתי למים לשטוף לי את הפנים. איזה איש זר מספר לבן שלי כמה שהוא מיוחד. הבן שלי מרגיש שהוא מיוחד. תינוק מחפש טעם לחייו נשבה בידי השכינה בזמן שאני התרוצצתי בין העבודה לבית למשפחה ולבישולים בלי לשים לב.
בכיתי בשקט ורני המשיך לספר. דוד השאיר את מספר הטלפון שלו והם המשיכו לדבר עוד כשרני עשה את הבגרות. בלשכה, ע"פ המלצתו של דוד, רני בירר מה התפקידים שמיעדים לו. כשגילה שהתיק במשטרה יזיק, רק אז, בפעם הראשונה דוד הסביר לו שיש אפשרויות נוספות לשרת את העם.
"נכון שאתם חינכתם אותי שהמדינה זה הדבר הכי חשוב. אבל תחשבי כמה שנים יש את מדינת ישראל, וכמה אלפי שנים יש לנו את העם היהודי ותביני שסדרי העדיפויות שלכם קצת מוזרים. דוד לקח אותי אליו לישיבה. כבר בפעם הראשונה הוא הציג אותי לפני הרב. הרב דיבר איתי והסביר על המשמעות של הלימודים. כל יהודי שלומד בישיבה, אמא, לומד לא רק בשביל עצמו. הוא עושה את זה כדי להמשיך את זרם הדם הנצחי של היהדות. חשבת פעם מה בדיוק אמרו לנו בתיכון? תעשו הכי טוב את הבגרות כי זה המפתח לחיים שלכם. רק על עצמנו חשבנו. אף אחד לא למד בשביל אף אחד אחר".
הרגשתי כל-כך חבולה שלא הייתי מסוגלת לענות. איזה עיוות. הנוער שלנו שנותן שלוש שנים מחייו ונהרג כדי להגן על העם הזה מכל אותן התפרצויות אנטישמיות שמלוות את ההיסטוריה היהודית אלפי שנים, נהפך בהבל פיו של הרב לנוער אגואיסטי שעושה רק למען עצמו, ואני שותקת ומיבבת ומרגישה כמו אם ששיכלה זה עתה את בנה. כל-כך חסרת אונים.
ואז התחלתי להלחם. אספתי את עצמי ונאבקתי על בני יורה בכל התותחים. גייסתי למלחמה את אחד-העם ואת גורדון ובובר ומארקס. הזכרתי לבני למה ועל מה בנינו פה ארץ. רוקנתי את מדפי הערכים של נערותי ואף לקחתי אותו אל המורה שלי להיסטוריה. ישבנו ערב שלם  של שיחה תרבותית על המהפכה שעברה החברה היהודית בסוף המאה שעברה כשצעיריה יצאו מתוך הגטו היהודי וגילו את מעיין ההשכלה. "ואז כשהגיעה המפולת של האנטישמיות באירופה, לא חזרנו לתוך הגטו. הקמנו לנו מדינה כדי שנוכל לחיות חיים מלאים של המאה העשרים ולזכות בחופש ללא פחד מעמים זרים. ומה אתה מציע? לחזור לגטו? לנבור בספרות עתיקה ולהתעלם מכל מה שהתפתח בעולם מסביב? על הכל אתה מוותר?"
בהתחלה רני היה מבולבל, אני מודה. הצעתי לו להזמין את דוד שנדבר ביחד. דוד נתן לו להבין שמצוות כיבוד אב ואם חלה אמנם על רני אבל זה לא מחייב גם אותו. נשכתי שפתיים וניסיתי להתמודד עם אויב עלום. האם ככה מרגיש אהרון באינתיפדה? אויב מסתתר מאחורי
הסמטאות. את יודעת שהוא שם, חמקן, עוקף אותך עיקופים עלומים, ולפתע  את מגלה שנהפכת למתגוננת בניגוד לרצונך.
היו פעמים שרני בא הביתה והיא התחלתי אתו שיחה על עיוור. לא יודעת אם היא פוגעת במשהו שמעסיק אותו או מתפרצת לדלת לא קיימת.
"תיקח את ניטשה לדוגמא. ניטשה העריץ את היהודי הגאה, הנלחם על אדמתו. הוא התפעל מהנביאים ומהמלכים במקרא. ואז הגיעה התקופה הרבנית. היהודים איבדו אחיזה על אדמתם והחכמים שלנו הפכו את הקלף והנוצה לנשק ולדגל. הם הצליחו להזיק לא רק ליהדות, גם הנצרות שהתפתחה מתוך היהדות הרבנית הצליחה להפוך את האדם לסמרטוט מאמין שעושה מה שהרב או הכומר אומר בלי שיתעורר אצלו ספק, בלי לבדוק את הדברים. זה מה שאתה מחפש לך?" שאלה בלי לחסוך יותר במילים.
לזכותו יאמר שגם הוא למד. הלך ושאל את הרבי את השאלות שהעלתה. וכך הוא הגיע אל  אותם רבנים שהתמודדו בכלים נאורים עם שאלות עכשוויות. הוא סידר אותם כמו כלי משחק על לוח שחמט כדי לנסות לערער את בטחונה:
"אמא. לפני מאה שנה באותה תקופה של אחד העם וניטשה חי בפולין הרב תמרת. 'אחד הרבנים המרגישים' הוא קרא לעצמו. את צריכה לקרוא את הדרשה שלו על יציאת מצרים. הוא מסביר איך הקודש-ברוך-הוא מלמד את העם היהודי להיות פציפיסטי ולוקח על עצמו להילחם באויבים. רק אמונה, אמא, אם נאמין בכל יכול ונתפלל ונקיים מצוות בכוונה שלמה, אלוהים ידאג לעמו בארצו ובחורים צעירים ישרתו את המדינה רק באהלה של תורה".
היא לא ויתרה. הוסיפה ללוח את השחקנים שלה. גייסה את כלי הנשק האידאולוגים שהעמידה התרבות החילונית. "תחשוב על עבודת כפיים. סבא שלך, אבא שלי עיבד את האדמה. הוא היה חלק מתנועה שלמה של יהודים שרצו לחזור אל הטבע ואל עבודת הכפיים. היהדות הרבנית ויתרה על כל זה והביאה לעולם עם חיוור וחולני, כפוף בתוך ספרים ומפחד מהאור והעוצמה שיצר הטבע".
"את כל זה יצר אלוהים" זעק בנה. "על מה את מדברת. כל חרק, כל עלה נובט יצר האל. בכל תפילה, בכל דף גמרא אנחנו מעריצים את הבריאה".
זאת היתה הפעם הראשונה שרני שייך עצמו אליהם הרגישה כמו גזע עץ נבוב ששיכל את איבריו הפנימיים. ואז הבינה שאיבדה את בנה והוא נישבה. התישבה כבדה על הכסא במטבח. בשתיקה. אחר-כך רני קם והלך. נשארה על הכסא בלי להגיד מילה.

קומי, צאי, רק את יכולה. מי עוד מלבדך זוכר שעוד מעט יום הולדת? שולחן עם ממתקים, צרורות של בלונים, זר וכסא מקושט, עוגת שוקלד בצורת דובי או גן חיות או חוה חקלאית עם דשא קוקוס ירוק וחיות ממרציפן, משחקי עגל עם כל הילדים. התשיעי בנובמבר מתקרב אבל שרה-גייטל לא תחגוג ביום הזה יום הולדת.

לשרה גייטל נכדתי המתוקה

את כבר ילדה גדולה, בת 6. נחת להוריך ושִׂמחה לכל

הסבים והסבתות, הדודים הדודות ובני הדודים. את

את עוזרת להוריך בגידול האחים הקטנים. ולאחיך

במשימות הביתיות. מה עוד נאחל לך ילדה מקסימה,

שתיהני גם את מילדותך, תמצאי את מקומך בין חברותיך

ובני משפחתך. שיהיה לך גם זמן למשחקים ובילויים משלך

שתמשיכי להוות דוגמא ומופת.

אוהבים אותך מאוד ומתגעגעים כל הזמן

סבא אהרון, סבתא נטע והדודים דידי וירון.

זהירות עם הדמעות, שלא יטפטפו על הנייר המקושט. הכתב גדול וברור, את האותיות שרה-גייטל יודעת כבר לקרוא ואולי חלק מהמילים יהיו מובנות גם הן, לא מאמינה שנכדתה לא שומעת לפעמים עברית. לפחות בבית שומעת. לא ייתכן שמילים של שפת אם לא משתרבבות לשיחות. אנחנו במאה העשרים ואחת, לא?  והרחוב, זה לא גטו שם. אנשים מסתובבים, מדברים. משפחות חדשות מגיעות ואולי אפילו סטודנטים מתמקמים בדירות זולות. סטודנטים יודעים איפה לחפש ולא אכפת להם מהסביבה, מדובר הרי בדירות שכורות.
כשרני עבר לגור בישיבה. חשבה איך 50% החילוניים במדינה הזו מממנים גם את הבן שלה. ואז התייאשה, הצטרפה אל בעלה שאיבד תקווה וניסתה להתחזק בין הידיים שלו. אומרים שאסונות יכולים לפרק משפחה או לגרום לה להתחזק מבפנים.  הם חזרו ונזכרו ביחד שלהם לפני שנולדו הילדים. אמרה לאהרון שעכשיו יש לה רק אותו על בטוח, כי אי אפשר לדעת למה לצפות מהילדים. סליחה דידי. סליחה ירון. זה לא שחשבה שגם הם יעשו משהו כזה. אבל באותם ימים איבדה כל כך הרבה מהביטחון שלה כאם.
שלושה ילדים הם מגדלים מעל עשרים וחמש שנה. אף פעם לא גרו במקום אחר. לא יצאו מהמושב שהקימו הוריו והוריה. איזו סיבה יש לעבור למקום אחר? כאן יש אדמה, אוויר נקי, סביבה בריאה, משפחה. מסביבם אנשים כמוהם שהקימו מדינה בעשר אצבעות. רני לא בא יותר לבקר. תקוע בישיבה שלו, לומד לומד צריך להשלים את כל מה שהחסיר בשבע עשרה השנים הראשונות. כל יום שלוש תפילות, כמה דפי גמרא, וחוץ מזה צריך גם להתפרנס. עכשיו הוא שוליה של כתיבה תמה. אין לו זמן אבל היא יודעת שלא רק זאת הסיבה. איך הוא רואה אותנו מהגטו שלו? ואולי גם הם בגטו? ככה זה בטח נראה לו. גם הם חיים בסביבה סגורה. כולם אותו הדבר. אותן אמונות. מתנענעים ימינה שמאלה חבוקי כתפיים כששרים את שירי ארץ ישראל. שירה בציבור החליפה את התפילה. הם מסתכלים עלינו בזלזול ודחייה בדיוק כמו שאנחנו עליהם.

נזכרה בשיחות עם אהרון בימים הראשונים כשרני הסתגר בישיבה. המילים המרות שהטיח בדוסים ובשיטות שלהם לשבות את החילונים כבר לא היו זרות. "הם יורים בכל הצדדים. מכוונים לכל החזיתות. שולחים את המרגלים שלהם ללשכות הגיוס לתיכונים ולמה לא. את עוד תראי שהם יערבו לילדי הגן ואם הם ישמעו ילד בוכה בגלל שהגננת לא הסכימה לו לטפס על עץ הם יעוטו עליו כמו עורבים שחורים ויספרו לו על מעשה הבריאה ועל חילול הקודש".

"אין סיכוי אהרון. ילדי הגן יבהלו. הכפותה השחורה והחולצה הלבנה שנראית כאילו הם הולכים איתה שנים..."
"כן. מריחים אותם מהגטו שלהם עד כאן. מסריחים כמו חפרפרות שמפחדות מהאויר הצח.  הם מסתגרים בחדרים האפלים שלהם יוצאים רק לגיחות כדי לצוד נערים ריקניים".
"ריקני הוא לא, אהרון. אני לא יודעת. אולי זה בגללנו. הפכנו את הצבא לתמצית הגבריות של התרבות הציונית. אז הוא נשבר, אבל ריקני הוא לא".
אהרון שמט ידו בתנועה מבטלת. גם לאהרון יש כמה אמונות  שאי אפשר לשנות.
רני חזר הביתה אחרי שנה. כלומר זה לא שלא ראתה אותו כל השנה מתרגלת בהדרגה לכיפה ואחר-כך לחולצה הלבנה למכנסי הטרילין ולציציות. היו גם טלפונים כי בישיבה אמרו שחייבים לכבד את המצוות. אבל באמת הוא חזר אחרי שנה כשהסתדר לו עם השידוך.
איך ידע להגיע ביום שני בדיוק כשהכינה את עוגת הגבינה לשבועות. רני מת על שבועות בגלל מאכלי הגבינה שלה.  "את קוסמת" אמר לה כשהיה בן 12. "איך את לוקחת גבינה 9% ומצליחה להפוך אותה לכזאת טובה". כמה אהבה להכין בורקסים, וורניקס  ממולאים בגבינה ורני היה שר לה את השיר של פורים כל פעם מחדש: "מדוע לא יבוא שבועות פעמיים בשבוע. ללל..ללל.."
"ידעתי שעל שבועות לא תוכל לוותר". אמרה, אבל בפנים ידעה שהוא לא מתכוון לגעת במאכלים שלה בגלל שהוא לא סומך על המטבח אפילו שיש כבר שני סטים לבשר וחלב. "יש לך מישהו שמכין מאכלים לחג?" שאלה, ואז הוא סיפר לי על השידוך.
"זאת ממש הצלחה. היא בת למשפחה שחזרה בתשובה עוד כשהייתה תינוקת. ההורים שלה מבינים שצריך שידוך  עם חוזר בתשובה. אבל מאד חשוב להם המשפחה. הם העדיפו אותי בגלל השם. הם הסבירו לי שהשם שלנו, כץ, פירושו: כהן צדק. הם אמרו שזה כבוד גדול, וזה אומר שהילדים שלנו יהיו חשובים. תארי לעצמך אם יבנה בית המקדש מחדש, מה זה אומר לכהנים... אבל כמובן חשוב מאד לבדוק את המקורות של המשפחה".
הציעה לרני את עבודת שורשים שעשה אחיו אבל הוא ביטל זאת בזלזול. הוא אמר שירון הגיע רק עד לדור של הסבים ולא המשיך. רני צריך לבדוק יותר לעומק. הוא רוצה לברר עם סבא וסבתא מה הם זוכרים מהמשפחה. אולי זה מתקשר למשפחות אחרות שיודעות יותר.
ההורים שלה כבר בני 70. רני אוכל להם את הלב. פעם אביה אמר לה שזה מזכיר לו את מה שקרה עם סבא יעקב. אבל אצלו זה קרה כשאבא היה צעיר יותר וגם חם זה לא כמו נכד. ניסתה לשכנע אותם שלא איבדו נכד. "יש לכם נכד שמאמין בדרך חיים אחרת" אמרה, מגייסת את הילדה בת השש שהייתה כשסבא שלה חזר בתשובה, מנסה להיפגש עם הקבלה האינסופית שהיתה בה, אבל בפנים יודעת שגם אצלה גיל שש וסבא זה כל כך אחרת מגיל ארבעים ושבע ובן.
אביה ואימה ביקשו מרני שיהיו כולם, כל המשפחה ביחד, כשהם יספרו לו על המקורות המשפחתיים. הם הזמינו אותה ואת אהרון ורני ודידי וירון לבית שלהם. וכשהתיישבו מתחת לחרוב של ילדותה, ליד השולחן מאבן שאביה סיתת, הגישה אמה קנקן של לימונדה שסחטה ועוגיות בוטנים שהעלו ריחות ילדות.
"סבא רבא שלך רני, סבא שלך נטע, הוא אבא שלי היה איש מוזר. מוזר זה אולי לא מילה נכונה. הוא היה אידיאליסט שלא נח אף רגע. הוא נולד למשפחה נוצרית גרמנית ועבר את מלחמת העולם השניה בגרמניה בהיותו ילד. הילדים סביבו לבשו חולצות חומות וצעדו בטורים ישרים. גם הוא. מה כבר היה יכול לעשות? ואז כשפלשו בנות הברית לגרמניה והוא גילה את מה שעוללה האומה שבה נולד התחילה נשמתו לפרפר. שנתיים החזיק מעמד בתוך המשפחה הגרמנית הגאה שלו מנסה לברר עם כל דוד וכל גיס וכל קרוב ורחוק אחר מה הם עשו בזמן המלחמה עד שנשבר והחליט לברוח. הוא התגנב לאוניה שהעלתה פליטים לארץ, וכך שינה את זהותו והתחבר לניצולים שעל האוניה. גופו בריא, נשמתו פגועה באשמה כבדה".
דבורה הפסיקה רגע ומזגה לה עוד לימונדה. נטע הביטה בה קפואה לא מצליחה להבין איך אמה הצליחה לשמור כל זאת. "אני גדלתי כל חיי בבית ששמר בקנאות סודות אפלים ועכשו נזכרת לספר לי?" שאלה בקול חורק, שוכחת משאר המשפחה. סבא שלה הנדיב והטוב, אוהב אדם שכמוהו צמח בתוך חברה אפלה והיא כלל לא ידעה.
אמה אמרה שזה היה סוד של המשפחה ובכלל הם חשבו להוריד את זה איתם לקבר.
"אף אחד לא ידע. באוניה הוא לא הציג עצמו, כמובן, וככה הוא עלה עם כולם והיה כאחד מהם. רק לאמא שלי סיפר כשהתאהב בה בהכשרה. זה הדבר הראשון שסיפר לה. אמי אמרה  שלקח שנים עד שהאמינה. היו רגעים שחשבה שהוא מדמיין, זה נראה כל-כך כל כך לא מציאותי באותם ימים. הסבים שלך נטע, סיפרו לנו - הילדים - כשהם חשבו שאנחנו מספיק בוגרים כדי להבין. לקח לי זמן להבין שביום השואה גם הם מתאבלים אבל  לא על ההורים שנרצחו בשואה. גם לי זה היה קשה לקלוט נטע. אל תשכחי שמדובר באבא שלי. כל הילדים סביבי גדלו בלי סבא וסבתא. גם לי לא היו סבים ודודים ובני דודים אבל בגלל סיבה אחרת. את יודעת מה זה לחיות כילדה ולדעת שיש מקום בעולם שיש בו סבים שלך ולשנוא את כל מה שהם מייצגים? ילדים לא גדלים לשנוא סבים. אני הייתי צריכה ללמוד את זה".

הסתכלתי על אמא ואחר כך על שאר המשפחה. אהרון וירון ודידי שתקו והסתכלו על האדמה  שרני איננו ונזכרה למה הם פה. רצתה ללכת אחריו אבל אהרון חיבק אותה ואמר לה להניח לרני כי יש גבול לכאב שאוכל לספוג ביום אחד.

ההורים שלה בני השבעים אספו בידיים רועדות את הכוסות, ניערו פירורים מהמפה ונכנסו לבית. גם דידי וירון נכנסו. אהרון והיא נשארו חבוקים תחת החרוב מול השמש השוקעת. אהרון הניח יד מרגיעה על ראשה וההלם מתחלף לאיטו בגאווה. סבא שלה האהוב היה באמת איש גדול. ככה הרגישה כילדה, עכשיו היא יודעת.
אל תוך הגאווה מחלחל זיכרון נוסף. כל המשפחה יושבת ואמא שלה מקריאה את המכתב  שכתב סבא יעקב בערוב ימיו:
"כמה הייתי רוצה שלפחות בן משפחה אחד יכיר, ימצא ענין בעולמי הוא עולם היהדות"...

נטע מחזיקה ביד בטוחה את החבילה הקטנה ויוצאת לדרך. השביל בחזית הבית מתפתל עד לכביש. את השער היא משאירה פתוח לרווחה. עוד מעט יגיע האוטו האדום שייקח את מתנתה. את יום ההולדת של נכדתה יחגגו בכ"ז בחשון, אבל את המתנה הצנועה ממנה תקבל שרה גיטל בתאריך שהיא זוכרת.

רני הפסיד את השידוך שלו והתחתן אחרי  שנה עם נערה חוזרת בתשובה כמוהו. הם ממשיכים לקיים את מצוות כיבוד אב ואם דרך הטלפון. בתשיעי בנובמבר אלפיים ושתיים, תשעה חודשים אחרי שהתחתן, התקשר רני מבית החולים לבשר על לידת נכדתם הבכורה. כמעט שנחנקה. לא ראתה אותם מאז החתונה ולא ידעה. ומאז פעם בחודשיים בערך היא נוסעת כדי להיות עם הנכדים. אהרון והילדים מסרבים להצטרף כי אין להם על מה לדבר. הם לא מוכנים להתלבש צנוע כדי להיכנס לאותה שכונה. אבל היא לא מוותרת. פעם בחודשיים בערך לובשת שמלה עם שרוולים ארוכים, עולה על אוטובוס 68 ויורדת בעולם אחר. על הקירות דבוקים נירות מצהיבים. אותיות עבריות מצליפות בבנות ישראל הכשרות והיא מותחת את השמלה ומנסה להצניע חלקת בשר תשושה מפני עיניים חשדניות, נשבעת כל פעם מחדש שבפעם הבאה תאריך מכפלת..
לא יודעת כמה זה נוח לרני ולכלתה שהיא באה. הנכדים נבוכים תמיד מול הסבתא הזרה אבל שמחים במתנות. היא ממשיכה להביא להם מתנות אפילו שכלתה אומרת "לא צריך, זה יקלקל את הילדים". מביאה מתנות בהתמדה ומנסה לזכור איך היה כשהייתה היא בגילם, כשרני היה בגילם.
טוב, אוכל לשבועות היא לא יכולה להביא  אז לפחות מתנות.

האוטו האדום חולף על פניה נושא את החבילה. נטע רואה בעיניי רוחה את שרה גייטל פותחת את העטיפה ומוציאה את החבל. אחר כך תצא אל החצר הסגורה כי אין מקום בדירה, תקפוץ מעל החבל ותשיר: " איין צווי דרי, די די דרי..."    
מסביבה בטח יתאספו ילדי השכנים ויסתכלו איך היא קופצת ואחר כך אחד על השני: "זה הסבתא השיקסע הביאה לה" יתלחששו. ואולי נכדתה תיעלב? תקפל את החבל ותחזור לטפל באחיה הקטנים?
גם אצלה היה פעם ככה. היה לה חבל והיא החזיקה ביד ימין בקצה האחד שלו וביד שמאל בקצה השני, וכשקפצה הידיים נפגשו כדי לעשות לולאה עגולה וקצה החבל נגע בקצהו השני. לידיים קל לגעת אחת בשניה. אבל להגיע למרכז הלולאה איפה שהרגליים מנסות לעבור בלי לגעת - קשה יותר.
הנכדה שלה בת 6 ויש לה סבתא חילונית והקצוות של החבל נפגשות לה בין הידיים.