במעגל

את הסיפור הזה כתבתי כשבקרתי את חמותי בבית האבות. תמונת הקשישים היושבים במעגל במפגש הבוקר, הזכירה לי את ימי בגן הילדים. תמונה זו הבהירה לי יותר מכל שהחיים אינם קו מתקדם עם התחלה וסוף, אלא קו מעגלי שחוזר על עצמו.

הסיפור הזה נכתב מתוך משאלה להצליח לחבוק את הורי המזדקנים, לקבל את מגבלותיהם הפיסיות והמנטאליות, כפי שידעתי לעשות עם התינוקות שנולדו לי.

ב מ ע ג ל

הצד הזה של הראש קרח. כמעט קרח, שערות בודדות דבוקות לקרקפת ודי. בצד השני של הראש יש אף, פה, עיניים, בליטות ושקעים, אבל העיניים שלי נתקעות דווקא בצד הקרח כאילו ששם אפשר למצוא איזה פשר וסיבה. בתמונות הישנות יש פה צחקן ורעמה ערמונית עם שערות סרבניות  שמילאו בתלתלים את כל רוחב התמונה.

שעון מטוטלת עומד בצד החדר ומדנדן דקה דקה שערה שערה. בצד הזה של הראש פדחת ורדרדה. ידי שנשלחת ללטף תלתלי עבר, נתקלת בעור הפדחת היבש. חום הגוף חודר לאצבעות, וראש רכון מתרומם ומביט בי  בבהייה רכה.

"אמא", אני אומרת, "באתי". חיוך מפציע שפתיים סדוקות. "אמא מה שלומך?" אני מלמלת שאלות נדושות אבל אמא מבטלת את שלומה ומתנערת קלות בכסא: "שבי". ממש כמו אז כשחזרתי מבית-הספר היא פוקדת: שבי. תכף תגיש כנפיים ופירה ואני אפריד בזהירות את הממרח הלבנבן מרוטב העוף.

אני יושבת מולה, מתעלמת מנגיעות זהירות של ידידֶיָה שבאו לבדוק מי בא ואת מי לבקר. "מה עשית היום?" אני שואלת ומקווה שבענייני היום אמא תשתף פעולה. "שטויות" היא פותרת ומניפה אצבעות אסופות מחֵיקה.

מסביב מסיעים כסאות למעגל. כמו בגן, כשהייתה אוספת ילדים לריכוז. כמו בגן, שמים תקליט ומשמיעים מוסיקת זעירה. אחות אחת נעמדת מול הכיסאות ומוסרת כדור לפי הסדר, אחד אחד, "שלום חיה, מה שלומך?" חיה לא עונה. "שלמה איך אתה מרגיש היום?" שלמה מהנהן. אני נעצבת ואמא שלי בכסא גלגלים, רגע לפני שמגיע תורה מלגלגת בלחש על שבצעירותה גיננה דידקטיקה ועל-כך היא משלמת בזקנתה. "בואי אמא", אני מסיעה אותה מחוץ למעגל, "המוסיקה נעימה וזה עדיף מישיבה שתוקה ולחכות כל היום כדי לראות מי בא".

"מה עדיף?" היא מנידה מצד לצד ראש ביצה, "כשנולדת אספתי ילדים בחדר גדול, הושבתי אותם במעגל ושרתי. לשיר כולם, אבל ילד אחד צעק את השיר, תשיר עם כולם החזרתי אותו לשורה. מה עדיף?"

"אמא, את היית גננת טובה. כל ההורים ביקשו לבוא לגן שלך".

"מה עדיף", המילים לא משתחררות ממנה, "ילדה מהגן מגננת אותי במעגל, שירי עם כולם. מה עדיף?"

המילים מתרסקות בפיה הלבן ונספגות אל המילים הקפואות הנשכחות בצד הזה של הראש.