רעידת אדמה בסן פרנסיסקו

שעתיים לאחר שעזב את דירתו עלה על האוטובוס לעפולה והתיישב מאחורי---

"לא. לא לעפולה" מוחקת נגה את השורה. ערן תופס לה את היד ודוחף אותה מהנייר בנהמה של: מה את עושה?

"מה פתאום עפולה? תחשוב על מקום הרבה יותר רחוק. סן-פרנציסקו למשל"..

"סן-פרנציסקו? כבר?"

"בקצב שלך הוא לא יגיע לשום מקום. צריך להזיז את הסיפור רני, אנחנו לא עובדים עכשיו על רומן מהמאה התשע-עשרה".

ערן מסמן קו קטן בקצה הדף המחוק. "את רואה" הוא אומר, "אני הולך לסמן כל פעם שאנחנו לא מסכימים. נראה לאן נגיע בקצב הזה. נו תמשיכי, אז הוא עלה עלה האוטובוס לסן-פרנסיצקו. מה עכשיו?"

"לא לאוטובוס. על המטוס חמוד. אני רוצה להתחיל מהמקום שנשבר לו מהארץ הזאת. אבל אתה צריך לנסח, בזה אתה הרבה יותר טוב ממני".

"את רוצה שאני אנסח את הרעיונות שלך?"

"זה שיתוף הפעולה בינינו, זוכר? הדמיון שלי הרבה יותר פרוע, אבל אני צריכה אותך בשביל לקשור אותו לדף".

ערן מסתכל בה באריכות. קרניים אחרונות נכנסות מבעד לחלון ומאירות לו את הפנים. קמט קל מעל לגבות. מסביב לאישונים מסגרת לבנה של עיניים פתוחות יותר ממה שהן רגילות. נגה לא מסתכלת עליו, היא קמה וניגשת לכיור, שולפת כוס ושופכת לתוכה את שארית הקולה שבבקבוק. אחר-כך מתיישבת ורוטנת ש-ידענו שזה יהיה קשה ולא צריך להתייאש כל-כך מהר.

"אני לא מתייאש. קחי דף ותכתבי מה את רוצה שהוא יעשה בסן-פרנציסקו. אני מבטיח לנסות לנסח"

"אני לא יודעת מה אני רוצה שהוא יעשה. אל תהיה אידיוט. אי אפשר לדעת לפני שהוא מגיע לשם. גם הוא לא יודע".

ערן מנסה שוב:

ביומיים לאחר שעזב את דירתו הספיק נחמיה לעבור בבנק, להמיר את כספו לטרוולר-צ'ק ולסגור את החשבון, להודיע באוניברסיטה על הפסקת הלימודים, לאכול צהרים אחד אצל אמו כדי לספר לה ולקנות כרטיס לכוון אחד. ההחלטה על המעשה התגבשה במילואים האחרונים. חודש ימים לשמור -- "למה את דופקת ככה, את תהרסי את העט היפה שלך. מה עכשיו?"

"נחמיה. אלוהים ערן איפה מצאת לו שם כזה? מדובר באינתיפאדה, לא מאורעות תרפ"ט"

"תשמעי נגה. קחי דף טוב? תכתבי כל מה שאת כן יודעת. שם. גיל. מקום מגורים. אני לא יכול ככה".

נגה משעינה מרפקים על השולחן, מקערת כפות ידיים מניחה בתוכן סנטר.

"תפסיקי"

היא מחייכת עוד

"תפסיקי, טוב?"

"מה שאני יודעת עליו זה מה שאתה סיפרת לי. המילואים האלו רני. מצטערת, אני לא יכולה לנסות אפילו לדמיין לי אותך שמה. הר ברכה? המקום המעופף הזה עם הילדים המשיחיים שעליהם היית צריך לשמור. היית צריך לשמוע אותך בטלפון. אף פעם לא שמעתי את הקול שלך ככה".

"ברכה ב' נגה. לא סתם ברכה ממחששמם, אחד לא מספיק להם אז הם צריכים להמציא עוד מקום כדי שעוד חיילים יעמדו דום לשירותם. את מבינה בשביל מה הפסיקו לי את החיים באמצע? בשביל להגיע למקום המקולל הזה עם פקודה מהצבא להיצמד לנערים עם עיניים בוערות וללוות אותם לכל מקום. אז אני מוצא את עצמי משוטט על הגבעות של שכם ובנותיה אחרי שלא הצלחתי לשכנע ת'בני זונות שזה לא בדיוק המקום המתאים לפגוש את השכינה בפרטיות. למה לעזאזל אני מספר לך את זה שוב?"

"למה? כי צריך להגיש עוד שבוע את התרגיל וזה חמוד מצדך שהסכמת לעשות את זה יחד איתי".

"כאילו שהייתי מסוגל לעשות משהו לבד". היד של ערן תולשת ומקמטת את הדף המקושקש והראש חוזר שוב אל רגע השחרור. איך ירד מהאוטובוס בתחנה המרכזית והסתכל לכל הכוונים. איפה לעזאזל קו 4? רצה להגיע לדירה כדי להוריד את המדים, לכדרר אותם לגוש ולזרוק לפינה, שיחכו שם עד שיסע להורים. מסביב התרוצצו אנשים כמו עכבישים טווים קורים בלתי נראים, מנסים ללכוד חרקים אבודים. עמד רגע ולא ידע לאן ללכת. העיניים ניסו להתרגל למראות: חנויות עם חלונות ראווה צבעוניים, דוכנים עתירי אוצרות מוזהבים מארצות רחוקות על יד דוכנים עם ריחות טריים, ירוקים. האוזניים נזכרות במנגינות מסתלסלות בין חריקות בלמים וצפירות. והכל, הרעש האור הבוהק, הצבעים הססגוניים והתנועה הסואנת, הכל רדוד כל כך וחסר טעם. חשב שאם ילך להתרחץ, ישטוף טוב טוב את הטינופת משם וישים את עצמו קצת במיטה, בטח יחזור לעצמו אחרי שינה טובה. אבל גם למחרת כשיצא שוב לרחוב מצא שהוא לא מבין על מה האנשים מדברים. הרגיש כמו גוף זר שנחת בארץ אחרת. חשב לעצמו שככה אין טעם להמשיך ומי שחושב שמילואים בשטחים זה רק חודש לא יודע על מה הוא מדבר. לדירה חזר רק בלילה, מעדיף לא לשמוע את הטלפון מצלצל ומצלצל מבלי שיהיה מסוגל לענות לכל הדואגים. את נגה פגש ברחוב כמה ימים אחר כך. היא שאלה למה הוא לא מגיע לשיעורים, סיפרה שהם עובדים על דיאלוגים והזמינה אותו אליה, כי לכתוב על אנשים אחרים זה מה שהכי יעזור לו עכשיו.

"זה לא סיפור עלי נגה".

"לא, אבל החומרים הם שלנו. אתה מיואש מהמילואים, סליחה שאני אומרת לך את זה אבל נראה לי שאחרי שגילית בשביל מה רכשת את ההכשרה הצבאית שלך כדאי שתשחרר קצת קיטור. גם לי לא יזיק. אני מתה לעוף מפה, אתה יודע כמה אני מתה ללמוד משחק בLee Strasberg... טוב, לא נראה לי שאתה מהזן הזה שמסוגל לסרב לאומה, וגם אני לא בדיוק מסוגלת להשאיר אמא סיעודית מאחורי. אז בוא לפחות נצעק ונברח בסיפור שאנחנו צריכים להגיש".

הוא מסתכל עליה וחושב שלפחות את השפה שלה הוא מסוגל להבין. לוקח עט ומתכופף שוב אל דף חדש. היא קמה שוב מהכסא ומסתובבת בחדר, ניגשת לחלון ומסתכלת. שמים בתערובת של כחול וארגמן גורמים לה לשחרר תפילה פרטית קטנה.

שקט. השמש כבר לא מאירה. מכונית נעצרת על הכביש מתחת, השהייה קטנה ואחריה נהמת מנוע של כניסה לרחוב. נגה מתרחקת קצת ורואה את עצמה בחלון. היא מותחת את הגופייה השחורה למטה וחושבת כמה זמן עמדה בבוקר מול הארון. מצטמררת וניגשת לקולב כדי להתכרבל במעיל פליס גדול. רק כשהחושך כבר לא מאפשר לעיניים לראות מה שהיד כותבת ערן מבקש שתדליק את האור ותבוא לראות. נגה מסתכלת קודם על הפנים שלו ויודעת מראש שלא כדאי לה להתערב אז היא קוראת בשקט ואומרת: "זה טוב".

"טוב? אז הוא הגיע לסן פרנציסקו ואין לי מושג מה הוא הולך לעשות שם".

"בוא נניח לו רגע. חשבת מה אתה הולך לעשות עם הצו הבא?"

"לאן את חותרת?"

"לא חותרת לכלום. אי אפשר לדבר אתך על מה שהצבא עושה שם מאז שהשתחררת. לא נראה לי שמשהו עומד להשתנות בקרוב. אני לא מבינה אותך. אתה יודע שזו לא פעם אחרונה שלך בשטחים ואף אחד לא יודע כמה שנים אנחנו הולכים להיתקע ככה אז-"

"אז אולי תגידי לי מה הוא הולך לעשות בסן-פרנציסקו? אולי נהרוג אותו באיזו רעידת אדמה?" ערן תוקע אגרוף עם עט שלוף בדף ומנקב אותו בפראות. "לא, מה הוא חושב שהוא הולך להשתחרר מאתנו בכזאת קלות. איזו הצעה מחורבנת. נו תגידי משהו, זו את הדמיון הפרוע. אני רוצה לראות אותך מוצאת פתרון לסיפור התקוע הזה. סן-פרנציסקו. ממש פתרון".

הנייר מתמלא בחורים דקים ושחורים של עט. נגה שולחת יד ומניחה אותה על הזרוע הדוקרת. רגע אחד היא מרגישה את מגע התלתלים הרך שעל זרועו ורעד קל של צמרמורת עולה מכריות כף ידה עד לעורף. היא תופסת לו את היד באמצע התנופה ומקיפה אותה באצבעות חזקות. ביד השנייה מושכת את הנייר שמתחתיו.

"תפסיק טוב? די. זה רק סיפור. הוא דווקא טוב. וחוץ מזה אתה עוד מעט בן שלושים. בגיל הזה אח שלי עבר להגמ"ר. אתה לא חייב להיות כזה קדוש".

"תרדי ממני. על סן-פרנציסקו אני מדבר. לקחת אותו לשם כאילו שאת מכירה. הראש הזה שבאמריקה הכל יהיה טוב. אני לא מקבל את זה. מה יש שמה כבר? אתה לא מכיר אף אחד ואתה זר וזר וזר כל חייך ושום דבר ממה שקורה סביבך לא נוגע בך, אז את חושבת שזה טוב יותר?"

נגה מתרחקת. מחזיקה את הנייר הקרוע ומנסה ליישר. "כאילו שבעפולה אתה יודע מה לעשות איתו".

"לא. גם בעפולה אין לי מושג. גם שם זה כמו בחו"ל. היית שם פעם? בואי ניסע רגע לעפולה" הוא מתקרב אליה, "עפולה אקספרס. אני לא חושב שאני יודע איך כתוב את התרגיל המזוין הזה".

נגה מניחה את הנייר על השולחן, מגהצת אותו באגרוף מכווץ. ערן מתקרב עוד ומסתכל איך היא מנסה בעזרת הציפורן למלא את החורים בדף המנוקב. ביחד הם קוראים בקול מילים שנשארו שלמות:

שבועיים אחרי שעזב את דירתו יצא שלומי          מן הנייר          והלך             לא ידוע לאן