אשה - באר

את ההחלטה יזמה שרת החוץ של נמיביה בעת שכיהנה כראש מועצת הביטחון של האו"ם, בסיוע לובי של ארגוני נשים בעולם. החלטה זו מתייחסת למצבן של נשים באזורי סכסוך, וליכולתן לתרום לפתרון קונפליקטים כדי להביא לסיום הסכסוך. ההחלטה מדגישה את החשיבות של שילוב נשים ביצירת הסכמים, ובדרישה לייצוג של נשים בניסיונות להשכין שלום, כי נקודת המבט של נשים מביאה לסכסוך משהו אחר. ממאבק של "מי חזק יותר" לשיח, הקשבה וניסיון להבין את הצד האחר שמובילים ליצירת הסכמים בדרך של פשרה.

16 שנים עברו מאז נולדה ההחלטה, אבל בישראל יש לה חבלי קליטה קשים מאד. הנה דוגמא חיה אחת מהימים האחרונים:

כנס בטחוני חברתי תחת השם "איום המנהרות" שמארגן רדיו דרום FM 101.5 ב - 20.4.16 בסינמטק שדרות מציג בהזמנה פאנל של 11 של דוברים, עשרה גברים ואשה אחת. המושב הראשון תחת הכותרת "השלמה מחשש להסלמה", מדיר נשים כי מסתבר שאין לנקודת המבט של נשים מה לתרום להסלמה. במושב השני תחת הכותרת "אור בקצה המנהרה", יש קצת אור, ברשימת הדוברים מופיעה אשה אחת..

8 ימים לפני הכנס, רגע אחרי פרסום סדר היום, התקשרו נשים מהתנועות 'נשים עושות שלום' ו'התנועה למען עתיד הנגב' לכתב רדיו דרום ושאלו מדוע אין השתתפות של נשים בפאנל, והאם מארגני הכנס חושבים שאין בישראל נשים שיש להן מה לתרום לנושא. הן לא הסתפקו בשאילת שאלות והגישו רשימה מכובדת של פוליטיקאיות ובעלות מקצוע שיכולות היו להעשיר את הכנס במבט רחב יותר המתייחס לסוגיה. הפניה הצליחה בחלקה, 4 ימים לפני הכנס הפאנל השתנה מעט, יש בו 11 דוברים, 8 גברים ו-3 נשים.

יש מי שיראה זאת כאילו מדובר בפגיעה בכבוד הנשי, יש מי שיחשוב על אפליה מתקנת, אבל לא בזה מדובר. יש לנו מה ללמוד מתרומתן של נשים בישוב סכסוכים ממקומות רבים בעולם. ומי שלא מאמין/ה מוזמן/ת לצפות בסרט Pray the Devil back to Hell על הצלחתן של נשות ליבריה, ובראשן ליימה בואי שקיבלה פרס נובל לשלום, לסיים את מלחמת האזרחים המזעזעת שהתחוללה בליבריה בתחילת שנות האלפיים. נשים עושות שלום בישראל מקיימות הקרנות ושיח בעקבות הסרט בכל רחבי הארץ בניסיון ובתקוה להעביר את המסר שגם הסכסוך שלנו הוא בר פתרון, ושזה יקרה ברגע שנצליח לשנות את נקודת המבט הכוחנית לנקודת מבט רחבה ומורכבת יותר שבבסיסה קיימות המילים - הסכם ופשרה. אבל כדי להגיע לרגע הזה, אנחנו צריכים מעורבות של נשים בכל תהליכי ההסברה, ההדברות וגיבוש המדיניות, וגם בכנס הזה.

הניסיון לשנות את נקודת המבט אצלנו כאן בישראל מאד סיזיפי. מה שקורה אצלנו מזכיר את הרצון למלא באר מים במדבר, כפי שכתבה הסופרת המצרית סומיה רמדאן לפני 20 שנה בסיפורה הקצר "באר". שלוש דוברות שנכנסו לפאנל ברגע האחרון בכנס על איום המנהרות בגלל לחץ ציבורי הן מעט טיפות של טל שמנסות למלא את באר הסכסוך הריקה מניסיונות להגיע להסכם במקום לפצוח בעוד מלחמה.

הבאר / סומיה רמדאן

במדבר אין השמיים ממטירים גשם. אבל בכל יום, לקראת שחר, מצטברים אגלי הטל על עלי הצמחים הפזורים פה ושם. ידיה של אישה זקנה, גרומה ודאוגה חוטפות אותם בכל שחר, כמו היתה זו ההזדמנות האחרונה שלה.

כשמתמלא כד המתכת הקטן באגלי הטל, היא ניגשת לרוקנו אצל הבאר. ידיה שלה עשו אותה. היא חפרה אותה, סובבה את פתחה, העמיקה אותה, ונשבעה למלאה עד שתעלה על גדותיה.

ואולם כאן, במדבר הזה, אין האדמה מבורכת במים, גם אם הם מחלחלים אל עומק התהום. ביום שגילתה זאת נשבעה – והיא היתה בשעתה צעירה יפת תואר – כי תמלא את הבאר, גם אם תיאלץ להקדיש לכך את כל חייה.

מדי יום עם שחר היתה אוספת את אגלי הטל בכד המתכת הקטן, וכשהיה הכד מתמלא במקצת, היתה מרוקנת אותו אל הבאר ומחכה לבוקרו של יום חדש.

מחשבה אחת בלבד היתה מדירה שינה מעיניה, ולעיתים לא הרפתה ממנה במשך יום שלום: ומה אם תמות לפני שתמלא את הבאר? לעתים  היתה מחשבה זו משתלטת עליה עד שלא יכלה לחכות לשחר, והיתה מבלה את לילה בנסיונות נואשים לאסוף את הטל בטרם הצטבר. ולעתים היתה נכנעת למחשבה שערערה את נחישותה והתישה אותה: כל יגיעתה לא תשנה דבר, ואיש לא יבחין בה לעולם. לאחר שתלך לעולמה, לא יזכור איש את בארה, ואיש לא ישקה אותה.

היא נשארה כך שנים ארוכות שלא ידעה למנותן, עד ליום שבו הלכה לרוקן את כד המתכת הקטן לתוך בארה ונדהמה. פני המים בבאר עלו... עד כי ראתה את דמותה מרקדת מולה על פני המים, ונחרדה לנוכח מה שראתה: פני זקנה שחוק החיים והמוות חרת בהם את קמעות התמורה, חיים שלשדם יבש וקמל, ולא נותרו להם אלא רגע שבו ינשפו עליהן, ואז יצוצו, יפוזרו ויימסו בתוך גרגרי חולות המדבר. הווייתה כיסתה על שיגעון שהתפרץ בגלים, חובט בפני המים בכד הפח הקטן ומרוקן את מימיו על החול שמסביב לבאר. אבל המים בבאר אינם חסרים, וגרגרי החול אינם נרטבים.

תרגמה: לאה גלזמן מתוך קובץ הסיפורים " חשב ונחאס" (עץ ונחושת) של הסופרת המצריה סומיה רמאדן שיצא בשנת 1995