כמו טיפה בים

לבושות בלבן וטורקיז, מחזיקות שלטים "לא עוצרות עד הסכם מדיני", "בלי נשים אין פתרון", "ימין מרכז ושמאל דורשות הסכם מדיני", עמדנו במשך שנים כל יום שישי בצהרים בצומת כרמיאל בלי לאבד תקווה ובביטחון שיש עם מי לדבר. מה גרם לנו להמשיך בשרב ובכפור לפקוד את הצומת? אני זוכרת שכבר בחודש הראשון כשבאתי למסעדת עז'בה בכפר ראמה השכן, הגיע לשולחננו חביב בעל המסעדה, בן למשפחה מעקורי איקרית ואמר: "את לא יודעת מה זה בשבילי לראות אותכן נשים נחושות עומדות בצומת. זה נותן תקווה שיש לנו עתיד". המילים האלו החזיקו אותי במהלך השנים הבאות, שישי אחר שישי, ובהמשך בפרויקט הצמתים הארצי פעם בחודש ובמוצ"ש על הגשר במעלות עם הדגלים השחורים.

כמובן שהיו גם תגובות אחרות, החל משנאה ואצבע משולשת וכלה בזלזול ואדישות. היו שאמרו: אתן פתטיות. אין לכן סיכוי להשפיע על אנשים שחולפים במהירות בצומת. אני לא מתיימרת לשנות דעתם של אנשים אבל חושבת שהנוכחות שלנו במרחב הציבורי מייצרת אקלים של אפשרויות אחרות. להראות למי שאיבד את האופטימיות שיש כאן נשים שעדיין מאמינות. למי שחושב שכל הערבים הם אויב שבשבילנו הם שכנים טובים. למי שבטוח שאין סיכוי להגיע להסכם שככה חשבו גם בקפריסין ואירלנד ושלאזרחים במדינה יש כוח להשפיע.

לעמוד בצומת במשך שנים במדינה שכמעט כל שבוע קורה בה משהו: פיגוע, תג מחיר, בלוני שריפות, מבצעים צבאיים, אלימות ברחוב וברשתות, ממשלה נופלת, בחירות ועוד בחירות ועוד... זה לפגוש את קשת מצבי הרוח על הכביש - זירה  תזזיתית ורגישה במיוחד. היו רגעים שהרגשתי כמו אשה קדמונית שנכנסת למערה כשהשמש שוקעת מבלי לדעת האם יהיה סוף ללילה הקודר והשמש תחזור להאיר.

מודה שהאירועים האחרונים במדינה גרמו לי לתחושת חוסר אונים. די, אין יותר אנרגיה. כ"כ הרבה שנים, כ"כ מעט שינויים לטובה, כ"כ הרבה אלימות וכ"כ קשה להיות טיפה בים... אבל בחמישי האחרון בכל זאת החלטתי להצטרף אל יעל מחרשים ותמר מהר חלוץ ורוברט מכרמיאל שהביא מערכת מוסיקה וניגן בקולי קולות שירי שלום

ופתאום

כ"כ הרבה צפירות עידוד ותודה שאתן לא מתייאשות, שני נערים חרדים שקיבלו בשמחה מרוברט חולצות עם כיתוב "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", שלוש מתבגרות בשורטס וגופיה שרקדו לצלילי שיר השלום ואישה ממג'דל כרום שניגשה להודות על שיש גם כיתוב בערבית בשלט שהחזקתי.

ולפתע הרגשתי כמו אותה קדמונית שמתעוררת אל שמש חדשה. מיכל התקווה שלי חוזר להתמלא. כן, דווקא בימים אלו אסור לוותר!