המתבודד וחרבות הברזל

עופרה אהרוני ז"ל, שהייתה באותם ימים מורה חיילת בבית ספר שדה עין גדי, ניחנה בסקרנות אדירה וחושים חדים. מי יודע כמה אנשים הגיעו לפניה, הצליחו לטפס במחילה הצרה ולהתיישב על המרפסת. היום אנחנו יודעים שהיה לפחות אחד, אלפי שנים לפניה, שישב שם ורשם על קיר המערה את המילים הבאות:

ארר אשר ימחה

ברך יהוה

ברך בגי--- מלך

ברך אדני---

מסתבר שהיו אחרים שהגיעו לשם אחריו, אבל כנראה שלא ראו את הכתובת, או לא יחסו לה חשיבות. כשעופרה גילתה את הכתובת, היא הזמינה את הארכיאולוג פסח בר אדון ז"ל, שזיהה את הכתוב מימי בית ראשון, כנראה במאה השמינית או השביעית לפנה"ס, ופיענח חלק מהמילים והאותיות. וכך קיבלה המערה את שמה: מערת המתבודד.

שנה אחרי הגילוי הגעתי לב"ס שדה עין גדי. אהבתי ללכת  לשם לבדי, לטפס ולשבת על אותה מרפסת. העליתי בדמיוני את האיש יושב ומביט על העוצמה המדברית מעוררת ההשראה, וכותב. היו גם פעמים שהובלתי לשם קבוצות של מודרכים, אני לא זוכרת מה בדיוק אמרתי להם כשהגענו לשם, אני חושבת שבעיקר שתקנו יחד. המילים פינו את מקומן לרוממות רוח ותחושת שלמות. מקום שהלב מתרחב ויש בו מקום לכל היצורים בעולם.

כי זה מה שהמדבר בשבילי. אפילו מערות מורדים, מחנות רומאים, מצדה ששימשה מקלט לסיקרים (נוער הגבעות מלפני אלפיים שנה), לא האפילו על מערה קטנה שהשרתה שלווה ושלום עם העולם, בזכות כתובת של משורר אחד שהתבונן וביקש לשמור ולברך.

50 שנה מאוחר יותר, בשנת 2023, הגיעה למערה משלחת ובה הארכיאולוג ד"ר גייער, הגיאולוג בועז לנגפורד ושי לוי הצלם, כדי לחקור ולצלם את הכתובת. תוך כדי סריקה הם גילו שהמערה הזו לא הייתה פינת התבודדות בלבד. סליק חבוי ובו 4 חרבות וראש כידון בני 1900 שנה ממרד בר כוכבא השתמרו בתוך נדנים מעץ ועור וחיכו לרגע שגם הם יתגלו. העובדה שהמטמון המיליטנטי התגלה דווקא במערה הזו, רגע לפני מלחמת חרבות ברזל, מסמלת בשבילי את הזעזוע הקשה, השבר שעובר מי שמאמין שאפשר לשנות את המציאות בארצנו למודת המלחמות.

התקווה, האמונה שיגיעו ימים שנשב תחת גפננו ותאנתנו, הביטחון שגם אנחנו הישראלים והפלסטינים נכתת את חרבותינו לאתים ואת חניתותינו למזמרות, חטפו מכה נוראה ב-7 לאוקטובר. הלב שהתנפץ לרסיסים מטביע את תפיסת העולם ההומניסטית שלי ומפרק את ארגז הכלים שעמלתי לבנות בעשר השנים האחרונות, כשהייתי פעילת שלום בנשים עושות שלום.

אני עומדת מול החומה שנפרצה ומסתכלת על המדינה המטולטלת, רואה אנשים שלא מוותרים ועושים כמיטב יכולתם להיטיב עם העם, וחושבת מאין יבואו עזרי, האם גם אלי יחזרו כוחות התקווה והאמונה שיש לנו סיכוי לשנות את ההיסטוריה ששוב ושוב חוזרת על עצמה?

אבל עמוק עמוק יודעת שאסור לוותר, גם לנו מגיע לחיות בשלום