נמר מנייר

את המילים האלו קראתי במבוא שכתב אלון פרגמן לספר הסיפורים של זכריא תאמר "נמר של נייר" שתרגם מערבית ושיצא בהוצאת רסלינג בשנת 2012.

קראתי וצללתי. לא כל יום מזדמן לנו הישראלים שאינם יודעים קרוא וכתוב בערבית, להכיר את הספרות של שכנתנו לאורך  78 ק"מ של חומת טשטוש וברזל – סוריה.

תשמעו סיפור:

המזעור הראשון   עבד אל-נבי אלסַ'אבַּן, גבר גדל ממדים, גבוה ורחב כתפיים, נעצר והואשם שבכל רגע הוא נושם יותר ממכסת האוויר המוקצית לו. הוא לא הכחיש, אלא טען שהסיבה נעוצה בהיותו בעל ריאות גדולות – הן לבדן אחראיות לכך. עד מהרה הובהל לבית החולים, ובתוך שבועות אחדים יצא אדם חדש, נמוך קומה, בעל חזה מצומק וריאות קטנות, הצורך פחות ממכסת האוויר היומית הרשמית המותרת.

כמות האוויר שצרך זכריא תאמר שנולד בשנת 1931 אל שנות שלטונו של אסד האב, בשכונת  אל-בַּחס'ה בדמשק, בצמוד לככר ההוצאה להורג בתליה על הגרדום (וראה גם את הוצאתו להורג של המרגל הישראלי אלי כהן) היתה גדולה מדי. בהיותו כבן חמישים  בחר לגלות מארצו ועבר עם משפחתו לאנגליה שם הוא חי עד היום וממשיך לכתוב בשפה הערבית סיפורים חתרניים שעוסקים באימת השלטון הדכאני מצד אחד, ובהשלמה עד כדי שיתוף פעולה (גם אם בליית ברירה) של השכבה האינטלקטואלית החיה בסוריה מצד שני.

הנה עוד סיפור:

בהמתנה לאשה   פארס אל מואז נולד בלי ראש. אמו בכתה. הרופא השתנק בבהלה. אביו נצמד לקיר בבושה, והאחיות נעלמו במסדרונות בית החולים. פארס לא מת כפי שניבאו הרופאים. הוא חי חיים ארוכים. לא ראה, לא שמע, לא דיבר, לא התלונן ולא עבד. אנשים רבים קינאו בו ואמרו שהרוויח יותר משהפסיד.                                                       פארס לא חדל לצפות שתיוולד אישה בלי ראש, כדי שייפגשו ויולידו סוג חדש של בני אדם, בתקווה שלא ימתין לשווא.

הכתיבה של זכריא תאמר אליגורית, מטפורית וחתרנית. הילד שצפה בהמון המבוהל והמתמוגג מההוצאות להורג על הגרדום לא יכול היה שלא להגיב הן לשלטון האימה והן להמון המוסת. כדי לצלוח את הצנזורה כשחי בסוריה השתמש באמצעים אליגורים כקודמיו במשטרים האפלים. 'חוות החיות' שלו היא היער כפי שבא לביטוי בסיפור המצמרר "המולדת הערבית יער". למאלף שמנסה להפוך את הנמר הפראי לנמר של נייר ומשוכנע בהצלחתו בסיפור "הנמרים ביום העשירי" הוא מזכיר בסוף הסיפור מה יקרה אם אכן יצליח במשימתו אם יסיר את האזיקים מצווארו של נמר הנייר. זוהי אולי האמירה האופטימית ביותר של הסופר הגולה כלפי אזרחי מדינתו השפוטים. כשיוסרו האזיקים של המשטר המדכא, תתגלה מחדש עוצמתם הנמרית של בני העם. ועל כך לא נותר אלא לומר נוכח המראות המדכאים של המחאה העולה ופורצת במדינות ערב – אינשאללה בימינו ואמן אמן.

אני קוראת עוד ועוד מסיפוריו הקצרים והקצרצרים ומשתוקקת להכיר את האיש שכתב. בחלומי אני נוסעת לפרברי אוקספורד ומבקרת בביתו, מגישה לסופר בן השמונים את העותק שבידי כדי לקבל הקדשה, בערבית כמובן, חוזרת הביתה ונרשמת ללימודי ערבית ספרותית ומדוברת כדי לקרוא סיפורים נוספים שלא תורגמו בשפת המקור.

כן, גם על זה לא נותר לי אלא לחתום באינשאללה ואמן!