שכנות מפתיעה

שכנות – ישיבה בקרבה אל מקומו של מישהו, סמיכות במקום. (מילון ספיר ע' 1055)

במילים אלו. שכנות זה גם לשבת, לא רק לגור. אני מציינת זאת אודות לסיפור אחד שכתבה חנאן אל שיח', סופרת ממוצא לבנוני שלמזלנו חלק מסיפוריה תורגמו ופורסמו על ידי הוצאת אנדלוס, שפעלה לתרגם ספרות ערבית לעברית ונסגרה מחוסר עניין של הקוראים הישראלים בספרות הערבית.

אבל הפעם לא בזה עניינינו, נחזור לנושא.

מפתיע(ה) – בא פתאום  אל מי שלא היה מוכן לו, ועל ידי זה מביא אותו לידי התרגשות או מבוכה. (מילון ספיר ע' 613)

צריך עצבים חזקים, סובלנות, סקרנות ועוד הרבה תכונות חשובות כדי להיות שכנים טובים. לפעמים זה מצליח, לפעמים זה נורא, איפה אנחנו בתוך הרצף הזה בין הצלחה לכישלון? האם אנחנו יודעים להיות שכנים טובים? להיפתח לאחר, לתת לו מקום לידי למרות שלא בחרתי בו והוא לא כמוני?

לא תמיד.

בחרתי בסיפור מטלטל. בחרתי בסיפור לא מתוך כוונה להראות מקרים מזעזעים "שם", אלא מתוך רצון להזכיר לנו ששכנות נמצאת בכל מקום, אפילו על הספסל באוטובוס.

המושב החם

כשמיהר להתיישב על המושב שפינתה האישה המלאה, חשב רק על רגליו התשושות ועל כך שאיש לא נדחק להקדימו, כפי שנוהגים בדרך כלל. הפעם הצליח להשתלט בזריזות על המושב הזה שהתפנה פתאום, כי בניגוד לרוב הנשים, האישה הזאת לא האריכה בהכנות לירידה.

ברגע שהתיישב על המושב חש בחומו, חום שאין לו קשר לשמש שהִכּתה באוטובוס, חדרה אל כל פינה בו, שרפה את המרכב והחלונות, ויקדה על כל מה שבתוכו. החום מן המושב מגיע אליו. בדמיונו חולפות תמונות אמו ואחיותיו כשהן מנסות לאוורר כל מושב בטרם יתיישבו עליו. הן מנפנפות מעליו בידיהן, לסלק כל זכר למי שישב עליו קודם, או הופכות את הכריות על צדן האחר. בכל פעם שהוכיח את אחותו על חשדנותה, היתה מסבירה לו בגועל, "מי יודע איזה שאריות לא-נראות מותיר אחריו היושב".

חום מוזר, מלווה בלחות, כמעט חודר למכנסיו. ללא ספק התחככו ירכיה של האישה בפלסטיק, והלחות שהותירו דבקה במושב. הוא מעלה שוב בדמיונות את העיגול שציירה הזיעה תחת בתי-השחי של הנוסעת, עיגול דומה לבריכת מים... וחושב על המעיין, על הבשר במקום הזה, שלבטח הוא עדין ורך.

האיש מצא את עצמו נע קצת בעצבנות על המושב, ואז מתרווח עליו כל כולו כדי שהחום יצרוב אותו ויחדור אל איבריו. אחר-כך קירב אל אפו את כף היד, שניחוחה של האישה היה חייב לדבוק בה כשהחזיק לתומו בידית המושב שלפניו. כך התברר לאיש כי אין הוא מסוגל להיפרד מן המושב למרות שהאוטובוס עוצר בתחנה שלו, והוא נשאר, ממשיך להתאוות לכך שבארץ חמורת הסבר הזאת יזדמן לו לפגוש את האישה כפי שהיא מצטיירת לו עכשיו בדמיונו.

ככל שהאוטובוס הגביר את מהירותו כן הפליג הוא בדמיונות שדבר לא העכיר אותם, פרט לקולות הנוסעים שנשמעו מפעם לפעם והתערבו בזִמרה שבקעה מן הרדיו, עד שהגיעה לאוזניו ראשיתה של מתקפה מילולית שקטעה את הרהוריו ותחושותיו: "אתה לא מתבייש, סרסור שכמוך... שפל אחד... מפגר... ברברי... וולגרי... כופר, איך אתה לא מתבייש..." הקול מתקרב אליו... לא, לא ייתכן שהוא הכתובת לכעס הפראי הזה – אפילו גדול החוזים והמנחשים לא יכול היה לגלות מה הוא מרגיש ועל מה הוא חושב כרגע. אבל כשמתוך סקרנות פנה לעבר מקור הקול, שכמעט נדבק לאוזניו, זכה לסטירה מצלצלת שזעזעה את ראשו, אוזניו צללו, אפו שתת דם ולבו השתנק. הקול הגס צעק שוב על הנהג ודרש ממנו לעצור, האיש לא הרגיש כיצד הוא נדחף, איך הוטחו פניו אל דופן האוטובוס, איך התגלגל, איך הושלך ארצה על החול, שם נאספו סביבו גברים שהוסיפו להכותו ולבעוט בו כל אימת שהקול הצרוד שב והתגבר: "אין לך אחיות שאתה חרד לצניעותן?.. איפה הכבוד שלך, שאתה מתנכל לאישה הגונה ומחלל את כבודה לאור היום?!"

מתוך קובץ הסיפורים "אטאטא את השמש מהגגות" מאת חנאן אל שיח' בהוצאת אנדלוס  1994