צום איתן

"צום איתן" אינו נכנס תחת הכותרת "שביתת רעב", ובמובן הזה הוא אינו הכרזת מלחמה "אם לא תעשו כמו שאנחנו דורשות אז..." ההחלטה לצום שנה אחרי מבצע צוק איתן ולאורך כל ימיו באה להזכיר לממשלה את המחויבות לחתור להסכם מדיני מקובל על שני הצדדים ולא לעסוק רק בתכנון מהלכים צבאיים.

דבי יהודית ואני הגענו לאוהל ביום ה-22 של 'צום איתן' שהתחיל ב-8 ליולי 2015, שנה אחרי שפרצה המלחמה, כדי להשתתף בטקס העברת המשכיות הצום. בטקס הזה מתבקשת כל אחת מן הצמות להציג את עצמה ולהסביר מדוע בחרה לצום. כשהגיע המיקרופון לידי לא הספקתי לנסח לעצמי מהו בדיוק ההסבר שלי לעובדה שהצטרפתי לצום, וזה מה שיצא מפי: "קוראים לי חגית ואני אשה מאמינה. אני מאמינה שבכוחנו להביא את השלום. ואם השלום נקנה בייסורים, אני בוחרת בייסורי הצום על ייסורי המלחמה".

אני חושבת שכל אחת ממשתתפות וגם משתתפי "נשים עושות שלום" הן סוג של מאמינות. יש מי שיקרא לזה נאיביות כי בתקופה האחרונה השיח על הסדר וסיכוי לשלום ירד מהפרק. 'אין עם מי לדבר' זו התגובה הכי פופולרית שאני שומעת, ולמרות שאני מאד לא מסכימה עם הקביעה הזו אני מסוגלת להבין מהיכן היא מגיעה. העמים היושבים בציון ובפלשתין שבעי הסכמים שלא כובדו וניסיונות שלא צלחו. בימים הנוכחים כשהעיסוק המרכזי והכמעט בלעדי שבא לידי ביטוי בתקשורת הוא האיום הצבאי, להצליח להוציא את הראש מתוך ים היאוש זה לא דבר קל.

אבל יש אנשים שלא נכנעים לרוח הקרבית הזועמת וגם לא לדיכאון. לילי שצמה כבר 50 שעות, שעה לכל יום, מעבירה את המיקרופון מאחת לשניה, אחר כך פורסת על המחצלת חולצה עם פסוקים מתהילים. מאג'דה קוראת את הפסוקים בערבית ואנחנו שרות ומתפללות "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב.."

מאג'דה שנולדה בחברון וגרה בבית צפאפה וגאיה שנולדה במעגן מיכאל וגרה בירושלים מספרות את סיפור היכרותן שהתחיל בעבודת הניקיון של האחת בביתה של השנייה ובבעיית תקשורת כי אף אחת לא ידעה לדבר בשפה של השנייה, והמשיך בעזרה, בלימוד שפה זרה, ובחברות אמיצה של שתי משפחות מורחבות. אנחנו מבינות שהסיכוי שלנו לחיות ביחד מתחיל מכאן, מהקשר שנוצר בין שתי זרות והפך לידידות נפש ואהבה. כדיה אומרת: "אולי זה הדבר הבא. כל אחת מאתנו נשים עושות שלום תיצור קשר עם אשה פלשתינית.   13,000 זה מספר הרשומות בתנועה. כלומר 13,000חברויות משני העמים ". בעיניי זה רעיון ענק. נשים מביאות עמן את כוח החיים. לסולידריות של נשים יש כוח שהוא הרבה מעבר לשייכות הלאומית או הדתית. אנחנו שכנות שרוצות אותו הדבר. ליצור חיים ולא לקצור חיים.

אחרי יממה באוהל חזרתי הביתה גדושה ברצון לשתף בדרך את כל חפצי החיים. אז אם את/ה מאמין/ה שתמיד יש סיכוי לעתיד טוב יותר  ושיש בידינו לעשות למען העתיד, ואת/ה רוצה להטעין עצמך באנרגיה חיובית, אני ממליצה לך להגיע לאוהל, להיפגש עם הנשים הנחושות שהקימו אותו ומאיישות אותו מדי יום. המפגש, השיח עם נשים מכל הארץ, עם האורחים שבאים לתמוך, עם חברי הכנסת המתעניינים, התומכים ולעיתים גם מוכנים להעביר את המסר, הוא תרופה מעולה נגד דיכאון, הזדמנות לנקיטת עמדה חיובית ושותפות ביצירת סיכוי לחולל שינוי.