הלו, יש עם מי לדבר

זהו, שלא הרבה. יתכן שהטענה "אין עם מי לדבר" נכונה, מה אני מבינה. אבל לא רק את הפרטנר לדיבור צריך להכיר. גם את מי שלא מוכן לדבר אתך, שנאבק בך - צריך לדעת.

מה אנחנו יודעים באמת על החמאס?

האם שיטת ה"להכניס בהם באבי אביהם כי רק את זה הם מבינים" היא השיטה הנכונה? לא בטוחה. לפעמים דווקא ה"הפוך על הפוך" עובד יותר טוב. אם מאבק ואלימות היא הדלק של תנועת החמאס האם כדאי לספק לה את הדלק הזה? תוספת דלק למדורה כידוע מצית שריפה. זה מה שחסר לנו בקיץ הישראלי הלוהט, עוד שריפה?

כל כך הרבה סימני שאלה.. זאת לא חוכמה רק סימני שאלה, אני צריכה מידע שיעזור לי לענות לפחות על חלק מהשאלות.

חיפשתי חיפשתי וזה מה שמצאתי:

מחברת בת 60 עמודים בשם: "חמאס – חברה במבחן הפונדמנטליזם" מתוך הסדרה "מחברות מחקר לחידוש התיאוריה הביקורתית בישראל" של הוצאת "דרור לנפש".

מה יש במחברת: מידע על החמאס, מילון מושגים, הרקע להקמת התנועה, יחסי חמאס וישראל וניתוח כיצד לרסן את פעילותו שנאסף ונערך בימים אלו על ידי דני אפרתי, קובי חפץ ובן פישר. למי שמעוניין לדעת קצת מעבר לסיסמא "אין עם מי לדבר" אני ממליצה להיכנס לאתר ההוצאה ולבדוק אפשרות לרכישת המחברת.

אבל זה לא הכל. נניח שאנחנו כבר יודעים את האויב ואפילו מנסים להבין מה הרקע לצמיחתו והאם יש לנו חלק בהתעצמותו. מה עושים עם זה? האם המידע יכול לשנות במשהו את היחס שלנו לאויב שתפיסת עולמו מנוגדת כל כך לתפיסת העולם ההומניסטית שבה אנו מחזיקים?

לא. זה לא מספיק. צריך לנסות להבין גם את התהליך שבו אנו נמצאים. ניסיון מעניין להבהיר לעצמנו מה מכשיל אותנו ומפיל אותנו שוב ושוב למאבק הבלתי פתיר בעזה נמצא במאמר מרתק שפורסם בעיתון  הארץ בשישי האחרון: "טרגדיה, לא דרמה" מאת פרופ' דוד אוחנה.

וככה זה מתחיל:

"אולי הבנה מושגית תסייע בידינו לארגן את התוהו ובוהו שאנו שרויים בו בעקבות מבצע "צוק איתן". המלחמה הנוכחית מעלה שאלה עקרונית: מה צריכה להיות עמדתנו המוסרית בסכסוכי דמים בכלל ובמבצע "צוק איתן" בפרט, שבהם מעורבת אוכלוסייה אזרחית? לשם כך אבהיר את ההבדל בין "טרגדיה" ל"דרמה". טרגדיה היא קונפליקט שבו, על פי סופוקלס, אנטיגונה צודקת וקריאון לא טועה, וההפך, קריאון צודק ואנטיגונה לא טועה. במילותיו של הגל, זוהי התנגשות בין צדק לצדק. ואילו דרמה היא קונפליקט שבו יש טובים ויש רעים, וקל להבחין ביניהם..."

אוחנה מביא דוגמאות לדרמה – המלחמה עם הנאציזם, מלחמת האזרחים בספרד,  המאבק באפטרהייד בדרום אפריקה, ואומר שבמקרים של דרמה יש להתגייס מיד, לנקוט עמדה ולתמוך באופן גלוי במעשי אלימות כדי למגר את הצורר.

אבל במקרה שלנו לא מדובר בדרמה. הקונפליקט הישראלי-פלשתיני הוא טרגדיה במלוא מובן המילה. יצירת דמוניזציה של האויב ותפיסת החמאס בתור הצד הפלסטיני בטרגדיה היא טעות של שני הצדדים. יש צדק בצד הישראלי. יש גם צדק בצד הפלסטיני,  אבל הצדק הזה אינו מיוצג ע"י החמאס. הנטייה שלנו לשפוט את השטח בעזה ולנקוט באמצעים שמגיבים לפעילות החמאסית היא בומרנג שמכה בנו שוב ושוב. איך לעשות את ההפרדה הזו, מה החלק שלנו ביצירת הגטו הפלשתיני בעזה ומה ההשפעה של הגטו על התעצמותו של החמאס נמצאת גם באחריות הצד הישראלי. ובתור מדינה ריבונית יש לנו את הכוח והיכולת לעשות.

למאמר הזה יש סוף עם קמצוץ של אופטימיות. אני מזמינה אתכם, ובמיוחד את מי שהייאוש אוחז בקרבו, לקרוא גם את המאמר המרתק הזה, כדי שאהבת המקום לא תעזוב  אותנו, ושנמשיך ביחד לפעול לטובת סולם הערכים ההומניסטי שבמרכזו המשפט החשוב שמתנוסס בימים אלו על שלטי משמרת המחאה שמתייצבת כל יום שישי בצומת של כרמיאל, כדי להזכיר ולשמור:

יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים