קיץ כן קיץ לא

צריך לאוורר פגזים, צריך ליישם פיתוח של יירוטים מתוחכמים. בואו נשבש את החיים, ננקה קיני מרצחים, נראה להם מה אנחנו שווים, נכניס להם באבי אביהם כי הם האשמים.

חזית בצפון חזית בדרום, שריפות בחורש שאון והמולה במדבר. שום דבר לא השתנה, אזעקות ופגזים, הפחדות ויירוטים. מנהיגים נואמים בפאתוס וכתבים נוטפי אדרנלין. חיילים לאור ההפצצה ואזרחים בצל ההפגזה.

(הערה חשובה: כל מה שנכתב עד כה מתאים לשני הצדדים הנלחמים)

אני מפסיקה לשתף פעולה. נרדמת בשמירה. מהגרת לעולם השכחה. משוטטת בין המילים. מחפשת מענה בסיפורים.

הנה סיפור אחד שכתבה סופרת מצריה על אשה שהחליטה לנצח את המדבר, לא מכירה בעובדה שיש בחיים דברים בלתי מנוצחים. מתי אנחנו נבין שאי אפשר לנצח במאבק הסיזיפי הזה? שאנחנו שקועים בריטואל קבוע של כישלון רודף כישלון?

הנה הסיפור:

הבאר/ סוּמַיָה רמאדאן  תרגום מערבית/ לאה גלזמן

במדבר אין השמים ממטירים גשם. אבל בכל יום, לקראת שחר, מצטברים אגלי טל על עלי הצמחים הפזורים פה ושם. ידיה של אישה זקנה גרומה ודאוגה חוטפות אותם בכל שחר, כמו היתה זו ההזדמנות האחרונה שלה.

כשמתמלא כד המתכת הקטן באגלי הטל, היא ניגשת לרוקנו אצל הבאר. ידיה שלה עשו אותה. היא חפרה אותה, סובבה את פתחה,  העמיקה אותה, ונשבעה למלאה עד שתעלה על גדותיה.

ואולם כאן במדבר הזה, אין האדמה מבורכת במים. גם אם הם מחלחלים אל התהום. ביום שגילתה זאת נשבעה – והיא היתה בשעתה צעירה יפת תואר – כי תמלא את הבאר, גם אם תיאלץ להקדיש לכך את כל חייה.

מדי יום עם שחר היתה אוספת את אגלי הטל בכד המתכת הקטן, וכשהיה הכד מתמלא במקצת, היתה מרוקנת אותו אל הבאר ומחכה לבוקרו של יום חדש.

מחשבה אחת בלבד היתה מדירה שינה מעיניה, ולעיתים לא הרפתה ממנה במשך יום שלם: ומה אם תמות לפני שתמלא את הבאר? לעתים היתה מחשבה זו משתלטת עליה עד שלא יכלה לחכות לשחר, והיתה מבלה את לֵילה בניסיונות נואשים לאסוף את הטל בטרם הצטבר. ולעתים היתה נכנעת למחשבה שערערה את נחישותה והתישה אותה: כל יגיעתה לא תשנה דבר, ואיש לא יבחין בה לעולם. לאחר שתלך לעולמה, לא יזכור איש את בארה, ואיש לא ישקה אותה.

היא נשארה כך שנים ארוכות שלא ידעה למנותן, עד ליום שבו הלכה לרוקן את כד המתכת הקטן לתוך בארה ונדהמה. פני המים בבאר עלו... עד כי ראתה את דמותה מרקדת מולה על פני המים, ונחרדה לנוכח מה שראתה: פני אשה זקנה שחוק החיים והמוות חרת בהם את קמֵעות התמורה. חיים שלשדם יבש וקמל, ולא נותר להם אלא רגע שבו ינשפו עליהם, ואז יצוצו, יפוזרו ויימסו בתוך גרגרי חולות המדבר. הווייתה  כיסתה על שיגעון שהתפרץ בגלים, חבט בפני המים בכד הפח הקטן, ומרוקן את מימיו על החול שמסביב לבאר. אבל המים בבאר אינם חסרים, וגרגרי החול אינם נרטבים.

*

ועכשיו שאלה: מתי קראת לאחרונה ספרות ערבית מתורגמת? ספרים שכתבו סופרים מהארצות השכנות? סביר להניח שאו שזה לא קרה או שאת/ה לא זוכר, וזה לא במקרה. מעט מאד ספרים תורגמו מערבית לעברית. אין קוראים, אין קונים. הוצאת אנדלוס שהקימה יעל לרר בשנת 2000 חרטה על דגלה קירוב ספרותי בין השפות השכנות, אבל הפסיקה לתרגם בגלל חוסר עניין בציבור.

הסיפור הזה לקוח מתוך האנתולוגיה "נעלים ללא עקבים" – סיפורים מודרניים של יוצרות ערביות. באנתולוגיה הזו  טעימה ראשונית עם  סיפוריהן של 25 סופרות מארצות המזרח התיכון כולל סעודיה תימן והנסיכויות, ארצות צפון אפריקה וגם סודן. כל אחת מהסופרות פרסמה ספרים רבים, רומנים וסיפורים קצרים, אבל לנו לקוראי העברית כולן זרות, וכמעט לכולן זה הסיפור היחיד שראה אור בעברית. את הספר ערך והוציא לאור פרופ' עמי בוסקילה בסדרת גשרים של הוצאת מעריב בעזרת חמש מתרגמות מוכשרות.

אחזור לשאלה - מתי קראת לאחרונה ספרית ערבית מתורגמת - ואקשר אותה בתהייה אופטימית ונאיבית לתחילת המאמר:  האם יש סיכוי שאם הציבור העברי יכיר קצת יותר את התרבות הערבית  נתייחס אחרת למלחמה? שבמקום אויב אכזרי נצליח לראות בני אדם שסובלים מזעם ההפגזה בדיוק כמונו?

אני מאמינה שכן ולכן בתור מי שנדלקה על הספרות השכנה ממליצה לכם לא לדלג על מעט הספרים  המתורגמים מערבית. יש במרחב שלנו ספרות נהדרת שמוסיפה נדבך נוסף לנוף שבו אנו חיים.