האהדה, הזעם, האדישות

כשהייתי ילדה אהבתי לחגוג יומולדת פעמיים בשנה – שלוש וחצי, ארבע וחצי, חמש וחצי – נחגגו גם הם. נשים עושות שלום שעומדות בצומת כרמיאל כבר שנה וחצי, שייכות עדיין לגיל שבו סופרים חצאי שנים, ומרגישות שיש סיבה למסיבה.

האמנם?

באחד המפגשים של נע"ש מאזור כרמיאל משגב אמרה אחת המשתתפות: בעלי ראה אתכן בצומת. הייתן מעט נשים והוא אמר לי שזה נראה פתטי. אולי עדיף להימנע מהעמידה בצומת אם אין מספיק נשים להפגין.

השבתי לה: אני שמחה על התגובה שלו. זו תגובה של מי שאכפת לו איך אנחנו נראות ונתפסות בעיניי הציבור הרחב. אני אישית מעדיפה להיות פתטית על לא להיות בכלל. בשבילי כל אדם שהעמידה שלנו בצומת מעוררת בקרבו איזו שהיא תגובה, גם אם זו תגובה מתנגדת, כועסת, לועגת, זה אדם שהעשייה שלנו מעוררת בו משהו, כי אותי הכי מפחידה האדישות.

אדישות.

מהי בעצם אדישות? שוויון נפש, קרירות, אי אכפתיות – זו ההגדרה המילונית. אבל האם ההגדרה הזו מספקת? אדישות היא גם חלק מהאישיות. האדיש הוא מי שאינו מאמין ביכולתו, מי שמרגיש קטן מדי או משועמם מדי או מנותק מדי ממה שקורה סביבו.

לאחר שנה וחצי של שעה וחצי פעם בשבוע, 75 שעות במצטבר, אני יכולה לעשות כמה סיכומים. קשה להעריך כמה מכוניות עוברות בשעה וחצי, איזה אחוז מתוכן מצליח לראות אותנו, איזה אחוז מתוכן עומד דקה וחצי ברמזור, איזה אחוז מהיושבים במכוניות אומר את דעתו, מקבל ברושור וקושר סרט טורקיז למכוניתו. אז בלי לתת אחוזים אני יכולה לספר שבצומת הגלילית שלנו רוב התגובות אוהדות ממש. יש שמחזקים ב"ישר כוח", יש שמנענעים בראשם "אשרי המאמין/ה", ויש שאומרים: "נהדרות, כמה טוב לראותכן מדי שבוע". יש גם מעט שמקללים, שולחים אותנו לעזה בתוספת של מילות גנאי ותנועות מגונות. ויש, אני חוששת שזה הרוב, את האדישים. אלו שמסרבים להסתכל, להפנות מבט ולפתוח את החלון ברכב וגם את החלון של המוח והלב.

האדישים הם הם שמטרידים אותי ביותר. למה בעצם? למה שאטריד אותם באני מאמינה שלי? הייתי מעדיפה להסתפק במאמינים כמוני שלא איבדו תקווה. אבל כדי להשפיע על מה שקורה כאן במדינה צריך לקום ציבור גדול ורב של אנשים שיצאו מהבתים ויגידו: די, נמאס, זו המדינה שלנו וההנהגה הנבחרת חייבת לפעול לטובתנו שזה אומר לא עוד מלחמה, ועוד מלחמה, ועוד אחת.

מניסיון של מדינות אחרות עם קונפליקטים בלתי פתורים, יש לאזרחים במדינה כוח להשפיע. זה לא נכון שאין סיכוי. אמונה, תקווה, סיכוי הם המימן והחמצן של האוויר שאנו נושמים. מי שמאבד תקווה נחנק, מי שלא מאמין בסיכוי לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בעיניי קצת מת מהלך.

איך מצליחים לצאת מהפסימיות? איך מוותרים על אי האופטימיות – זו שאלה גדולה. לפעמים להשתייך לקבוצת אנשי פעילה, גם אם היא נאיבית בעינייך, ואפילו פתטית משהו, זה להזרים חמצן חדש לריאות, להתחיל לחיות כמו ילד מאמין שסופר ימי הולדת פעמיים בשנה: שש וחצי, שבע וחצי, שמונה וחצי...