יום אחד אחרי השלום

והנה, למציאות המייאשת הזו שלנו צונחת לפתע כותרת של סרט דוקומנטרי שמתייחסת לשלום כעובדה קיימת ומציגה את היום שלאחריו.

את המשפט "יום אחד אחרי השלום" אפשר לקרוא בדגש על "יום אחד", כלומר, זה יגיע פעם, יחד עם המשיח או בלעדיו, יגיע. אבל אפשר לקרוא בנימה אופטימית יותר: כמו שנמצאו פתרונות לסכסוך הדתי האירי, לסכסוך הגזעי הדרום אפריקאי, לסכסוכים הטריטוריאליים האירופאים, כך  גם ימצא אי פעם פתרון לסכסוך הטריטוריאלי (דתי וגזעי) שלנו. אפשר להתחיל להתכונן.

בזכות אשה אחת, רובי דבלין שמה, שהגיעה עם משפחתה מדרום אפריקה לאחר שקצה בשלטון האפרטהייד, ישר למציאות הישראלית, ששיכלה את בנה החיל בפיגוע במחסום בגדה, שהחליטה לצאת למסע הכרות והתמודדות עם המניעים של המפגעים, עלה על המסך סרטם הדוקומנטרי של מירי לאופר וארז לאופר "יום אחד אחרי השלום".

סרט בלתי שגרתי מעורר שאלות וטורד מנוחה שאינו מוותר לקהלו בשום אופן. הוא ארוך, הוא כבד, הוא נכנס לעורקים המדממים של ההורים השכולים ומנפח עד להתפקע את התאים האפורים. אין חנינה. אתה יושב באולם הממוזג מכווץ על הכיסא, מזיע ודומע, ואחר כך יוצא מן האולם עם שאלות קשות, מה אני הייתי עושה אם חס וחלילה...

הפוקוס המתמקד בפניה של רובי יוצאת למסע בינלאומי. מלחמות שכנים התקיימו בכל רחבי תבל לאורך כל ההיסטוריה. רובי כותבת מכתב למשפחה של הצלף הפלשתיני שהרג את בנה. היא רוצה להבין למה. היא רוצה שידע את הכאב הנמצא מעבר לקנה הרובה. איך קורבנות מדברים עם רוצחיהם? רובי חוזרת לדרום אפריקה שלאחר ועדות הפיוס, אותו תהליך יוצא דופן שבו ניתנת חנינה לרוצחים במידה והיו מוכנים לבוא לבית המשפט, לקחת אחריות על מעשיהם, להביט בעיניים של ההורים השכולים ולספר להם מה בדיוק קרה ולאן נעלמו ילדיהם. המצלמה עוקבת מקרוב אחרי שר בממשלת האפרטהייד אשר מביא במכוניתו ציוד ומזון לאימהות שכולות מתוקף החלטותיו בעבר, עוקבת מהגב אחרי אם שנפגשת פנים אל פנים עם האדם שמאחורי השם המאיים. הסיוט והסליחה והכאב הבלתי נגמר.

החיים לא קלים בסרט הזה. ובכל זאת, משהו קורה. פתאום את מבינה שיש סיכוי. פתאום את רואה שלקונפליקט הבלתי פתור שלנו יש לאן להגיע. פתאום את מבינה שיש פתרון רק שכרגע הוא מסתתר מאחורי השנאה, אבל גם יומו יגיע.

הסרט שיצא לאור בפסטיבל דוקואביב 2012 מציג בסינמטק ראש פינה בשבת בצהרים 28.7.12